המחנה הדמוקרטי: מרצ נבלעה בתוך אהוד ברק
במשך שנים מרצ הציגה קו ברור: לא לכיבוש וכן למדינה פלסטינית. אהוד ברק נוטה לסיפוח חד-צדדי, טוען שהמחנה הדמוקרטי נמצא "ימינה מהעבודה", ובכל זאת הפך לפנים המדיניות שלו. העמדות שלו מעוררות אי נחת במרצ, אבל מעדיפים שם לראות בו טיל שיעיף אותם לחלל וייפול חזרה ארצה
הרבה ביקורת נמתחה על מרצ לאורך השנים. אמרו שהיא לבנה מדי, שמאלנית מדי, ציונית מדי, תל אביבית מדי, מייצגת מדי את האליטה, נושאת רק את הדגל המדיני ומזניחה את החברתי. אבל דבר אחד אי אפשר היה לקחת ממנה. בעוד מפלגות המרכז למיניהן וגם מפלגת העבודה (גם בימים הלא-רחוקים שקדמו לעמיר פרץ) ברחו מעיסוק בסכסוך הישראלי-הפלסטיני וחששו להעלות את המלה "כיבוש" על דל שפתיהם, מרצ היתה מאוד ברורה: צריך לסיים את הכיבוש – נכתב באופן חד במצע המפלגה – צריך להגיע לפתרון של שתי מדינות, ישראל ופלסטין, ויש פרטנר פלסטיני לשלום.
לפני הבחירות באפריל נסעה יו"ר מרצ דאז תמר זנדברג לרמאללה להיפגש עם הפרטנר הזה, יו"ר אש"ף מחמוד עבאס (אבו מאזן). אף מפלגה "יהודית" לא היתה כה נחרצת בעניין הזה. בשנים האחרונות, מרצ גם חיזקה מאוד את נושא השותפות היהודית-ערבית, ואפילו דנה ברצינות באפשרות להפוך למפלגה יהודית-ערבית עם יו"ר משותף.
על הרקע הזה, האמירות של אהוד ברק, מספר 10 ברשימת המחנה הדמוקרטי שתישא את האותיות "מרצ" בבחירות הקרובות, אמורות להיחשב כסטייה ברורה מהעמדות האלה. במאמר ב"הארץ", בהרצאות ובראיונות ברק אמנם מודה שהעניין הפלסטיני הוא "הפיל שבחדר" ובכך הוא בהחלט חריג בשיח הפוליטי היום, אבל ההצעות שלו לטיפול בפיל הזה לא כוללות בהכרח את סיום הכיבוש או את הקמתה של מדינה פלסטינית עצמאית לצדה של מדינת ישראל.
לפי ברק, פתרון שתי המדינות אמנם אמור לשמש כיעד למו"מ עם "הרשות הפלסטינית" (ברק לא מזכיר את אש"ף, הנושא ונותן הרשמי מהצד הפלסטיני, מעניין למה), אבל אם יתברר שאי אפשר להגיע להסכם, ישראל צריכה לספח באופן חד-צדדי את "גושי ההתיישבות", כולל אריאל וקדומים הנמצאות עמוק בשטח הגדה, 20 ק"מ מזרחית לקו הירוק, ולשמור על השליטה הצבאית הישראלית בשאר הגדה המערבית עד שהמו"מ יתחדש. בקיצור, בעיניו של ברק סיום הכיבוש ומדינה פלסטינית אינם עקרונות יסוד כמו במצע מרצ, הם בסך הכל אופציה, ולא בהכרח האופציה המועדפת.
נכון, ישראל דמוקרטית של ברק היא רק אחת משלוש הרשימות המרכיבות את המחנה הדמוקרטי, יחד עם מרצ והתנועה הירוקה בראשות סתיו שפיר, אבל בקמפיין הבחירות של המחנה הדמוקרטי, ברק מחזיק את "התיק המדיני", בעוד יו"ר מרצ ניצן הורוביץ עוסק בעיקר בדת ומדינה ושפיר בענייני אקלים. כך שבמידה רבה, ברק הפך לפנים המדיניות של מרצ. עד כדי כך שבשיחה עם עמית סגל בוועידת המשפיעים היום (יום ה') אמר ש"המחנה הדמוקרטי נמצא ימינה ממפלגת העבודה". חדשות מפתיעות למרצ שהציגה את עצמה תמיד כשמאלה מהעבודה, כשמאל "האמיתית".
