אחוז לחסימת הדמוקרטיה

רבים בשמאל ובמרכז חשים ואומרים בימים אלה שאין מה לעשות, הפסדנו והעם חושב אחרת. דווקא משום כך חשוב להבין שתוצאות הבחירות האחרונות אינן תוצאה של עמדות הבוחרים, אלא של הכללים ששונו במשחק הפוליטי, ובעיקר כתוצאה מהעלאת אחוז החסימה.

לולא הצעד האנטי-דמוקרטי, שיזם אביגדור ליברמן ב-2014, במטרה לפגוע בייצוגיות של הערבים בישראל, מרצ ובל"ד היו עוברות את אחוז החסימה, ואותם מיואשים בשמאל היו צוהלים ברחובות על ששוב הצליחו לעצור את הימין.

את אחוז החסימה העלו בישראל בכמה שלבים, הכל בשם ה"יציבות" השלטונית, מונח שעולה מדי כמה שנים בשיח הציבורי, ובשמו מקבלים החלטות, שאין בינן לבין יציבות דבר וחצי דבר.

עם הקמת המדינה התנהל ויכוח על שיטת הבחירות. היו שתמכו ברעיון של בחירות איזוריות. ברעיון הזה תמכו בכירים ממפא"י לא מתוך תפיסה דמוקרטית מתקדמת, אלא כשיטה שתמנע ייצוג של קבוצות מיעוט ותגדיל באופן מלאכותי את כוחה של מפלגת השלטון. מי ששולט בממשלה וקובע את חלוקת האיזורים, הוא שקובע, במידה רבה מאוד, מי ייבחר בכל איזור בחירה.

דוד בן גוריון לא היה דמוקרט גדול, אבל את הטריק הזה אפילו הוא לא הסכים לאמץ. הבחירות הוגדרו ככלליות ושוות, כך שכל מי שקיבל מספיק קולות למנדט, פחות מאחוז מהקולות הנספרים, זכה לייצוג בכנסת הראשונה. לקראת הבחירות לכנסת השנייה נקבע אחוז החסימה על אחוז אחד מקולות הבוחרים.

במהלך השנים עלו הצעות להעלות את אחוז החסימה, אולם הן נדחו, בעיקר בשל התנגדות המפלגות החרדיות שלא רצו לרוץ יחד. ב-1991 הועלה אחוז החסימה ל-1.5%. האירוניה היא שאחת התומכות בהעלאת אחוז החסימה היתה מפלגת התחייה, שבבחירות של 1992 נשארה מחוץ לכנסת משום שלא חצתה את אחוז החסימה, ובכך הביאה לעליית ממשלת רבין ולניצחון הגדול של השמאל. ב-2003, במהלך הכנסת ה-16, הועלה שוב אחוז החסימה ל-2%, וב-2014, כאמור, אושרה היוזמה של ליברמן להעלות אותו דרמטית, ל-3.25%.

בג"ץ התחמק מהכרעה

אף שליברמן לא הסתיר שמטרת החוק היא לפגוע בייצוג הפוליטי של המיעוט הערבי, בג"ץ דחה את העתירה שהוגשה נגד העלאת אחוז החסימה. הנימוק המרכזי לדחיית העתירה היה כי משום שאחוז חסימה נקבע בעבר ואף עודכן, אין מקום לפסול את העלאתו, נימוק שאפשר להשוותו למשל הצפרדע המתבשלת במים החמים.

"לא כל גריעה מהשוויון בבחירות עולה כדי פגיעה בשוויון כמשמעותו בסעיף 4 לחוק-יסוד: הכנסת, על ההשלכות הנודעות לה במשפט החוקתי", כתבו שופטי בג"ץ בהחלטתם. "אחוז החסימה נמנה עם שורת הסדרי בחירות בישראל, החורגים מעיקרון השוויון המוחלט, אשר אינם פסולים כשלעצמם בהתחשב במגוון הרחב של שיטות בחירה וכללי בחירות אפשריים הכלולים במושג 'משטר דמוקרטי'".

אולם אף שלא פסל את העלאת אחוז החסימה, בית המשפט הותיר מקום לשוב ולדון בשאלת הפגיעה בשוויון לאור תוצאות הבחירות. מאחר שבבחירות 2015 הייצוג של ערביי ישראל עלה, הנושא לא עלה שוב.

בכך שנאחז במרכיבים ה"טכניים" של הדמוקרטיה, מצא בג"ץ תירוץ לא להתערב. בניגוד לרטוריקה הפופוליסטית, בג"ץ משתדל לא להתערב, ואת ההחלטות הוא מעדיף לקבל לא על בסיס של דיון ערכי, אלא על סמך על טיעונים טכניים.

