newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך התקשורת הישראלית מוחקת את החיים בעזה ממציאות חיינו

חמש וחצי שנים אחרי שד"ר אבו-אלעייש זעק בשידור חי ליד גופות בנותיו שמתו בהפגזה, לחיים ולמתים בעזה אין כמעט זכר בערוצי הטלויזיה, שהפכו כלבלב שמירה לממשלה ולהסברה

מאת:

ב-16 בינואר 2009, יומיים לפני שהסתיים מבצע "עופרת יצוקה" וכשמספר ההרוגים הפלסטינים כבר חצה את סף האלף, רגע לפני שהמבצע הנורא ההוא הסתיים, ארעה רעידת אדמה. עד אותו הרגע דאגו ערוצי הטלוויזיה הישראליים לחסוך מהציבור הישראלי את האמת, להסתפק בענני האבק מעל עזה, להשתמש בחומרים הערוכים של דובר צה"ל, ולהשתדל השתדלות יתרה שלא לבצע את תפקידם כ"כלב השמירה של הדמוקרטיה" אלא ככלבי השמירה ושופרי ההסברה של הממשלה הישראלית ותפיסת העולם הצרה והלוחמנית שלה.

או אז, בתכניתה של אושרת קוטלר, בזמן שהמגישה סיימה אייטם על הפסקת אש הומניטרית, ובדיוק כשהחלה לומר "שרת החוץ ציפי לבני…" החלה האדמה לרעוד. בהקלטת האירוע ניתן לראות שהיא פתאום נאלמת, עוצרת את שטף דיבורה ומסתכלת מבולבלת משהו לכיוונו של שלומי אלדר שישב לצדה ונופף בידו. "כן, סליחה", היא אמרה, עדיין לא מבינה מה בדיוק מתרחש, "אני צריכה לעצור את המבזק כיוון שיש כנראה איזה עדכון".

"הבנות שלי, הרגו אותן, יא רב"

המצלמה עברה לכיוונו של אלדר. "אני", הוא אמר בבלבול, "קרה כאן משהו מעניין… נמצא איתנו ד"ר אבו אל-עייש… אנחנו דיברנו איתו כאן במשך תקופה מסוימת… הוא נמצא איתי עכשיו על קו הטלפון… והוא נורה מפגז… המשפחה שלו פצועה ונפגעה… אני.. אולי אני יכול להשמיע לכם את ה….", ובזמן שהוא מרים את הנייד האפור שלו, שנראה כל כך מיושן עכשיו, הוא הגביר את הווליום של הטלפון ומתוכו בקעו זעקות שבר. "אולי אתה יכול להגיע אלינו יא שלומי… יא רבי, יא רבי, יא רבי", נשמע קולו המתייפח של ד"ר אבו אל-עייש. אלדר נראה היה נסער. הוא בלע את רוקו ואמר: "הרגו את משפחתו בימים האחרונים… אני חושב שגם אני קצת נרגש".

אלדר לא ידע אם לדבר אלינו, לקוטלר, או לאדם שעמד עכשיו בתוך ביתו בעזה, ליד גופות בנותיו, ושהיה איתו, ועם כל עם ישראל, על הקו, בשידור חי. הוא הסתכל על הנייד, על המצלמה, על קוטלר, ושוב על הנייד. "ד"ר אבו אל-עייש הוא רופא מתל השומר", אמר אלדר, אבל בצד השני הלך הבכי והתגבר: "יא רבי, יא רבי, יא רבי". "אבו אל-עייש", אמר אלדר, "אני נמצא כאן באולפן". אלדר העביר את כיוון השיחה אלינו ואמר: "הוא באמת חשש שמשפחתו עלולה להיפגע… באחת הפעמים הוא עלה לשידור עם גבי גזית כי זו היתה הדרך היחידה… בקיצור אבו אל-עייש כאן נפגע". ושוב אותן זעקות: "יא רבי, יא שלומי". אלדר התקשה לדבר. "מי נפגע אבו אל-עייש?" הוא שאל בשידור חי. "הבנות שלי, יא רבי, יא רבי". אלדר הפנה שוב מבטו אלינו: "יש לו שמונה ילדים שבמשך כל המלחמה הוא הגן עליהם בבית שלו בבית לאהיה", ובזמן שהוא דיבר שוב קטע אותו הבכי: "יא אללה, יא רבי, יא רבי". אלדר ניסה לחשוב בצורה פרקטית: "אולי הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות זה לפנות למי שיכול כבר, אולי בצה"ל. אולי תגיד לי איפה הבית שלך. אולי ישלחו אליך אמבולנסים".