יותר מכך, יאיר גולן, המועמד הראשון מטעמו של ברק ברשימה (ומספר שלוש ברשימת המחנה הדמוקרטי, כלומר מקומו בכנסת מובטח) אמנם לא חושש להזכיר את המלה "אפרטהייד" כשהוא מדבר על סכנות המשך השליטה הישראלית בשטחים, אבל מצד שני מציג תוכנית מדינית לסיפוח חד-צדדי שהוא אפילו נרחב יותר מזה שהציע ברק, וכולל את קרית ארבע וכל בקעת הירדן. גולן גם אמר בראיון רדיו ב"כאן" שהוא מעדיף קואליציה עם ליברמן מקואליציה עם המשותפת, שמרצ עד היום ראתה בה שותפה טבעית.
אז האם מרצ ויתרה בהינף יד על עקרונות היסוד שהיא הולכת אתם שנים ארוכות? ב"קווים האידיאולוגיים המנחים" בהסכם בין שלוש הרשימות, המושגים "סיום הכיבוש" או "שתי מדינות" אינם מופיעים, ובמקומם מופיע הנוסח העמום של "חתירה לשלום ולהסכם מדיני". במצע מפלגת העבודה, גם תחת אבי גבאי וגם תחת עמיר פרץ, המושמץ על כך שנטש לכאורה את הנושא המדיני, המושג "שתי מדינות" מוזכר באופן מפורש.
קשה להגיד שהחריגה הזו ממה שנראה כעקרונות היסוד של מרצ עוררה ויכוח עז מדי במפלגה, אבל אבל משיחות שקיימה "שיחה מקומית" עם בכירים במפלגה עולה שהיא ללא ספק מעוררת אי-נחת. יש מי שטוען שההבדלים בין העמדות של ברק לעמדות ה"קלאסיות" של מרצ אינם כה גדולים, ושני הצדדים מסכימים ב-"95 אחוז". אחרים מדגישים את ההבדלים וחוששים שהימין יוכל לנצל את העובדה שאפילו במרצ מדברים על סיפוח חד-צדדי. אבל כמעט כולם מתנחמים בכך שברק מעלה את הנושא המדיני לסדר היום. וחוץ מזה, וזה כרגע נראה חשוב מכל בעיני רוב אנשי מרצ, החיבור עם ברק מבטיח למרצ קמפיין בחירות נטול פחד שלא יעברו את אחוז החסימה, לראשונה מזה שנים ארוכות. אחרי ה-17 בספטמבר, אומרים במרצ, חלקם בתקווה גלויה, ברק ייעלם מחיי המפלגה, כי לא ייכנס לכנסת. ברק, בעיניהם של רבים מאנשי מרצ, הוא החלק התחתון בטיל תלת-שלבי. אחרי שיעיף את מרצ לחלל, הוא אמור להתפרק וליפול ארצה.
מוסי רז, חבר כנסת לשעבר ומי שנחשב לנציג מובהק של מחנה "האנטי כיבוש" במפלגה, דווקא מרוצה מהחבירה לברק. החבירה עם ברק "הגבירה את השיח על הכיבוש", וזה בעיניו הנושא הכי חשוב. "אני נגד סיפוח חד-צדדי אפילו של אבן, לא עם גיבוי אמריקאי ולא בלעדיו", אומר רז. הוא לא מסתיר את חילוקי הדעות שלו עם ברק בעניין הזה, כמו גם בעניין ה"אין פרטנר" המפורסם שברק לא ממש התנער ממנו, אבל חושב שהמחלוקות האלה אינן כה משמעותיות. עדיף לי, אומר רז, שאדם כמו ברק – שלדברים שלו בתור ראש ממשלה ורמטכ"ל לשעבר יש משקל ציבורי יותר גדול מאשר מה שהוא, רז, או הורוביץ אומרים – יגיד דברים "שאני מסכים להם רק ב-95 אחוז, מאשר שיהיו אנשים שחושבים בדיוק כמוני, אבל לא אומרים את זה, כולל חברי כנסת אחד או שניים ממפלגתי".
הרמז של רז מופנה כנראה כלפי הורוביץ, שממעט להתבטא בנושאים המדיניים, בוודאי מאז הקמת המחנה הדמוקרטי. מה שנתפס כשתיקה של מרצ גם בעניין הכיבוש וגם בעניין היהודי-ערבי בתוך ישראל, מרגיז לא מעטים במרצ. "אנחנו הקול של האמת בפוליטיקה הישראלית", אומר אחד מבכירי מרצ, "וגם אם אנחנו לא בקואליציה, הקול שלנו מסמן גבולות ומעצב את התודעה. עכשיו אין כלום. יש קו אדום להדתה. זה אינפנטילי. פעולה של תנועת נוער, לא אסטרטגיה פוליטית".
אורי זכי, חבר הנהלת מרצ ולשעבר נשיא ועידת מרצ, מסכים עם רז שעצם העובדה שברק, כנציג של המחנה הדמוקרטי, מתבטא בנושא המדיני היא חשובה, משום שכרגע הנושא המדיני והפלסטיני נעדר ממערכת הבחירות. אבל תוכן ההצהרות הוא בעייתי בעיניו. העמדות האלה, אומר זכי, "אינן עומדות בקנה אחד עם העמדה של מרצ, בעיקר במה שנוגע לסיפוח חד-צדדי, במיוחד כשממשל טראמפ מסוגל לתת יד למהלך חד צדדי. הפתרון נמצא ברמאללה ובירושלים. בצד הפלסטיני, גם אם הוא מוחלש, יש פרטנר".
לא מעטים במרצ חוששים שהימין ישתמש לרעה בתמיכה של ברק וגולן בסיפוח חד-צדדי, גם אם הוא אמור לבוא רק אם השיחות עם הפלסטינים ייכשלו. "זה נותן לגיטימציה לסיפוח חד צדדי", אומר בכיר במרצ, "אם תהיה ממשלת ימין, סיפוח חד-צדדי יעמוד על הפרק ואז יגידו לנו: גם במרצ עצמה תמכו בזה'". במקרה כזה, הוא חושש, לא יעזור למרצ להגיד שברק לא מייצג את עמדת המפלגה. היא הרי רצה אתו יחד באותה רשימה לכנסת.
בכלל, אם יש משהו שמשותף כמעט לכולם במרצ, הוא החשש ממה שיקרה ב-18 בספטמבר, איזו משמעות תהיה למרצ בתוך הסיעה של המחנה הדמוקרטי. מבין 11 המועמדים הראשונים, רק ארבעה שייכים למרצ, היתר לרשימה הירוקה של שפיר ולישראל דמוקרטית של ברק. "אני מקווה שב-18 בספטמבר נחזור להיות קול ברור", אומרת בכירה במפלגה. היא סומכת על "ארבע האצבעות" של חברי מרצ בכנסת שלא ייתנו יד לסיפוח חד-צדדי או לצעדים מהסוג הזה, אבל פחות בטוחה לגבי השאר. "אני לא יכול להגיד שאין חשש", אומר רז, "המחנה הדמוקרטי מורכב משלוש סיעות, ומה-18 בספטמבר יהיה צורך לחזק את הקו שלנו של סיום הכיבוש ושותפות יהודית-ערבית".
אבל בינתיים חייבים להודות שהקול המדיני היוצא מהמחנה הדמוקרטי הוא קולו של ברק. קול שאכן שם את העניין הפלסטיני במרכז, זה נכון, אבל גם לפני פסגת קמפ דיוויד בשנת 2000 ברק אמר דברים דומים. אנחנו זוכרים איך זה נגמר. רגע אחרי שהמשא ומתן עם הפלסטינים נקלע לקשיים, ברק רץ להכריז מעל כל במה שאין פרטנר פלסטיני. עד היום "מחנה השלום" הישראלי עוד לא ממש התאושש מה"אין פרטנר" של ברק. על פי ההצהרות שלו היום, לא נראה שברק ממש השתנה, לא נראה שהתחרט. ב-2000 ברק הפיל איתו בדרך למטה גם את מפלגת העבודה, גם מבחינה מספרית וחשוב מכך – מבחינה רעיונית. השאלה אם יעשה את אותו הדבר למרצ.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן