האם יפתחו התיקים החסויים של מדיניות פיזור האוכלוסיה בישראל?
מי לעיירת פיתוח ומי לתל אביב? פרוטוקולים שמתעדים את הדיונים לפיהם הוחלט איך לפזר עולים חדשים שמגיעים לארץ נחתמו לעשרות שנים. מחר תחליט הכנסת האם להקים ועדת חקירה בנושא מדיניות פיזור האוכלוסייה של ישראל משנות החמישים ועד היום
כותב אורח: מוסי רז
כמעט בכל דיון על קליטתם של יהודים מארצות האסלאם בישראל חוזר ועולה אותו טיעון – אמנם נעשו טעויות, אך זו לא היתה מדיניות סדורה. הלוואי שהטיעון הזה היה נכון.
שנות החמישים אכן היו שנים קשות. ישראל היתה מדינה צעירה, מוקפת אויבים ומצויה במחסור כרוני במשאבים וכוח אדם. אבל צריך רק לעיין בפרוטוקולים שפורסמו מתוך ישיבות הממשלה מהתקופה ההיא כדי לגלות עד כמה ההסבר הזה חלקי. לדור המייסדים ישנן זכויות רבות, אך הם יצרו במו ידיהם פערים חברתיים שהם בכייה לדורות. בין היתר, הם הקימו את עיירות הפיתוח.
הממצאים שעולים מהתיקים שכבר נחשפו מזעזעים. המהגרים מארצות האסלאם, שציפו להגיע לירושלים ותל-אביב, לגור בעיר הקודש או ליד הים, נלקחו אל הנגב. כשסירבו להתיישב בשטחים האלה, הנהגת המדינה נקטה ברמייה ואלימות כדי להשיג את מטרתה.
העולים ניסו להתנגד. הם סירבו להתפנות, הקימו קול צעקה, אך נציגי המדינה לא בחלו באמצעים כדי להשאירם שם: הפעילו מניפולציות, איימו שייקחו להם את הילדים ובמקרים מסוימים אף הורו לנהג המשאית להרים את חלקה האחורי כך שהעולים נפלו על הקרקע והמשאית נסעה לדרכה.
את הפרוטוקולים שמתעדים את ההחלטות הללו נחתמו לעשרות שנים, בתקווה להסתיר את העוול. גם היום, כמעט שבעים שנה אחרי, רבים מהפרוטוקולים עדיין מוסתרים מהציבור. האיפול הזה הוא בדיוק מה שמאפשר את המשך מדיניות פיזור האוכלוסין הבעייתית עד היום.
> מאות פלסטינים בבקעה עומדים בפני גירוש: "רק רוצים לחיות"
עולים יוצאי אתיופיה באתר קראוונים בכפר תבור (צילום: דורון הורוביץ/לע"מ)
ההחלטות הללו אולי התקבלו לפני שבעים שנה, אך הפצעים שהן יצרו עדיין כאן, בכל פינה, והם מעולם לא הגלידו. מאחר שמדינת ישראל מעולם לא הישירה מבט אל הפרק הזה בעברה, שום דבר לא עצר אותה מלחזור על אותן הטעויות.
בשנות ה-90, העולים מאתיופיה עלו על המטוס שאמור היה לקחת אותם לירושלים בהתרגשות השמורה לעם השב לארצו אחרי אלפיים שנות גלות. עם הנחיתה, הם נשלחו למרכז קליטה. במקרים רבים שוכנו שתי משפחות בדירה אחת קטנה. חסמי שפה וביורוקרטיה מנעו מהם לנצל את סל הקליטה שעמד לרשותם עם עלייתם, עד שנשחק לחלוטין. שלושים שנה אחרי העלייה, הם עדיין שם. שתי משפחות בדירה אחת.
מדיניות פיזור האוכלוסייה של ישראל הייתה – ועודנה – ביזיון. בין אם בהקמת יישובים חדשים בנגב ללא התחשבות בהשפעתם על היישובים הקיימים ובין אם באופן הטיפול בפליטים שהגיעו לפתחנו וקיבלו כרטיס אוטובוס לתחנה המרכזית בתל-אביב. הפערים העמוקים בין הפריפריה למרכז נוצרו ביודעין. מבחינים כאן בין דם לדם באופן מכוון ועל בסיס שיקולים גזעניים.
חוסר ההכרה בעוול, הסירוב להביט ולהכיר בו, גם מאפשר לממשלות ישראל להמשיך לשפוך כספים במקומות אחרים, במקום להפנות את המשאבים הראויים לעיירות פיתוח ואוכלוסיות מוחלשות. משאבים שמגיעים להם בדין. מגיע לתושבים הללו שוויון הזדמנויות, ומגיע להם תיקון של העוול ההיסטורי שנעשה להם.
מחר אבקש ממליאת הכנסת לתמוך בהקמת ועדת חקירה פרלמנטרית בנושא מדיניות פיזור האוכלוסייה של מדינת ישראל משנות החמישים ועד היום. בלי חשיפה של הפרוטוקולים החסויים, למידה מעמיקה של המדיניות בשנות החמישים, השמונים, התשעים והאלפיים והכרה בעוולות שנעשו לאוכלוסיות רבות בישראל, לא נוכל לתקן את החברה הישראלית. ללא ועדת חקירה כזו, נמשיך לחוג במעגל של פערים שקורעים את החברה הישראלית מבפנים.
מוסי רז הוא חבר כנסת מטעם סיעת מרצ.
בזמן שרבים כל כך בתקשורת הישראלית זנחו את תפקידם והתגייסו לשמש ככלי תעמולה, שיחה מקומית גאה להיות מי ששומרת באופן עקבי על אמות מידה עיתונאיות וערכיות. אנחנו גאות וגאים להיות כלי התקשורת היחיד בעברית שמביא קולות מעזה באופן עקבי, ושחושף שוב ושוב את המנגנונים מאחורי מדיניות הלחימה הישראלית. התפקיד שלנו בשדה התקשורת הישראלית הוא חשוב וייחודי, ונוכל להמשיך למלא אותו רק בעזרתך. הצטרפות לחברות שיחה מקומית, על ידי תרומה חודשית קבועה בכל סכום, תסייע לנו להמשיך ולחשוף את המציאות. התרומות מקהל הקוראות והקוראים לא רק מסייעות לנו כלכלית, הן גם עוזרות לנו להבין שיש מי שעומדים מאחורינו, ושעבודתנו חשובה להם.
לתמיכה בשיחה מקומית