אבו אל-עייש בכה והתייפח. "אני רוצה להציל אותן.. באמת… אבל הן מתו.. באמת… אני רוצה להציל אותן אבל הראש שלהן… באמת… הראש שלהן במקום אחד והגוף במקום אחר… מה עשיתם להם… יא רבי, יא אללה, מה עשינו יא אללה, יא רב, מה עשינו לכם… מה עשינו בשבילן…". קולות בכי נוספים נשמעו ברקע דבריו של אבו אל-עייש. היה נראה שאלדר מתקשה לדבר. הוא בלע עוד רוק. "במשך ימים ארוכים הוא יצר איתי קשר", הוא אמר על רקע זעקות הבכי מעזה. היה נראה שגם הוא רוצה לבכות. "הוא לא ידע מה לעשות, הוא פחד גם לצאת עם דגל לבן". ברקע נשמעו כל הזמן זעקות הבכי הקורעות מעזה. "אני מוכרח להגיד לכם שאני לא יודע איך לנתק את השיחה הזאת" אמר אלדר. הוא היה נסער מאוד, לא ידע את נפשו. הוא לא ידע מה לומר לרופא העזתי, או לנו, או לקוטלר, או לעצמו. "אני לא יכול לנתק את השיחה", הוא אמר, "ואני לא אנתק אותה".

"הרגו את משפחתו בימים האחרונים... אני חושב שגם אני קצת נרגש". שלומי אלדר במהלך השיחה עם אבו אל-עייש. עופרת יצוקה (צילום מסך ערוץ 10)

"הרגו את משפחתו בימים האחרונים… אני חושב שגם אני קצת נרגש". שלומי אלדר במהלך השיחה עם אבו אל-עייש. עופרת יצוקה (צילום מסך ערוץ 10)

"הדברים האלה מאוד קשים למי ששמע אותם עכשיו"

"הבנות שלי, הרגו אותן יא רב", נשמע שוב קולו הקורע של אבו אל-עייש, "הרגו את הבנות… יא אללה, יא אללה". קוטלר שתקה. אלדר ניסה שוב: "הדבר היחיד שניתן אולי לעשות הוא לפנות למישהו ששומע אותנו, למי שרואה אותנו, אולי בצה"ל, אולי אפשר עוד להציל משהו שם", ומיד לאחר מכן שוב מעזה אותו הבכי המחניק "יא רב, סאעדנא (עזור לנו) יא רב, יא אללה". אלדר המשיך בניסיונו לעזור: "אני זוכר עבד אלעזיז, אני רק זוכר שאמרת לי שאתה מתגורר על יד צומת מסוימת". "כן" אמר לו העזתי בשידור החי, "ליד צומת זימו". השיחה הפכה למבולבלת. קולות הבכי משם ומעצור הבכי מכאן היו במרכז. אלדר התעשת: "אני לא יודע אם דובר צה"ל שומע איתנו, אם מישהו שומע איתנו, אולי אמבולנסים של הצלב האדום, הם אולי לא מצליחים להגיע לשם". ומהצד השני, קולות הבכי הנמשכים: "יא רב, יא רבנא, יא אללה, יא רב". הבכי היה נורא. אלדר השתתק. היה נראה שהוא לא יוכל להמשיך להחזיק כך את הנייד בשידור ישיר. "אני אבקש לצאת מהאולפן" הוא אמר, "כי אני לא יכול לנתק את השיחה הזו. אני פשוט לא יכול לנתק את השיחה הזו".

"יא רב, יא רבי" המשיך הבכי מעזה. "אתם תסלחו לי", אמר אלדר, "ואני אצא מהאולפן". בזמן שדיבר הוא ניתק את האוזניה והחל לקום. "פשוט אני לא יכול לנתק את השיחה הזו", הוא התנצל שוב. המצלמה עברה לכיוונה של קוטלר. היה נראה כאילו היא ספגה זעזוע. "הדברים האלה מאוד קשים למי ששמע אותם עכשיו" היא אמרה, גם היא נסערת ממה שהתחולל באולפן. היא עברה בקושי רב למרואיינת הבאה, והיה נראה שגם היא עושה מאמץ עילאי לעצור את דמעותיה. אלדר יצא מהאולפן. המערכה הראשונה, והיחידה, של הבאת המציאות העזתית בגובה העיניים לצופה הישראלי, הסתיימה.

