"מהפכה פמיניסטית בלבד אין בה די": המורשת של בל הוקס

לפני כשבועיים הלכה לעולמה בגיל 69 החוקרת וההוגה הפמיניסטית, השחורה, הקווירית, גלוריה ג'ין הופקינס, הידועה בשם העט שלה – בל הוקס. הוקס, אחת הכותבות הפוריות והידועות בפמיניזם השחור והפוסט קולוניאלי, פרסמה יותר מ-30 ספרים, העוסקים בגזענות, פמיניזם, מגדר ומעמד כמערכות דיכוי ושליטה ובהתבטאותם, בין היתר, בחינוך, אמנות, תקשורת המונים ויחסים בין אישיים.

שם ספרה הידוע ביותר, והיחיד שתורגם לעברית, "פמיניזם הוא לכולם", הפך למטבע לשון, אולם לרוב מבלי לתת על הדעת על כך שבכותרת הזאת טמונה לא רק הזמנה, אלא גם דרישה, לבחון את החברה ואת הפמיניזם שלנו ולשאול – האם הוא לכולם?

כתביה של הוקס אמנם מתייחסים אל החברה האמריקאית, אבל החברה הישראלית – על ריבוי המוצאים והמגזרים שמרכיבים אותה, הפערים הכלכליים והכיבוש – מספקת לא מעט אתגרים לפמיניזם שיהיה של כולם ובשביל כולם.

הפמיניזם שהוקס מזמינה אליו את כולם אינו מצטמצם לעיסוק בנושאים מגדריים מובהקים בלבד. לפי הוקס, תפיסת עולם פמיניסטית חייבת לקחת בחשבון גם מנגנוני דיכוי נוספים, ובהם מעמד, גזע והעדפה מינית, שכן לשיטתה, כולם התגלמויות של שליטה פטריארכלית.

הרעיון שעלינו להתנתק מהגזע ו/או הזהות התרבותית שלנו ולהיות 'פשוט בני אדם", הפך לרוב, במסגרת העליונות הלבנה, לכך שקבוצות מוכפפות נאלצו לזנוח את הזהויות, האמונות והערכים שלהן לטובת האמונות והערכים של הלבנים המיוחסים. על כן, במקום לקדם הרמוניה בין הגזעים, התפיסה הזאת שימרה ביתר שאת את כוחם התרבותי של בעלי הבית"

(Bell Hooks, Killing Rage: Ending Racism)

ההרחבה הזאת של הגדרת הפמיניזם חותרת תחת התפיסה הפמיניסטית הליברלית המקובלת, שמגדירה ומגדרת את מסגרת השיח הפמיניסטי תחת מה שהוא "דיכוי משותף". תפיסה שמניחה איזו חווית חיים נשית גנרית, שעליה ניתן לבנות אחיוּת (sisterhood), שהרי כולנו באותו מצב, תחת אותו דיכוי.

אלא שהמציאות אינה כזאת, נשים רבות חיות תחת מה שמכונה "הצטלבות דיכויים" או "שוליות מרובה". נשים אלה חוות דיכוי נוסף מתוקף מעמדן, מוצאן, או ההעדפה והזהות המינית המגדרית שלהן. צמצום תחומי המאבק לנושאים המשותפים לכאורה לכלל הנשים, יוצר הלכה למעשה מעגל חדש של דיכוי בתוך התנועה הפמיניסטית עצמה.

לאישה הישראלית שחווה "דיכוי משותף", למשל, יש לא מעט מאפיינים ברורים. נושאים כמו קשיים בוועדות להפסקת הריון וסרבנות גט נתפסים כנושאים פמיניסטיים מובהקים, אף שהם ייחודיים לנשים הנשואות לגברים. היא גם יהודייה, חילונית וציונית, כפי שניתן לראות בחשיבות המאבק לשילוב נשים בתפקידי לחימה בצה"ל, שיאפשרו להן לקחת חלק פעיל יותר בדיכוי הנשים שחיות תחת כיבוש ישראלי.

מאבקים אחרים, עם זאת, גם כשהם עוסקים במובהק בדיכוי נשים, לא מוגדרים כפמיניסטיים. פרשת ילדי תימן, למשל, לא זכתה לתמיכה וכתיבה פמיניסטית נרחבת; זכויות הורות של זוגות נשים לט"בקיות וביטחון של נשים טרנסיות במרחב הציבורי, ממוסגרות כעניין של הקהילה הגאה; העיסוק בקשיים הייחודיים של נשים פלסטיניות בישראל, ובהשפעות הכיבוש על חייהן של נשים בשטחים הכבושים, מופקד בידיהם של ארגוני השמאל.

רעיון ה'דיכוי משותף' היה מצע מזויף ומושחת, שהסווה את טבעה האמיתי של המציאות החברתית, המגוונת והמורכבת, של נשים והפך אותה לעניין מיסטי. גישות סקסיסטיות, גזענות, זכויות יתר מעמדיות, ודעות קדומות רבות אחרות, מפלגות נשים.

