על גנדי, תשוקות ומלחמות
מה כל כך מפתיע בעובדה שגיבורי המלחמה הציוניים שהקימו את מדינת היהודים על חורבות הכפרים הפלסטינים לא נמנעו מלחגוג את כוח הגברא שלהם גם בתוך גופן של נשים במשרדים נעולים בקריה?
עם פרסום התחקיר על גנדי הייתה לי דילמה אם לצפות בתכנית כאישה או כפלסטינית. שתי הצפיות קשות, אך בעוד על מעלליו ותכניותיו ביחס לעם הפלסטיני שמענו בעבר לא מעט, כאישה סיקרן אותי החלק הנסתר של איש הברזל.
ואכן, קיבלתי הוכחה נוספת לקשר שבין כיבוש לאובדן צלם אנוש. בין גבריות לאלימות, בין עוצמת הנשק לעוצמת החשק.
זו הייתה אחת הפעמים הנדירות שראיתי תכנית הנועצת בתוך עין הכיבוש סיכה כואבת במיוחד של אונס נשים, בשילוב חיות טרף שהאיש אהב להפחיד בהן את אורחיו; תאוות דם ופשע מאורגן, מסע חיים שמסתיים בצמרת ממשלת ישראל. כל התמהיל הזה מרחף לו במסוק צבאי מהודר, ששם את האלוף המהולל במקום הכי קרוב לאלוהים שם למעלה ועמוק בפנים בתודעה הישראלית, שממשיכה להנציח אותו על חשבוננו.
> כל קורבנות הקמפיין לשחרור זדורוב הן נשים
תאוות דם ופשע מאורגן, מסע חיים שמסתיים בצמרת ממשלת ישראל. רחבעם זאבי במהלך מבצע קדש, 1956, לפני הכניסה למעבר המתלה (מתוך ארכיון צה"ל)
דאע"ש ציוני
ביני לביני תהיתי – אחרי כל החקירות והחשיפות העכשוויות על הטרדות מיניות ומקרי אונס בצבא ובמשטרה, במשרדי ממשלה ועד נשיא המדינה, מאיפה באה בדיוק התיאוריה שמצבן של נשים היה שונה אז? תחשבו שאם היום, עם כל המודעות שיש לנשים קורבנות פגיעה מינית, כאשר הן כבר מעיזות לדבר הן משלמות על כך מחיר כבד, מה היה מצבן של נשים במכונת המיליטריזם המקודש שכבשה את כל הארץ לפני עשרות שנים?
גיבורי המלחמה הציוניים שהקימו את מדינת היהודים על חורבות הכפרים הפלסטינים לא נמנעו מלחגוג את כוח הגברא שלהם בתוך גופן של נשים במשרדים נעולים בקריה. לחיצת כפתור הורידה מיטת אונס מהקיר, ובשטח, לחיצה על ההדק התיזה את דמם של פלסטינים על הקיר.
יחד עם זאת אני בטוחה שבעתיד, כאשר יכתב כאן על מעשי האונס והפגיעה המינית בנשים פלסטיניות מאז 1948 ועד היום בידי חיילים ומפקדים (תפוחים רקובים ונדירים כמובן), חלקכם יתחיל להתקומם ולהתחבא שוב מאחורי הטיעון של הצבא המוסרי בעולם.
גברים בעלי כוח בלתי מוגבל, נשק דרוך אל מול אדם חלש ומושפל, יכולים לעשות הרבה מעבר לעיכוב בני אדם והתעללות בהם במחסום. הירי בפלסטיני פצוע בחברון לפני חודש לא שונה מהוצאה להורג של שבויי מלחמה בדם קר לפני שישים שנה.
אז גנדי רצה לתלות גופות של פלסטינים מהמסוק ולחוג מעל כפרים ערבים. היום מספיק לצלם ראש ערוף ולהעלות את הסרטון לרשת, לא צריך מסוק, יש לזה אותו אפקט של אימה. אלימות וטירוף שרק אדם מעורער וחסר מעצורים יכול לעשות.
אחרי כל הרוע שנחשף ממלחמות ישראל השונות בניצוחם של גיבורי הציוניות כמו דיין, שרון, רבין וכעת גנדי, קשה להימנע מהאסוציאציה המתבקשת למעשי דאע"ש היום. ולא משנה כמה מועקה בבטן זה יגרום לכם, ההשוואה הזאת עולה לי בראש שוב ושוב.
אמנם אדריכלי מלחמות ישראל לא הגיעו לאותה רמת יצירתיות באכזריות והתיעוב של גנדי, אבל גם להם בעצמם יש הרבה דם, עופרת ואבק של חומר נפץ על הידיים איתן בנו את המדינה הציונית.
ברור שלא כולם אנסו נשים תחת פיקודם, אבל מה שבטוח הוא ששיכרון החושים שגורמת השליטה מקרב את התשוקות הנסתרות לכדי הישג יד, אם זה אחוזות פאר בכל מיני מקומות, חשבון בנק מדושן ושמן, כסף שמתגלגל בכל העולם, אריות בלשכה, או תהילה ציבורית ופופולאריות. לכל גנרל היו את המלחמות שלו, וגם את החלומות שלו. מה שבטוח הוא שכולם אהבו את ארץ ישראל אהבת אמת ועשו למענה הכל, אבל באמת הכל.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית, שגובה את חייהם של עשרות אלפים בעזה ומפקירה למותם את החטופים הישראלים. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