זהו התמליל המלא של הדברים, 4 דקות ו-17 שניות של בכי מעזה בשידור חי מהרגע הנורא ההוא. אחרי השיחה, מאות תלונות נרשמו בערוץ 10 לפיהן השידור היה קשה להאזנה. אך אלדר אמר לאחר מכן כי "בשיחת טלפון אחת התבררו לתושבי ישראל מימדי הזוועה שמתחוללת ברצועת עזה". קוטלר אמרה לאחר מכן ש"אם מישהו באמת היה רואה בשידור בלי טשטושים את מה שקרה בביתו של הרופא, ולא רק שומע דרך הטלפון, המלחמה היתה נגמרת. באותו רגע לא חשבנו מה לעשות בשידור או אם למאורע תהיה השלכה על הלחימה. עניין אותי רק אדם שבנותיו גוססות, זה הדבר האנושי הבסיסי. את המשמעויות – ההיסטוריה תגיד".

וההיסטוריה אכן אמרה את דברה. שכן היום, כשאנחנו שבים לאותו תמליל מצמרר של 4 דקות ו-17 שניות, ששודר לפני חמש וחצי שנים, ואנחנו מקשיבים לו בזמן מבצע "צוק איתן", שבו חיילי צה"ל הרגו עד כה מעל ל-750 פלסטינים, כרבע מהם ילדים, מתחזקת התחושה שלא שמענו עד כה ושאנחנו גם לא עומדים לשמוע, בטח שלא בטלוויזיה הציבורית או המסחרית הישראלית, קולות דומים מהמערכה הנוכחית. וזה לא רק בגלל ששלומי אלדר שוהה היום בוושינגטון ועובד במכון מחקר אמריקאי, אלא גם בגלל שעברו חמש וחצי שנים מאז המלחמה ההיא, ובזמן הזה לא רק החמאס השתנה, אלא גם אנחנו.

עזה איבדה מאנושיותה בעינינו

עברו עוד חמש וחצי שנים בהן רצועת עזה התרחקה עוד יותר מעינינו. חמש וחצי שנים בהן גדלה המחיקה של 1.8 מיליון איש ואישה החיים ברצועת עזה. לטלוויזיה הישראלית, הציבורית והמסחרית, לא היו כתבים ששידרו משם, והיא גם לא התאמצה להביא קולות אחרים, למשל של כתבים זרים שיעשו את העבודה עבור הצופים בישראל. בכך גדל כוחם של פרשנים המקבלים את ידיעותיהם מהצבא, ובעצם כל מה שידענו על מה שקורה "שם" היה כמעט תמיד דרך תיווך צבאי כזה או אחר.

וזה לא שלפני חמש וחצי שנים היה הציבור בישראל יותר קשוב לרחשי הנפגעים בעזה. אז הרי נהרגו קרוב ל-1,500 איש וגם אז נשמעו מישראל אותן קריאות של "תנו לצה"ל לנצח". אבל מאז עברו עוד חמש וחצי שנים. ובהן התרחקנו חמש וחצי שנות אור מהיכרות עם אנשים שחיים ברצועה, כמו גם מהאחריות שלנו על המצב בה: הכלא הגדול והמסוגר בו חיה אוכלוסיה ענייה התלויה בחסדי האו"ם. בחמש וחצי השנים הללו איבדה עזה בעינינו עוד צלם מאנושיותה, מה שמקל על ההרג, מפחית את קולות הביקורת, ולא מאפשר לדמיין אפילו נציג של משפחת אבו-ג'אמע שיבכה בשידור חי על מותם של 28 מבני משפחתו; או קרוב של ארבעת הילדים, כולם בני משפחת בכר, שנהרגו על חוף הים בעזה; או מישהו ממשפחת אל-בטש ש-21 מבניה ובנותיה נהרגו; או אפילו תשדיר של "בצלם" שמבקש להקריא את שמותיהם ושצונזר מחשש שיפגע ברגשות הציבור. קשה לדמיין שידור כזה היום, בערוץ 2 או בערוץ 1 או בערוץ 10. וכי מי יעלה אותם לשידור? ומי בכלל נמצא איתם בקשר?

ילדים ממשפחת בכר המורחב עומדים מחוץ לבתיהם ההרוסים במחנה הפליטים א-שאטי, בעיר עזה, 22 ביולי 2014. ארבעה ילדים מאותה משפחה עאהד (10), זכריא (10), מחמד (11) ואסמאעיל (9) נהרגו בהתקפה ישראלית בעת ששחקו על חוף הים, ב-16 ביולי 2014. (אן פאק/אקטיבסטילס)

ילדים ממשפחת בכר המורחב עומדים מחוץ לבתיהם ההרוסים במחנה הפליטים א-שאטי, בעיר עזה, 22 ביולי 2014. ארבעה ילדים מאותה משפחה עאהד (10), זכריא (10), מחמד (11) ואסמאעיל (9) נהרגו בהתקפה ישראלית בעת ששחקו על חוף הים, ב-16 ביולי 2014. (אן פאק/אקטיבסטילס)

