newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

תושבי עזה הפכו לבני ערובה בידי האינטרסים הפוליטיים של ישראל והרשות

הקבינט המדיני-ביטחוני החליט להיעתר לבקשתו של הנשיא אבו מאזן ולקצץ עוד את אספקת החשמל הדלה ממילא לעזה. בצבא ובדרג המדיני מודעים להשלכות המסוכנות של ההחלטה, אבל נראה שבעיני ישראל, צרכיו הפוליטיים של "קבלן המשנה של הכיבוש" חשובים מחיי התושבים ברצועה

מאת:

מי אמר שאין שיתוף פעולה בין ממשלת ישראל והרשות הפלסטינית? הנה, תראו כמה מהר ישראל נעתרת לבקשת אבו מאזן לקצץ את אספקת החשמל הרעועה ממילא לרצועת עזה ולהכביד את חייהם של תושביה עוד קצת. עוד הרבה, למעשה. תחשבו מה המשמעות של קיצוץ של 40 אחוז בחשמל באמצע הקיץ הלוהט הזה. זה לא שבממשלה או בצבא לא מודעים לאסון ההומניטרי שבתוכו מתבוססת הרצועה גם כך. בהחלט מודעים. הם מודעים גם לסכנת ההסלמה אם תוסיף היד להכביד, אבל ההחלטה לעת עתה היא להיענות לבקשתו של אבו מאזן, על גב התושבים. למה? כי זה משרת את האינטרסים הפוליטיים הפנימיים של אבו מאזן.

לשיתוף הפעולה הזה בין ישראל ובין הרשות עוד אשוב בהמשך, אבל קודם – קצת רקע על המצב בעזה:

עפ"י נתוני ארגון גישה, גם בימים "כתיקונם" תושבי עזה מקבלים אספקה של לא יותר משמונה שעות חשמל ביום, וזה בלי לספור תקלות שקורות הרבה בתחנת הכוח או בקווים ממצרים או מישראל. רוב אספקת החשמל מגיעה מישראל, חלק קטן ממצרים, וכרבע מייצור מקומי בתחנת הכוח. מישראל נכנסים 120 ואט בעשרה קווי מתח גבוה, אותה כמות בדיוק שמוכנסת מזה יותר מעשור, כאשר האוכלוסיה והצרכים גדלו בזמן הזה בשיעור ניכר. סך הכל אספקת החשמל שמגיעה כיום לרצועה עונה על קצת יותר ממחצית הצורך הקיים. כל זה, כאמור, בזמנים "רגילים". תיאור מפורט של המצב ברצועה ניתן לקרוא בדו"ח גישה על תשתיות בעזה.

> ברוכים הבאים לקורס של אסא כשר: מבוא לארדואניזציה של ישראל

ילדים בהריסות ביתם, שנה אחרי המלחמה, עזה (עמאד נסאר / פלאש90)

"הפחתת כמות החשמל היא קו אדום שאין לחצותו". ילדים בין הריסות ביתם, שנה אחרי המלחמה, עזה (עמד נסאר / פלאש90)

האסון שמעבר לקו האדום

מאז אמצע אפריל, תחנת הכוח בעזה לא פועלת כלל. הדלקים שנכנסו אליה דרך ישראל הפסיקו להגיע לאחר שהסדר קטארי-טורקי למימון הדלק הסתיים. ההשבתה של התחנה הפכה את מצב אספקת החשמל ברצועה לקשה ביותר עד נואש, וההשלכות קשות ביותר. כך למשל, בתי חולים ברצועה סוגרים שירותים חיוניים ונסמכים באופן מוחלט על גנרטורים שהולכים ונשחקים. זה אומר שמתקני טיהור מים לא פועלים וביוב לא מטופל נשפך לים בכמויות אדירות. מתקני סינון מים מתקשים לפעול והאספקה משובשת, קשה להפעיל משאבות לפינוי הביוב מתוך השכונות. כל אלה הם מצבים מסכני חיים ממש. האסון ההומניטרי שכל הזמן מזהירים מפניו כבר מתחולל בעזה. גם בצבא מבינים את זה, כפי שעולה מהדיווחים על ישיבת הקבינט בעניין.

האם בנסיבות הללו אפשר בכלל לדמיין את ההשלכות של קיצוץ דרסטי נוסף באספקת החשמל לרצועה בשיאו של הקיץ הלוהט? בארגון גישה מדגישים כי אין לרשות החשמל בעזה שום יכולת טכנית להקצות משאבים בצורה יעודית. אין אפשרות לתעדף ולהפנות, למשל, יותר חשמל לבתי חולים ושירותים חיוניים על חשבון מקומות אחרים. במילים אחרות, קיצוץ בהכרח ישפיע על הכל ועל כולם. במכתב בהול ששיגרו בעניין זה אתמול לשר הביטחון נאמר בין היתר "הפחתת כמות החשמל היא קו אדום שאין לחצותו. יש להוריד מראש אפשרות זאת מעל הפרק ולחתור להתאמת התשתיות ברצועת עזה לצרכים של תושביה".

אז מה קורה כאן, בעצם? האם ישראל פשוט לא מבינה את המשמעות של מימדי האסון המתגלגל ברצועה, או שהיא מבינה ולא אכפת לה, או שאולי בכלל מבינה היטב ומעוניינת בו? מצד אחד נפתלי בנט אומר בוועידת 'הארץ' היום: "צריך להפיק לקחים מעזה 2014. המצב ההומניטרי שם מידרדר. יש לפעול כדי למנוע סבב נוסף", כיממה אחרי ישיבת קבינט שהעבירה החלטה שהופכת סבב נוסף לכמעט ודאי, ומצד שני ישראל כץ שפשוט אומר במפורש: "אין לישראל מדיניות כלפי עזה".

יתכן שלישראל אין מדיניות ברורה כלפי עזה, אבל עושה רושם שביחס לאבו-מאזן, יש מדיניות ועוד איך: כל עוד מדובר בדיכוי יריביו הפוליטיים של מי שמכונה לא פעם "קבלן המשנה של הכיבוש", ישראל שמחה לסייע. ולא רק בעזה: גם בגדה ישראל מחסלת עבור אבו מאזן מתנגדים פוליטיים כמו באסל אל-אערג', ואילו כוחות הביטחון של הרשות, בתורם, מעלימים עין כשהצבא נכנס לשטחי איי בגדה לבצע מעצרים; רק הבוקר נעצר בג'נין וספי כבהא, לשעבר השר לענייני אסירים של חמאס, לאחר שהרסו את ביתו. אני מנחשת שאבו מאזן לא מאוד נסער בעקבות המעצר בשטח שעל פי ההסכמים אמור להיות בשליטה הביטחונית של כוחותיו.

> שגרירת ארה"ב באו"ם מכירה רק את עזה שרואים בישראל

ירי ארטילרי על עזה, יולי 2014 (דובר צה"ל)

כשני מיליון אנשים מחזיקה ישראל בכלא עליו היא שולטת מרחוק. ירי ארטילרי על עזה, יולי 2014 (דובר צה"ל)

כן, הכתובת היא ישראל

בכל דיון על המצב האסוני של עזה, יש שתי תגובות ישראליות שמיד נשלפות: "אבל למה באים בטענה לישראל ולא למצרים?", וכמובן "מה רוצים מאיתנו? הכיבוש בעזה נגמר מזמן!".

נכון, גם למצרים יש חלק – קטן בהרבה, אמנם – באסונה של רצועת עזה, אבל ישראל היתה ונשארה הכתובת המרכזית. היא האחראית לנסיבות שהולידו את האסון: במשך חמישים שנות שליטה ישראלית – בין אם בצורת כיבוש ישיר או על-ידי הטלת סגר – ישראל יצרה באופן אקטיבי תלות של הרצועה במשאבים ישראליים. במקביל היא לא השקיעה בפיתוח תשתיות וגם לא מאפשרת ייצור חלופות מקומיות, אם באמצעות איסורים והגבלות על הכנסת ציוד שדרוש לבניה והפעלה של רשת החשמל ושל חלופות כמו פאנלים סולריים, ואם באמצעות הפצצת תשתיות והרתעת גורמים בינלאומיים שאולי היו מוכנים להשקיע את הסכומים העצומים שדרושים לשיקום, אבל חוששים לעשות זאת במציאות שבה כל שנתיים-שלוש הם עלולים להיות מופצצים מחדש.

כן, ישראל עדיין שולטת בעזה. עזה המוכה, הצמאה, ההרוסה, ובעיקר – הנעלמת מן העין. כשני מיליון אנשים מחזיקה ישראל בכלא עליו היא שולטת מרחוק. אם ההחלטה האחרונה בעניין קיצוץ אספקת החשמל אכן תתממש, עזה עלולה למצוא את עצמה מתמודדת עם קטסטרופה בקנה מידה חדש. המחשבה שענישה קולקטיבית אלימה שכזו תביא לערעור התמיכה בחמאס מגלמת שפל מוסרי של ממש. אחרי הכל, גם אזרחי ישראל בוחרים שוב ושוב בממשלה קיצונית שרק הולכת ומקצינה; מה היינו אומרים אם העולם היה מחליט להעניש אותנו על כך על ידי מניעת מים, אוכל וחשמל מאיתנו ומילדינו?

> מציתי המועדון הקומוניסטי בעראבה העלו באש גם את מיטב זכרונות נעוריי

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
האחות נבילה סאלח, מנהלת בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, עם תלמידים (צילום: באדיבות Aid to the Church in Need)

האחות נבילה סאלח, מנהלת בית הספר של האחיות רוזרי בעיר עזה, עם תלמידים (צילום: באדיבות Aid to the Church in Need)

קינה לבית הספר שלי, שנהרס על ידי ישראל

בית הספר שבו לימדתי בעיר עזה היה ביתי השני. כעת נותרו ממנו רק הריסות. כמה מהתלמידים האהובים שלי מתו, ואני חוששת לגורל השאר

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf