הגזלייטינג המשיחי של הציונות הדתית

אחד הטיעונים המרכזיים להתנגדות הדתית מקיר לקיר לכל עסקת חטופים ריאלית הוא שמדובר בהתנגדות רציונלית, שתואמת את טובת הכלל. היטיב לנסח אותו העיתונאי עקיבא נוביק בטורו ב"הארץ": "את התמונה המורכבת הזאת מבטאות המשפחות הדתיות של מקצת החטופים, שנוקטות קו מנוגד לזה של מרבית המשפחות ומתנגדות לעסקה א-סימטרית. ההורים האלה מלמדים אותנו שיש בדיון הזה הבדלים תרבותיים ואידיאולוגיים. צד אחד רואה יותר את הכלל, והשני את הפרט".

בקמפיין אגרסיבי בערוץ 14, שמטרתו לבסס הצדקה להקרבת החטופים, טיעון דומה מציג אקסיומה שמדובר בהצלת החטופים או הצלת המדינה. זה נועד להסביר לנו שהדתיים הם רציונליים להחריד, והם אלה שבשאלת קרון הרכבת יבחרו בהגיון הצרוף שלהם להקריב את המעט כדי להציל את הרוב. זאת, כמובן, בניגוד לשמאל החילוני, שמורכב מפתיתי שלג טיפשים שאינם מסוגלים לראות את התמונה המורכבת, ולכן הורגים את הרוב.

מעבר לכך שקצת מוזר לשמוע טיעון כזה מציבור שרובו ימין כלכלי בואכה פורום קהלת, בזמן שנציגיו הפוליטיים עסוקים בעיקר בתקציבי ענק סקטוריאליים, ברור לגמרי שה"כלל" כאן אינו חלילה האנושות כולה. אפילו לא "הישראלים". בתורת הציונות הדתית, הכלל הוא יהודים בלבד. ניתן גם לתהות אם לא היו נשמעות שם נעימות אחרות אילו החטופות היו בנות אולפנה חסודות, ולא חיילות או משתתפות מסיבת הנובה.

גם הרציונליות של הטיעון מוטלת בספק, לנוכח ההתנגדות של אותם ציונים דתיים גם לעסקת החטופים הראשונה בטיעונים שאינם מתחום הרציונליות, ואם זה היה תלוי בהם, אז גם עשרות הישראלים והישראליות שחזרו לביתם היו ממשיכים להינמק במנהרות עד היום.

למשל, הטיעון שאם ישוחררו מחבלים "א-סימטרית", אז יחזור על עצמו טבח 7 באוקטובר הוא טיעון ספקולטיבי במקרה הטוב, שקשה מאוד ליישב אותו עם המציאות. בפועל, 7 באוקטובר לא קרה כי יחיא סינוואר שוחרר בעסקת שליט יחד עם 1,000 מחבלים, שרק מיעוטם חזרו ללחימה נגד ישראל. טיעון סביר יותר, לנוכח המציאות, הוא ש-7 באוקטובר קרה כי תושבי עוטף עזה הופקרו, ונותרו רק 400 חיילים (שני גדודים במתכונת שבת) על הגבול המסוכן ביותר, לעומת הצבה של 32 גדודים במשימות אפרטהייד, סוכה, ודיכוי כפרים בגדה המערבית. זו אינה רק שאלה של כשלי מודיעין כאלה או אחרים, אלא בעיקר של סדרי עדיפויות ולחצים פוליטיים בממשלה.

יש כמובן הבדל תרבותי בין דתיים לחילוניים, אבל הוא ממש לא ההבדל שעליו מדבר נוביק, וגם לא זה שמסתתר בטיעון ה"רציונלי". מניסיוני כמתמטיקאי, בני אדם, ללא קשר לדת, אינם יודעים לחשב הסתברויות, ובוודאי שאינם יכולים לומר ששחרור X מחבלים יביא להרג של Y בני אדם. דבר אחד ניתן לומר בוודאות יחסית כאן, והוא שללא עסקה, החטופים ימותו.

הניסיון של הטיעון הדתי להציג את השמאל כילדותי, שרוצה את הכל כאן ועכשיו, ואילו הם מייצגים את עם הנצח, שרואה את התמונה הגדולה ואת הדרך הארוכה, הוא לא הרבה יותר מגזלייטינג. בסופו של יום, היעד הנכסף של אותה דרך ארוכה, שעוברת דרך הרצח ההמוני בשני הצדדים, הוצג בצורה הטובה ביותר בכנס "התיישבות מביאה ניצחון" שהתקיים בירושלים בסוף ינואר.

הטיעון ש"אכפת להם מהכלל" הוא גזלייטינג משיחי. כמו הטיעון שקדם לו, "התנחלויות מביאות ביטחון", גם הוא אינו רציונלי ואינו ביטחוני. הרי אין מומחה צבאי חילוני אחד שטוען שהגנה על קו המאחזים הלא חוקיים או על "חברון מאז ולתמיד" משרתת הגיון ביטחוני. בדיוק כמו שעקידת החטופים והפיכתם לשהידים אינה משרתת מטרה רציונלית או ביטחונית. המטרה היא הרי מילוי צווים דתיים, חזרה לגוש קטיף ולשאר עזה, וכיבוש הארץ המובטחת. ובדרך לשם הכל כשר, כולל טיהור אתני והרג המוני. וכולל ניצול של משפחות חטופים דתיות, שנאחזות בדתן בשעתן הקשה.

אם וכאשר החטופים יופקרו לגורלם, למדינה הזאת לא תהיה זכות קיום. אף אדם חילוני סביר לא ירצה להישאר במדינה שבה נחטפים מאות אנשים יום אחד, אולי חבריו, אולי ילדיו, והמדינה טוענת שמחיר שחרורם גבוה מדי. כי לדתיים אכפת מהכלל, או כי ראש הממשלה משתמש בהם כמגן אנושי להישרדות ממשלתו.

האמת היא שלשמאל אכפת מהכלל וגם מהפרט, ובראש ובראשונה אכפת לו מחיי אדם, יותר מאשר מצווים גזעניים מדומיינים ומאדמה. האמת היא שהשמאל אינו מוכן לעקוד חטופים ולצפות ב"כלל" אוסף חלקי חיילים בציר פילדלפי כדי שיוכל לשבת בחופי עזה. זה מה שמבדיל תרבותית בינינו לבין חמאס, וגם בינינו לבין הציונות הדתית שמשתמשת בטיעונים האלה.

אם אפשר ללמוד משהו מהטיעונים האלה שמציגים נוביק ואחרים הוא עד כמה השמאל הפקיר את הזירה הזאת, כשהתמקד בפתרונות "מדיניים" לסיום האפרטהייד הישראל, ולא בעיקרון הבסיסי שעליו מבוססת תפיסת עולמו – הדאגה לכלל, ללא הגבלות של דת או אתנוס מדומיין, והערבות ההדדית בין כל יושבי הארץ הזאת – גם בדיון בעניין החטופים, וגם בפעילות לשינוי המציאות המחזורית של טבח ועוד טבח, שבהיעדר אלטרנטיבה, היא מנת חלקו של ה"כלל" בארץ הזאת.