חבירה של נשים יכולה להתרחש לאורך זמן רק כאשר מתמודדים עם הפילוגים האלה ונוקטים את הצעדים הנחוצים כדי לגבור עליהם. הם לא ייעלמו מכוח הרצון או מכוח הזיה רומנטית על דיכוי משותף, גם אם קיימת חשיבות להדגשת החוויות המשותפות לכל הנשים"

(אחיות: סולידריות פוליטית בין נשים, בתוך "ללמוד פמיניזם: מקראה". תרגום: גלית באום)

גם במאבקים בנושאים המוסכמים על כולן, כמו הטרדה מינית ואלימות במשפחה, יש הימנעות מלדבר על השוני בין נשים. השיח השולט מבהיר כי זאת בעיה שנוגעת לכולן, ולא נותן את הדעת לנסיבות חיים שהופכות חלק מהנשים לחשופות יותר לאלימות, לצורות הביטוי השונות שלה, כמו גם לפתרונות השונים שיש לספק להן.

המאבק על קידום נשים באקדמיה, לדוגמה, מתנהל לכאורה כמאבק פמיניסטי טהור, ומסתמך בעיקרו על העובדה שנשים מהוות פחות משליש מהסגל האקדמי הבכיר. עם זאת, כאשר מכניסים למשוואה גם את עניין המוצא, מגלים שלאור העובדה שרובן המוחלט של המרצות ממוצא אשכנזי, נשים אשכנזיות למעשה מיוצגות באופן שלכל הפחות הולם את חלקן היחסי באוכלוסייה. לעומתן, נשים מזרחיות, יוצאות בריה"מ לשעבר ופלסטיניות הן אלה שנמצאות בייצוג חסר עד נעדר.

למעט ארגונים בודדים, מרבית הארגונים הפמיניסטיים שאינם סקטוריאליים בהגדרתם נמנעים כמעט לחלוטין מהעיסוק בדיכוי הצטלבותי או בתוצאותיו. לפני כחודש, ערב יום המאבק באלימות נגד נשים, פעל ביפו מאהל מחאה של אימהות חד-הוריות מחוסרות דיור. אף שהאוהלים אוכלסו כולם בנשים וילדיהן, ארגוני הנשים הגדולים נפקדו מהם. בארגון ויצ"ו, למשל, כן מצאו זמן לתלות נורות אדומות בעשרות מבני ציבור ברחבי הארץ כחלק מקמפיין הקורא למדינה לא להפקיר את הנשים, אך לא כדי להגיע למאהל או ליצור קשר עם שוכנותיו.

זה ברור שנשים רבות ניכסו לעצמן את הפמיניזם בצורה שתשרת את המטרות שלהן, בעיקר הנשים הלבנות שהיו בחזית התנועה; אבל במקום להסכים עם זה, אני בוחרת לנכס מחדש את המונח ולהתמקד בעובדה שבמשמעות האותנטית שלו, 'פמיניזם' הוא הרצון לשחרר את כולם, גברים ונשים, מדפוסים סקסיסטיים של תפקידי מגדר, שליטה ודיכוי"

(Ain’t I A Woman: Black Women and Feminism, 1981)

פמיניזם שאינו רואה את השוני בחוויות חייהן של נשים ובכוחות השונים המופעלים עליהן, כזה ששואף לשיח מגדרי סטרילי, הוא "העתק-הדבק" של מודל פטריארכלי, בתיאוריה ובפרקטיקה. זאת, לא רק על ידי התייחסות מועטה, אם בכלל, לקשיים ספציפיים של נשים שמאפיינים הצטלבות דיכויים, אלא גם על ידי התעלמות מיחסי כוח ודיכוי בין נשים ובין מערכות דיכוי נוספות שמופעלות על נשים, וכאלה שנשים מפעילות אחת על השנייה.

כאשר מבקשים מאישה פלסטינית, למשל, לנהל שיח מגדרי מבלי לדבר על הכיבוש, מציבים לה תנאי סף כדי להשתתף בפמיניזם של בעלות הבית. החיים אינם דפי ויקיפדיה, והזהויות והחוויות שזורים ומעורבים זה בזה. פמיניזם הוא לא רק לכולם, הוא גם של כולם, והוא לבדו אינו מספיק.

בעוד מודל האחיוּת הקלאסי שואף לאידיליה של שותפוּת והסכמה נטולות עימותים, ומתעדף את הנוחות הזאת על פני ריבוי קולות ונרטיבים, הוקס מציעה מודל של סולידריות. מודל שנשמע הרבה יותר דומה ליחסי אחיות בעולם האמיתי – יחסים שכוללים כנות, ביקורת ועימותים, לצד שותפות וערבות הדדית.

המודל הזה אינו פשוט, אבל הוא חיוני. הוקס דורשת מכל אחת מאיתנו לעסוק לא רק בדיכוי שהיא חווה, אלא גם בתפקיד שהיא נושאת בשימור הדיכוי של אחרות. היא מצפה מאיתנו לצאת מאזור הנוחות שלנו, ולזכור שפמיניזם אינו קבוצת תמיכה או מרכז לקידום אישי, אלא תנועה פוליטית רדיקלית לשינוי חברתי ופוליטי עמוק, לכולן.

דמו בנפשכם עולם שאין בו דיכוי, עולם שבו נשים וגברים אינם בהכרח דומים, ואפילו לא תמיד שווים, אבל כל מערכות היחסים שבו מושתתות על חזון של הדדיות. דמו בנפשכם את החיים בעולם שבו כולנו יכולים להיות מי שאנחנו, עולם של שלום ואפשרויות. מהפכה פמיניסטית בלבד אין בה די כדי לברוא עולם כזה – אנחנו צריכים לשים סוף גם לגזענות, לעליונות המעמדית, לאימפריאליזם"

("פמיניזם זה לכולם", תרגום: דלית באום)