עזבתי את עזה, אבל עזה לא עוזבת אותי

אני מרגישה אשמה כי אני חיה במדינה בטוחה בזמן שמשפחתי נותרה מאחור ברצועת עזה. אבל אני רוצה עתיד ומשפחה, וילדים שלא יודעים מה זה F-16 או ימים ללא חשמל

מאת:
השאירו תגובה
א א א

כותבת אורחת: עביר איוב

חלפה כבר כמעט שנה שלמה מאז שעזבתי את עזה, למרות שזה מרגיש כאילו זה קרה רק אתמול. הלכתי לאיבוד באירופה, בין הלימודים, העבודה וההשוואות של כל היבט של חיי כאן לחיים בעזה. עזבתי את עזה, אבל היא לא עזבה אותי. אני עדיין דואגת וחושבת על כל יקירי שעזבתי מאחור בגלל שהרגשתי שעזה היתה קטנה מידי לחלומותי.

רבים מחבריי עזבו, לפני או אחרי. רבים אחרים עדיין מחכים שמעבר רפיח למצרים יפתח, או שאיזה קצין ישראלי יעניק להם אישור יציאה.

> הקוד האתי של בנט וכשר הוא בגידה בהוראה

אישור יציאה לארבעה ימים, ולאחר מכן חזרה לכלא הגדול בעולם. מעבר רפיח, רצועת עזה, 13.2.2016 (עז אל זאנון/אקטיבסטילס)

אחרי שנה של התלבטויות, החליט בשבוע שעבר סוף סוף אחד מחברי הטובים לעזוב את עזה, לאחר שהגיע למסקנה שהמצב אינו משתפר. הוא כתב לי הודעה ארוכה ושאל:

כשעזבתי את עזה הרגשתי כמה קשה לי לעזוב את בני המשפחה והחברים. זה הפך קשה יותר כשהייתי צריך להיפרד מרובם. בכיתי כל הדרך לירדן. קיללתי את הפת"ח והחמאס שדחפו אותנו לקבל את ההחלטה הזאת לעזוב. גם את הרגשת אותו דבר כשעזבת?

כתבתי לו בחזרה:

לא. שמחתי מאוד כשעזבתי, הרגשתי שאני נולדת מחדש, מתחילה חיים חדשים הרחק מעוול ואלימות. בכיתי קצת כשראיתי את הורי בוכים. 'אלוהים יודע מתי נראה אותך שוב', הם אמרו. אתה יודע, מעולם לא סיפרתי לך שכשעזבתי את עזה, אנשי בטחון של חמאס חקרו אותי במעבר הגבול. הם רצו לדעת למה אני עוזבת ומתי אני חוזרת.

כשצעדתי לעבר הצד הישראלי, איש חמאס בא מאחורי בריצה ממש לפני שהגעתי לאזור שאסור לו לעבור אליו. הוא ביקש ממני לחזור אבל מעולם לא אמר למה. הבטתי לעברו למשך זמן מה, עומדת שם כשהוא מביט לעברי וממתין. סובבתי את גבי אליו ולעזה, מתעלמת מזעקות המרירות והכיעור והסתלקתי משם. הצעקות האלו הפכו את זה לנורא עבורי עד הרגע האחרון. הוצאתי החוצה את הטלפון שלי וצילמתי את רגלי נעות החוצה מן הכלא כדי שאכל לצפות בזה שוב מאוחר יותר.

לפעמים אני בוכה. כי מעולם לא הייתי מחליטה לעזוב סתם כך. אני בוכה כי אני מרגישה אשמה על כך שאני חיה במדינה בטוחה בזמן שהמשפחה שלי לא. אני בוכה כי הצליל של דלת נטרקת עדיין מפחיד אותי ומזכיר לי מאיפה באתי. אני בוכה כאשר האינטרנט בבית בעזה לא עובד בזמן הפסקת חשמל כשאני מדברת בסקייפ עם אמא שלי ורושמת מפיה מתכונים לאוכל.

יש לי חברים שאומרים שהם השאירו את לבם בעזה. גם אני מרגישה ככה בכל פעם שאני עוקבת אחרי החדשות, בפייסבוק, בטוויטר ובקבוצות וואטסאפ. לפעמים יותר מאשר האנשים שחיים שם. אבל לא. אני חושבת שאני צריכה את הלב שלי, הנשמה שלי והמוח שלי איתי כאן. כדי לחשוב על הקריירה שלי והעתיד שלי. להקים משפחה עם ילדים שיודעים איך נראה יום שבו יש 24 שעת חשמל, ולא יודעים מה זה F-16.

עביר איוב, 30, היא עיתונאית פלסטינית מעזה, וכיום היא עמיתת מחקר באוניברסיטת אוקספורד. הפוסט פורסם לראשונה באנגלית באתר 972+ ותורגם לעברית על ידי יעל מרום.

> תושבי עזה הפכו לבני ערובה בידי האינטרסים הפוליטיים של ישראל והרשות

א א א
ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן

ילדים יוצקים דבש על תפוחים (צילום: יוסי אלוני/פלאש90)

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf