אין שום סיבה שיהיו בישראל אנשים רעבים

"הסוף המושלם יהיה מוות" – כך קראה ארונדהטי רוי לחיבור המפורסם שלה, שמתאר את טרגדיית הסכרים של הודו. סכרים שהוקמו בזמנו בעזרת הבנק העולמי ובליווי פוליטיקאים ופקידי ממשל.

רוי טענה שלמרות שהוקמו אלפי סכרים בהודו – למעלה מ-4,000 – לחמישית מאוכלוסיית המדינה (כ-200 מיליון בני אדם) עדיין חסרים מים ראויים לשתייה, ולשני שלישים (660 מיליון בני אדם) אין מתקני תברואה בסיסיים.

מה כן יש? במהלך 50 השנים שבהן הוקמו הסכרים, כ-33 מיליון בני אדם נעקרו מאדמותיהם והפכו חסרי קרקע ורכוש. אנשים אלה לא מתועדים בשום מקום. אדמות שנותרו שוממות הובילו לשיטפונות, להצפות, למליחות גבוהה בקרקע ולהרס חקלאות ומסורת. הסכרים האלה גם הובילו לחובות – שאותם הודו שילמה בריבית דריבית – ולהעברת עושר נוסף מעניים לעשירים באמצעות מים, שהם אמצעי שליטה יעיל באוכלוסיות. לא דמוקרטי במיוחד.

על פניו, מה לנו ולהודו? לרוע המזל, הרבה יותר מדי. סיפור דומה, של קידמה ושפע, שרק מעטים זוכים ליהנות מפירותיהם בזמן שרבים אחרים שוקעים, ניתן למצוא גם במערכת המזון של ישראל ובמערכות מזון מערביות נוספות.

למראית עין, יש לנו מערכת מזון עשירה, שלא חסר בה דבר. יותר מזה, 2.5 מיליון טונות מזון מושמדים מדי שנה. אז איך קורה שכחמישית מהאוכלוסייה סובלת מחוסר ביטחון תזונתי, ו-10% ממנה סובלים מחוסר ביטחון תזונתי חמור עד כדי כך, שהם לא יודעים מתי תהיה הארוחה הבאה שלהם.

איך זה קורה? אולי מכיוון שההתקדמות בייצור המזון לא מובילה לירידה בשיעור הרעב, לא רק בישראל, אלא ברמה הגלובלית. אולי כי שוק המזון בישראל נשלט על ידי מספר חד ספרתי של תאגידים, כפי שגם אפשר לראות בכל ביקור בסופּר. אולי מכיוון שכ-90% מהחיטה שלנו מיובאת, וגם סדרי גודל דומים של דגנים אחרים. ומאגרי החירום, כפי שפורסם ב-TheMarker, לא הוגדלו כבר 50 שנה.

האדמות החקלאיות שלנו סובלות מסחף, שעלול להוביל להרס מוחלט – הן נסחפות בקצב מהיר פי 100 מהקצב שבו הן נוצרות. ואם זה לא די, אז גם הערך התזונתי של המזון שלנו בירידה – הפירות והירקות שאנחנו אוכלים מכילים הרבה פחות חומרי הזנה מבעבר.

בסופו של יום, אנחנו משלמים יותר מדי כסף תמורת מוצרי מזון שמכילים יותר מדי צבעי מאכל, חומרים משמרים, מתחלבים, חומרי טעם וריח, ממתיקים, ריסוסים וחלקיקים מהונדסים.

ובמערכת כל כך ריכוזית, לא יציבה ולא ריבונית, כל שינוי נסיבתי – אפילו האקראי ביותר – עלול להוביל לקריסת כל מגדל הקלפים הזה.

לקראת החגים שוב אנחנו מוצפות בפניות לתרומת מוצרי מזון ובקמפיינים לחלוקת חבילות מזון, מטעם ארגונים ועמותות למען אנשים שחיים בעוני, שממלאים את מקום המדינה. לצד העבודה החשובה הזאת, גם הארגונים האלה יודעים שזה לא פתרון: לכן, בבחירות הקרבות, חזית ארגוני המזון קוראת לממשלה לתקצב את סוגיית חוסר הביטחון התזונתי באמצעות הוספת 350 מיליון שקל לתקציב המדינה.

זה יכול להיות צעד ראשון לכיוון של מימוש הזכות למזון נגיש, בריא ומזין לכולם. אבל יש עוד הרבה דברים שאפשר לעשות.

מערכת המזון שלנו זקוקה לארגון מחדש, לחשיבה מחודשת בכל האספקטים האפשריים. אנחנו לא חייבים לחכות לטרגדיה איומה כדי לייצר כאן ריבונות מזון – מערכת מזון שוויונית ודמוקרטית שמבוססת על נגישות כלכלית לאוכל לכולם, שמבוססת על מזון בריא ומקיים גם לדורות הבאים.

מערכת כזאת תהיה מבוססת על חקלאות שמיטיבה עם האדמה; על עידוד מכירה מקומית של מוצרים שמיוצרים בישראל; על עידוד גידול ירקות בערים ולידן; על הקמת בוסתני פרי בצידי הדרך; על עידוד הצלת מזון לסגירת הפער של חוסר ביטחון תזונתי; על תמיכות משמעותיות בחקלאים, שקורסים תחת הנטל ועוזבים את הענף, ועל הכוונה וידע כדי שיוכלו לגדל עבור כולנו – בצורה מקיימת יותר.

זה ממש לא חלום. אם נסתכל הצידה, אל אחינו הפלסטינים בעזה ובשטחים, נגלה ששם אנשים מגדלים מזון על גגות ומקימים עסקים קטנים בתחום החקלאות. נכון, הם עושים את זה בלית ברירה, אבל הם עושים היסטוריה, ומשיבים לעצמם את העצמאות באמצעות מזונם.

זה אפשרי. אבל זה דורש הקמת מערכת מדינתית שתאגד את המשימה להוביל לעצמאות תזונתית, כמו בעיר בלו הוריזנטה בברזיל, שהצליחה למגר כמעט לחלוטין את הרעב בה, מ-20% מהאוכלוסייה ל-2%; כמו קובה לאחר נפילת בריה"מ, שהגדילה, באמצעות גידול חקלאי אקולוגי, את תפוקת הירקות שלה ב-145% והפחיתה את השימוש בכימיקלים בכ-70%.

אם נעשה את זה, אין הכרח שהסוף המושלם יהיה מוות. הוא גם יכול להיות חיים: חיים באדמה, חיים בשווקים שוקקי אדם, חיים של מגוון זנים ומינים, חיים של סלי מזון מלאי שפע ושמחה. הסוף המושלם יהיה חיים.