התכוונו לימין, גמרו בשמאל: התוכנית החדשה ללימודי אזרחות

השבוע פורסמה תוכנית לימודים חדשה באזרחות לחטיבות הביניים. התוכנית פותחה בצוות בעל זהות מתנחלית מובהקת, מינויים פוליטיים מתקופת כהונתו של נפתלי בנט כשר החינוך. ואף על פי כן מתברר שאין חינוך לאזרחות ללא "הפרדה בין רשויות השלטון ועצמאות כל רשות", ללא "איזון בין ערכים לאומיים וזכויות הפרט והמיעוטים", ואפילו אזכור (בשיעור בחירה) של "היחס לתביעת השיבה הפלסטינית" (הציטוטים מתוך התוכנית).

בניגוד לביקורת שכבר נשמעה (כאן, או כאן), יש בתוכנית דגש כמותי ברור לתכנים אזרחיים-דמוקרטיים על פני תכנים יהודיים-לאומיים, והיא אף מציעה דיונים ביקורתיים בסוגיות המהותיות ביותר.

כמסגרת, התוכנית טובה בעיני, אולם בכל זאת מצאתי שני כשלים בדרך ליישומה. ראשית אין לרשות המורות והמורים די שעות להוראת התוכנית. על כן סביר שברוב הכיתות הלמידה תיעצר בשלב הידע של המושגים הרבים, ולדיונים הביקורתיים החשובים שהתוכנית מציעה לא יוותר זמן.

שנית, התוכנית מותירה מרחב בחירה רב למורות ולמורים, מאפיין חיובי בדרך כלל. אלא שבמקרה זה סביר שרבים מהם יבחרו להורות תכנים שהם עצמם מוכנים להשמיע ושתלמידיהם (והורי התלמידים) מוכנים לשמוע. במערכת חינוך מפוצלת בין זרמים, המשמעות היא שקבוצות הזהות ימשיכו לחיות במקביל – ולא יווצר גם לעתיד דיון משותף בשאלת תפיסת האזרחות במדינה רב תרבותית.

כדי לתקן זאת צריך להוסיף שעות הוראה (מהלך שנעשה בעבר ללימודי האזרחות בתיכון); וכן לאפשר לימודים משותפים: במקום שכל אחת ואחד ילמדו בבית הספר המגזרי שלהם, להקים מרכזי למידה עירוניים, שם יתקיימו שיעורי האזרחות לקבוצות הטרוגניות ממספר בתי ספר, מכל הלאומים, הדתות, המעמדות והמינים.

יותר מדי ידע במעט מדי זמן

במהלך כהונתו של נפתלי כשר חינוך הוא ביקש להשפיע על תוכנית הלימודים באזרחות בעזרת שני מינויים פוליטיים לתפקידים מרכזיים: ד"ר אסף מלאך כיו"ר ועדת המקצוע, ועינת אוחיון כמנהלת תחום הדעת (מפמ"ר). הראשון זוהה בתקשורת הימין כ"תושב עפרה", והשנייה כונתה "מינוי סרוג".

השבוע קיבלנו את תוצר עבודתם: תוכנית חדשה ללימודי אזרחות בחטיבת הביניים. התוכנית נלמדת בהיקף 60 שעות בלבד, כלומר שעתיים בשבוע למשך שנה אחת (בדרך כלל כיתה ט'). מעט יותר ממחצית הזמן (34 שעות) מוקדשים לשבעה פרקי חובה, המשותפים לכל תלמידות ותלמידי ישראל.

הפרק המרכזי, שלו מוקדשים 13 שעות לימוד, עוסק ברשויות השלטון. התכנים נאמנים לתפיסה הדמוקרטית, כגון: "הַכְּנֶסֶת כמנגנון מפקח להגבלת השלטון", וגם: "עצמאותה של הרשות השופטת", ואפילו: "המחויבות של רשויות השלטון בהגנה על זכויות ובהענקת זכויות".

אולם היקף התכנים בלתי סביר. כך, למשל, בארבע שעות להוראת "הרשות המחוקקת" יש ללמד את המושגים: משטר פרלמנטרי, שלטון העם, זכויות האזרח, שיטת הבחירות היחסיות בישראל, הסכמיות, ייצוגיות, חקיקה, הכרעת רוב, הגבלת השלטון, זכויות אדם, זכויות מיעוטים, בחירות, קואליציה, אופוזיציה, ועדות, מליאה וסיעה.

לא נראה שאיזה מורה יגיע אי פעם (אם בכלל ירצה) לדיון ערכי על "הפעלת סמכות וכוח שלטוני – תועלת מול סיכונים", שלא לדבר על ההצעה לבקר בכנסת בירושלים, או לקיים "הדמיה של דיון פרלמנטרי" בבית הספר.

נושאים אזרחיים וחשיבה ביקורתית

בין פרקי החובה האחרים, שלכל אחד מהם מוקצות 4 שעות לימוד לכל היותר, יש שני פרקים לאומיים: מגילת העצמאות "כמסמך מכונן הכולל את מאפייני המדינה כיהודית ודמוקרטית", וזהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

בתכנים אלה התוכנית מעודדת: "הצגת נימוקים בעד ונגד חוקים המבטאים את אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית" (כולל חוק הלאום), ואפילו הצעה שכל תלמיד יתמודד עם הצגת עמדה המנוגדת לעמדתו, כחלק מטיפוח חשיבה ביקורתית.

את הטוב הזה, אני חושש, יתקשו המורות והמורים לממש. בטרם יגיעו להצגת העמדות המנוגדות, עליהם להספיק ללמד באותן ארבע שעות את סמלי המדינה, לוח השנה העברי, חוק האזרחות, חוק השבות, חוק הלאום (היהודי), חוק חינוך ממלכתי וחקיקה דתית כגון שבת או נישואים. התוכנית שואפת לטוב, אבל ליותר מדי.

ארבעת פרקי החובה האחרים הם בנושאים אזרחיים: מהי אזרחות, השלטון המקומי, אזרחות טובה, והחברה במדינת ישראל. גם כאן מוזכרים נושאים ראויים לעיון ולדיון. למשל, היכרות עם קבוצות בחברה הישראלית (מוזכרות כל הקבוצות הדתיות), חתירה להסכמות ולחיים משותפים, ולימוד מאפיינים מסורתיים מול מודרניים.

פרקי בחירה שמאפשרים בריחה

26 שעות הוראה מוקדשת לפרקי בחירה והעמקה, מהלך שמחזק את האוטונומיה של המורות והמורים ושל בתי הספר. מוצעים שמונה נושאים לבחירה, שלושה מהם נושאים לאומיים מובהקים: מדינת ישראל והתפוצות (היהודיות), יחסי דת (יהדות) ומדינה, והאבות המייסדים (של הציונות).

חמישה נושאים הם אזרחיים: המיעוטים בישראל, הסכסוך הישראלי ערבי, תקשורת במדינה דמוקרטית, גלובליזציה, וכלכלה.

דווקא ההפרדה בין הנושאים (החשובים) העומדים לבחירה, תאפשר לכל מורה ומורה לבחור לעסוק במה שנוח להם להשמיע ומה שנוח לתלמידיהם (ולהוריהם) לשמוע. למשל, מורים בחינוך הדתי יבחרו במחויבות ישראל ליהודי התפוצות, מורים בחינוך הכללי יבחרו באוריינות פיננסית ומורים בחינוך הערבי ב"אפשרות הקמתה של מדינה פלסטינית".

בנוסף, צריך להעיר על חסרונם של כמה נושאים "בוערים", כגון הפערים החברתיים-כלכליים בישראל, האפליה על רקע עדתי בחברה היהודית, וסוגיות מגדר, זהות מינית, קיימות, ובטח יש עוד.

אזרחות היא דרך חיים נרכשת

במאמר שכתבה פרופ' יולי תמיר בשבוע שעבר היא טענה "שאזרחות דמוקרטית אינה תכונה שנולדים עימה. היא דרך חיים הנרכשת במסגרות חינוכיות וחברתיות. אם לא מטפחים אותה, היא גוועת".

כדי שלא תגווע, נדרש תחילה להכפיל את שעות הלימוד המוקצות להוראת התוכנית החדשה. לזכותה של תמיר אזכיר כי כאשר כיהנה כשרת חינוך היא הכפילה את שעות הלימוד באזרחות בחינוך העל יסודי (תיכון) מיחידת לימוד אחת (90 שעות) לשתיים.

באותו הקשר, ראוי לשבור את ההפרדה המגזרית בלימודי אזרחות. אם יש "דרך חיים" לאזרחות הרי שהמאפיין המרכזי שלה הוא שיתוף בין שונים. בחברה הבוגרת אנחנו מתנהלים במרחב הציבורי ביחד, בנות ובני כל המגזרים והזהויות, ולכן אין סיבה שלימודי האזרחות יתנהלו בהפרדה.

למשל, ניתן להקים מרכז לימודי אזרחות עירוני, שבו יתקבצו, לטובת לימודי האזרחות, תלמידים מבתי ספר שונים. כך ניצור קבוצות למידה הטרוגניות מכל מגזרי החברה בישראל: חילוני ודתי, עשיר ועני, יהודי ומוסלמי, מקומי ומהגר, בנים ובנות.

למידה משותפת כגון זו, תעודד את המורות והמורים שלא לוותר על אחריותם להורות גם את נושאי הדיון הביקורתיים שבתוכנית, ולא רק את בסיס הידע העיוני.