הקשר של העיתונאים לעזה הוא רק דרך הצבא

אמצעי התקשורת הפופולרית בישראל עושים עבודתם נאמנה, ככל שנאמנות קשורה בהבאת כתבים נאמנים לקו של מדינת ישראל, קל וחומר בזמן מלחמה. בכך יש כמובן בגידה, לא נאמנות, לתפקידם כעיתונאים, אבל בזה אין כל חדש. מה שכן קרה, הוא שבגלל הניתוק הגדול מרצועת עזה, בגלל הפיכתה למעין עולם אחר, הנמצא מעבר להרי החושך, התקשורת הפופולרית צמחה אל תוך הכלי שעיצבו עבורה שרי הממשלה ולשכות ההסברה.

אחרת, כיצד ניתן להסביר את העובדה שהמסרים שעולים מדבריו של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, האלוף יואב (פולי) מרדכי, במיוחד בראיונות בערבית שאני מניח שמשמשים חלק מהמלחמה הפסיכולוגית הישראלית, מגובים מיד לאחר מכן בכתבות "תחקיר" בתקשורת הישראלית, שבאופן לא מפתיע עוסקות באותם נושאים ומגיעות לאותן מסקנות בדיוק: עושרם וחיי הנוחות של מנהיגי חמאס, הירי מתוך בתי חולים, הפרת הפסקת האש מהצד הפלסטיני, ההנחה שחמאס השקיע את כל הכספים רק במנהרות ושלא בנה אף בית או מגרש כדורגל, ההצנעה של הסגר והכיבוש והקשר שלהם למאבק הפלסטיני, אי-דיון בהצעת ההודנה של חמאס שקדמה לכניסה הקרקעית, ועוד כהנה וכהנה. האם ניתן בכלל לדמיין באחד מהערוצים הללו מישהו שיאתגר את המסרים שמגיעים מצה"ל? שייתן מסר אחר משל האלוף מרדכי? או שינסה לאמת אותם מול עמית או עמיתה בעזה? והאם בכלל מישהו מהם מכיר עמית או עמיתה בעזה?

בעזה חיים 1.8 מיליון איש ואנחנו לא יודעים עליהם כמעט דבר. במהלך החודש האחרון רובם צמו את צום הרמדאן, קמו בבוקר לתפילת השחר, וישבו במשך רוב שעות היום, עם חשמל ובלי חשמל, מקשיבים למטוסים החגים מעל ראשיהם וחושבים האם או מתי תיפול פצצה על ראשם. רבים מהם מתנגדים לחמאס, אחרים תומכים בתנועה, אבל לא את אלו ולא את אלו פגשנו במהלך החודש האחרון. זקני התקשורת אולי עוד זוכרים את העזתים כשהם צוחקים. היום אנחנו אפילו כבר לא יכולים להיזכר איך הם נשמעים כשהם בוכים.

תזכורת מימים אחרים: לינק לשידור משנת 2009

ועוד משהו קטן...

אנחנו ממש שמחים שקראת את הפוסט הזה, ומקווים שמצאת בו עניין. הצוות של שיחה מקומית משקיע מאמצים משמעותיים כדי להביא לקוראות ולקוראים שלנו חדשות, תחקירים, פרשנויות וטורי דעה מגוונים, והכל מתוך מחויבות להתנגדות לכיבוש ולקידום שלום, שוויון וצדק חברתי.

קשה למצוא דברים כמו הפוסט הזה בכלי תקשורת אחרים בארץ, והסיבה שהוא נמצא פה היא שהעיתונות שלנו בשיחה מקומית היא עצמאית וחופשית. אנחנו לא תלויים באף בעל הון, לא במפרסמים ולא בחומות תשלום.

ועדיין, העבודה הרבה שמושקעת בכל פוסט כזה – מתשלום לכותבים, דרך עבודת העורכות והצלמים ועד התשלום לייעוץ משפטי או לשרתים שעליהם יושב האתר – עולה כסף. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית. ובזה יש לך מקום חשוב.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"הבנתי שאם אחשוב על החיים בחוץ, אני אהרס". אמל נחלה אחרי שחרורו (צילום: יובל אברהם)

"אין שמש בכלא". אמל נחלה, נער, על 16 חודשים במעצר מנהלי

אחרי שבימ"ש צבאי החליט לשחררו, הצבא עצר במעצר מנהלי את אמל נחלה, אז ילד בן 16, והחזיק אותו בכלא שנה וחצי למרות שהוא חולה במחלה נדירה. "בשב"כ אמרו לי, שתף פעולה ותשחרר", הוא מספר בראיון ראשון אחרי שחרורו

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf