newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

צעדת בתיה"ס הדו-לשוניים: בלונים ופירורים של אנושיות

"אמא, אם לשרוף בי"ס זה מעשה רע, אז למה כולם שמחים?" שאל אותי בני. הסברתי שאנחנו עצובים ששרפו את ביה"ס, אבל שמחים שיש אנשים שחושבים כמונו. זו הייתה צעדה של אנשים שלא הרסו להם את הבית, אבל ששנים ניסו להרוס להם את התקווה. לפני שהבלון מתפוצץ

מאת:

הקטן שלי, אדם בן השבע, נהנה משינה מתוקה בבוקר של יום שישי, עד שגררתי אותו מהמיטה עם כל הפיתויים שכל אימא מצוידת בהם. הולכים להפגנה למען השלום, חייבים לקום. מה שעזר בסוף תהליך העינוי הייתה ההבטחה שנעלה לאוטובוס עם חברים מהכיתה. אבל אוטובוס "השלום" איחר להגיע לנווה שלום-וואחת אל-סלאם. אז ההורים הנחושים התארגנו ברכבים ונסעו בשיירה לירושלים. במקום אוטובוס גדול אישרתי לאדם לעלות לרכב אחר עם חברים והסתייעתי גם בשוחד הממתקים שעובד טוב בכל זמן ובכל משבר אמון בין הורה לילד.

כשהגענו לירושלים, לצעדת תמיכה בעקבות שריפת ביה"ס הדו לשוני בעיר, עמדו יחד כבר מאות אנשים, הורים וילדים, ערבים ויהודים, נשים וגברים, לאורך מסילת הרכבת, עם בלונים, מדבקות ושלטים בעד השלום, אהבת האדם, אחווה, סובלנות, חינוך ושכנות טובה. "למה לא הולכים", שאלתי, וחבר מחויך ענה לי: "מחכים לאוטובוסים מהצפון, ככה זה, תמיד מחכים לערבים מהצפון, גם בירושלים". הצפונים סוף סוף הגיעו, ואיתם עלה מפלס הערבים בתהלוכה וגם המורל.

> שרפו את כיתה א': בביה"ס הדו לשוני נאבקים על השותפות

אלפים בצעדת קהילת בתי הספר הדו-לשוניים "יד ביד". (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אלפים השתתפו בצעדת קהילת בתי הספר הדו-לשוניים "יד ביד". (אורן זיו/אקטיבסטילס)

השפה הערבית התערבבה עם העברית, ועגלות הילדים והאמהות המחובקות התגלגלו להן על מסלול הרכבת. עברה לה אישה בין הצועדות וצעקה בפנינו "זונות, הרסתם את המדינה", ורצה קדימה לצעוק לעבר חבורה נוספת של צועדים ואז המשיכה בדרכה. דיון קצרצר התנהל ביננו, "כאילו הנאורים והמשכילים", על ניצול המיניות לטובת קללות, ועל יחסי מגדר ושלום. כמה גברים יהודים, שעמדו על סלעים בצד וצעקו לעברינו משפטים גסים במיוחד, המחישו את מסקנות הדיון המתורבת שהתנהל במקביל. אז החלטתי לוותר על דיונים עמוקים בבעיות גדולות ופשוט לתעל את האנרגיות החיוביות למקום טוב יותר.

> בתמונות: כאלפיים תלמידי הדו-לשוניים צעדו בירושלים

אלפים בצעדת קהילת בתי הספר הדו-לשוניים "יד ביד". (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אלפים השתתפו בצעדת קהילת בתי הספר הדו-לשוניים "יד ביד". (אורן זיו/אקטיבסטילס)

הסתכלתי על השמים הכחולים, הירוק מסביב, צמחי המרפא הערביים שנשתלו בצדדי המסילה, בתי הפלסטינים מבית צפאפא והיהודים בפת, הפרחים מסביב בכל מקום. הילדים וההורים המחויכים, והמואזין שקרא לתפילת יום שישי ולא הפריע לאף אחד. לרגעים ארוכים הרגשתי ממש טוב.

אדם הקטן שלי לא ממש הבין את האופוריה הרגעית שהשתלטה עלי והתעקש להחזיר אותי למציאות: "אימא?", הוא קרא לי, "לא אמרת ששרפו את בית הספר שאנחנו הולכים אליו?". "כן חביבי. לצערי", עניתי לו. והוא הקשה: "לשרוף בית ספר זה נחשב מעשה רע, נכון?" עניתי לו שכן, זה בהחלט מעשה רע מאוד, ואדם תמה: "אז למה כולם שמחים פה? ומה זה הבלונים האלו? זה לא חג, זה עצוב מה שקרה, דיברנו על זה גם בכיתה".