בעניין אחוז החסימה, נכתב פסק דין ארוך, אולם הוא התעלם מההנמקה שעמדה באופן גלוי ביסוד החקיקה – קיפוח ייצוגם של ערביי ישראל. בג"ץ נתלה בכך שהמפלגות המייצגות את החברה הערבית בכנסת לא עתרו נגד התיקון לחוק בעצמן. בכך – ולא בפעם הראשונה – בחר בית המשפט להעדיף הסתמכות על עמדה של גופים פוליטיים, אשר שיקוליהם מונעים מאינטרסים נכונים לשעתם, על פני דיון עקרוני ובלתי תלוי.

השאלה הגדולה היא למה לא העבירה "ממשלת השינוי" תיקון, שיחזיר את אחוז החסימה למקומו הטבעי? על שאלה זו ניתן להשיב בכמה רבדים. ההסבר הראשון הוא שזו ממשלת ימין, שחבר בכיר בה היה ליברמן עצמו, שהצטרף לממשלת השינוי לא מתוך שינוי בתפיסותיו ה(אנטי)-דמוקרטיות, אלא משנאת נתניהו.

לפיד, לא דמוקרט גדול בעצמו, לא ראה כל סיבה להוריד את אחוז החסימה. ביהירות שאינה יודעת גבול, אף בחש בין מפלגות המשותפת, וייתכן שאך העדיף שתתפצל ובל"ד תרוץ לחוד, מה שהיה חוסך ממנו את המצב שחלק מחברי הכנסת של המשותפת לא ימליצו עליו לנשיא המדינה להרכבת הממשלה. היבריס. היחיד שהגיש הצעת חוק בנושא היה ח"כ לשעבר מוסי רז ממרצ.

הטיעונים הפורמליים להעלאת אחוז החסימה היו כי היא נועדה לצורך "הגברת המשילות", שכן כניסתן של מפלגות רבות לכנסת מקשה על הקמת קואליציה ועל ניהולה באופן יעיל בגלל הדרישות הרבות והשונות של כל מפלגה ומפלגה.

הפיצול נמשך

אבל טענה זו אינה מחזיקה מים. הפוליטיקה הישראלית מורכבת מרסיסי מפלגות, שרצות יחד. במו"מ הקואליציוני הנוכחי זה בולט במיוחד. כל רסיס ב"ציונות הדתית", לדוגמה, מנהל מו"מ נפרד ומקבל תפקידים. מספר הגורמים שבאים בדרישות במו"מ קואליציוני לא מצטמצם אלא גדל. ספק אם מפלגת נעם של אבי מעוז, שמחברת שנאת ערבים, נשים ולהט"ב עם שנאת נכים, היתה עוברת את אחוז החסימה, אפילו אם היה עומד על אחוז אחד.

גם בתוך המפלגות כבר מזמן אין "משמעת סיעתית". אמנם הבחירות אינן אישיות, אך לרבים מחברי הכנסת יש תחושה שהם נבחרו בזכות עצמם ולא כנציגי מפלגה, והם פועלים בהתאם. בכנסת האחרונה ראינו כיצד מפלגות מתפצלות עוד ועוד, וכיצד חברי כנסת בודדים באים עם דרישות עצמאיות שהביאו לפירוקה של הממשלה.

אם הכנסת ממילא מתנהלת על ידי חברי כנסת עצמאיים, לפחות ראוי שייבחרו ישירות על ידי הציבור. אחוז החסימה היה אמור לאזן בין ייצוג שוויוני ויחסי ובין הגברת המשילות באמצעות הגברת כוחן של המפלגות הגדולות המרכיבות את הממשלה. בית המשפט הגדיר את המהלך הזה כ"תכלית ראויה".

אולם כאשר מתברר שהעלאת אחוז החסימה אינה משרתת את האינטרס של הגברת המשילות,  הרציונל המשפטי חדל להתקיים. במצב הנוכחי, הסיבה היחידה לאחוז חסימה גבוה היא אך ורק  הרצון לשבש את עיקרון השוויון ואת עקרון היחסיות. לכן אין כל הצדקה להמשך השימוש בו, ויש לבטל אותו לחלוטין, או לכל היותר, לשם הנוחות הטכנית, להעמידו על אחוז אחד מקולות הבוחרים.

ייתכן שביטול אחוז החסימה יביא לכך שייבחרו לכנסת גם נציגים צבעוניים יותר. אולי גם ייבחרו בעלי אינטרסים, ויש סיכוי שזה יאפשר כניסתם של כוחות פחות מובנים מאליהם, שיאתגרו את המערכת, לטוב ולרע. מה שבטוח הוא, שאין כל הצדקה דמוקרטית למנוע את בחירתם.