שתקתי לכמה רגעים. הייתי חייבת למצוא תשובה משכנעת לילד חכם במיוחד, וצודק גם. האנשים פה מבסוטים ללא סיבה מוצדקת. קרה משהו איום ונורא, והמצב במדינה על הפנים. הגזענות חוגגת והשנאה גואה וההתנחלויות מתפשטות, ובנוסף לכל הצרות האלו הולכים לבזבז שניים וחצי מיליארד שקל על בחירות מיותרות בין ראש ממשלה עם אפס מעשים ושר אוצר עם חוק האפס. חשבתי על הפגנות אחרות שאדם לקח בהן חלק, כמו יום האדמה, יום הנכבה, הפגנות נגד המלחמה על עזה, הפגנות נגד רצח נשים שאני מארגנת, הפגנות נגד הריסת בתים בלוד ועוד – בכולן כעסנו וצעקנו ובסופן היה עצוב בעיקר.

אמרתי לו "אנחנו עצובים כי שרפו את בית הספר, אבל אנחנו שמחים שיש הרבה אנשים שחושבים כמונו, ורוצים להיות ביחד. האנשים האלה הגיעו מהרבה מקומות כדי לראות שהם לא היחידים שלומדים בבית ספר כמו שלך, ערבים ויהודים ביחד, שרוצים שלום ולא מלחמה. והם שמחים היום כי יש לנו הרבה חברים דומים ובאנו להיות אחד עם השני". אדם הסתכל עלי, העמיד פנים שהוא קנה את הנאום הזה, וביקש: "אם כך, אז גם אני רוצה שיעשו לי בלון בצורת כלב".

> תרצו או לא, הבחירות הן על הנושא הפלסטיני

אלפים בצעדת קהילת בתי הספר הדו-לשוניים "יד ביד". (אורן זיו/אקטיבסטילס)

אלפים השתתפו בצעדת קהילת בתי הספר הדו-לשוניים "יד ביד". (אורן זיו/אקטיבסטילס)

לשמור על מה שחשוב לנו

בתור לתחנת הבלונים היו הרבה ילדים, ובזמן שחיכיתי לא יכולתי להימנע ממחשבות ושאלות. אם באמת יש הרבה אנשים שהם בעד שלום ולא רוצים מלחמה, ולא מסכימים עם מה שקורה, אז איפה הם היום ? לאן הם נעלמו?. אני חושבת שאולי פשוט לא כואב להם מספיק, לא קשה להם מספיק. שמה שנקרא "השמאל הישראלי" עוד לא הפנים את העובדה שבלי יציאה לרחוב, בלי מחאה פעילה, בלי צעקות של אלפים לא יזוז שום דבר. עסקני המלחמה שבשלטון הצליחו לגרום לנו אפילו להתבייש בדרישה לשלום. כאלו שזו חולשה ובגידה. "די לכיבוש" הפכה להיות סיסמה מגונה.

רצחו ילדים בירושלים בצורה אכזרית. מתפללים יהודים נרצחו ומוסלמים הוכו ונעצרו במקום הכי קדוש להם. אלפי ילדים שלמו בעזה בדמם ובגופם את מחיר המלחמה. האדמה בוערת מתחתינו ואף אחד לא חסין. ההתלהמות הפכה להיות אופנתית, פגיעה בחפים מפשע בשם הלאום נחשבת גבורה ואיבדנו את השפיות. כן, אבדנו את השפיות את האנושיות. המצפון שלנו נמצא בתהליך הקפאה איטי וכואב, אבל כולנו עומדים בתור מול המקפיא.

הצעדה של בתי הספר הדו לשוניים אתמול (שישי) בירושלים יכולה להיחשב בגידה וצביעות בקרב הרבה ערבים, ואני יכולה להבין את זה, ואפילו לקבל. כי הירושלמים שגרים חמש דקות מבית הספר של יד ביד בג׳בל אל מוכבר התעוררו לפגוש שוב את המחסום בפתח השכונה, ושוב דחפורים הרסו בתים ואנשים גורשו לרחוב. ואין להם סיבה אמיתית לבוא לצעדה.

כן זו הייתה צעדה של אנשים שלא הרסו להם את הבית, אבל שנים ניסו להרוס להם את התקווה. צעדה של משפחות שנאחזות בשרידים שנשארו לכולנו, פירורים של אמונה בסיסית של בני אדם בבני אדם אחרים, אמונה שחייבים לקום ולעשות משהו למען עצמנו בעיקר ואחר כך למען ילדינו. האנשים שצעדו אתמול במסלול של שפיות במקום בוער, החזירו לי ולרבים את התחושה של האחריות הכבדה לשנות את הלך הרוח ולא להיכנע. זה היה בלון אחד שהתפוצץ לידי שהצליח להחזיר אותי לאדם, שמשך לי את החולצה כדי לשים לב לכלב שהוא קיבל במתנה. "איזה יופי!" אמרתי, "תשמור עליו חביבי, אם אתה מבסוט ממנו אז תשמור עליו".

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

לא קל לדבר על פוליטיקה בכלא. שחר פרץ וערן אביב

"כמה שהשהות בכלא קשה, היא מחזקת את החלטתי לסרב"

שחר פרץ נשפטה היום לתקופת מאסר שלישית על סירובה לשרת בצבא. ערן אביב, המסרב גם הוא לשרת, נשפט היום לתקופת מאסר שישית. "אני מדברת עם האסירות על הפלסטינים, הן פגשו אותם רק על מדים", מספרת פרץ

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf