לא עומדים מהצד: עשור של צילום ומאבק בישראל ופלסטין
"יש המון ביקורת על האופן שבו צילום עיתונאי מנציח פערים חברתיים, ואקטיבסטילס הם התשובה לזה: הם חלק מהמאבקים שהם מתעדים. התוצרים של העבודה שלהם מיועדים לשימוש הקהילות המצולמות ככלי לקידום המאבק". קולקטיב הצלמים אקטיבסטילס משיק ספר ראשון שהוא קריאה לפעולה
כתב: עדו קונרד
הפעם הראשונה שבה ממש הבנתי את החשיבות של צילום עיתונאי הייתה בשדרות רוטשילד בקיץ 2011. בסוף השבוע הראשון של עיר האוהלים שקמה משום מקום כבר היו בכל פינה דוכני מידע של ארגונים פוליטיים וחברתיים שונים, ותוך כדי שיטוט ביניהם מצאתי את חברי אסף מקים עמדה של "אנרכיסטים נגד הגדר".
אסף בדיוק היה עסוק בתליית חוט כביסה בין שני עצי פיקוס, ועליו שורה של תמונות מודפסות על נייר A3 מבריק. התמונות הציגו סיפור שהרגיש רחוק כעולם ומלואו מאווירת הקרנבל של מרכז תל אביב בתחילת המחאה: הן הראו פלסטינים וישראלים צועדים יד ביד דרך ענני גז מדמיע. ההקשר: הפגנות נגד הגדר וההתנחלויות בגדה המערבית, פחות משעה נסיעה מרוטשילד. כל תמונה נשאה בפינה השמאלית התחתונה שלה את אותו כיתוב לבן בולט: Activestills.org
פתאום בשדרה הופיעה חבורה של צעירים בחולצות כחולות של "אם תרצו". תוך רגעים בודדים פרץ עימות. אף אחד לא נפגע, אבל התמונות כולן הושלכו בזעם על הדשא הלח. זה היה יותר מסתם אמירה סימבולית. זה היה ניסיון ממשי לצנזר מהמרחב הציבורי תמונות שהציגו מאבקים אמיתיים של אנשים אמיתיים, ממש לא רחוק מאיתנו, במטרה להרחיק את המאבקים האלה מהאווירה הפסטורלית של רוטשילד.
כך התוודעתי לראשונה לחבורת "אקטיבסטילס", קולקטיב של צלמים בעיקר מישראל ופלסטין. סיפורו של הקולקטיב התחיל כשש שנים קודם לכן, עם קבוצת סטודנטים שנה ג' לצילום שהיו מעבירים ימים שלמים בהפגנות נגד הגדר בכפר בלעין – המקום שהפך לסמל המאבק העממי הלא-אלים הפלסטיני.
11 שנים חלפו מאז, עוד צלמים הצטרפו לקולקטיב (סך הכל 13), והקבוצה פיתחה התמחות בסיקור ותיעוד מאבקים פוליטיים וחברתיים בעיקר בארץ, אבל גם בעולם. הקולקטיב גם הפך לשותף באתרים 972+ ובשיחה מקומית. הערב (רביעי) הם משיקים – שוב בתל אביב, הפעם בבית הספר "מנשר" – תערוכה חדשה לכבוד הספר הראשון שלהם: "אקטיבסטילס: צילום ומחאה בישראל/פלסטין" (אנגלית).
> משפחות מחוקות: איך מתמודדים עם מוות של שמונה בני משפחה?
הספר הוא מעיין שיר הלל לאקטיביזם מהשטח בארץ. ערכו אותו ורד מיימון, מרצה בכירה במחלקה להיסטוריה של האמנות באוניברסיטת תל אביב, ועורכת התמונות והאוצרת של אקטיבסטילס, שירז גרינבאום. כפי שמתארת את זה מי ששימשה עד לאחרונה כדוברת "בצלם", שרית מיכאלי, הספר הוא "מעין אלבום תמונות משפחתי רדיקלי, שמערבב רגעים ראויים לציון מהחיים האישיים והקולקטיביים שלנו", שמייצגים "את תמצית המהות של הקהילה שלנו".
מיימון וגרינבאום נפגשו לראשונה לפני מספר שנים באוניברסיטה. מיימון התרשמה מהעבודה ומהחזון של אקטיבסטילס, והחליטה להזמין את חברי הקולקטיב להציג את פועלם בסמינר על צילום ופעילות פוליטית. "היה משהו מרתק בעובדה שמדובר בקולקטיב של צלמים שהם גם פעילים", היא אומרת. "זה חותר תחת הרעיון שצילום צריך להיות אובייקטיבי ואוניברסלי. יש המון ביקורת על האופן שבו צילום עיתונאי מנציח פערים חברתיים, ואקטיבסטילס הם התשובה לזה: הם חלק מהמאבקים שהם מתעדים. התוצרים של העבודה שלהם מיועדים לשימוש הקהילות המצולמות ככלי לקידום המאבק".
> שוד הגז הגדול: כרוניקה של התנגדות אזרחית בתמונות
צלמי אקטיבסטילס רואים במצלמה כלי לשינוי פוליטי וחברתי, ומתייחסים לעבודתם כ"מאבק נגד כל צורות הדיכוי, הגזענות והפרות הזכות הבסיסית לחירות", כפי שנכתב במסמך הצהרת הכוונות של הקולקטיב. הספר החדש, אומרת גרינבאום, מנסה לשקף את המטרות האלה.
"חשוב לנו למקם את העבודה של אקטיבסטילס בהקשר ההיסטורי של צילום עיתונאי ותיעודי, וכך להדגיש את הייחודיות שלה", אומרת גרינבאום. "הצלם הקלאסי נחשב חיצוני לעבודתו, אבל כשאנחנו מצלמים הפגנות אנחנו מרגישים שאנחנו משתתפים באופן פעיל באירוע. אנחנו לא רואים בצילום רק צורה של עדות על מה שקרה, אלא כסוכן במסגרת המאבק עצמו".
"אנחנו רוצים להציג את המצולמים שלנו לא רק כ'קורבנות' אלא כאנשים שבאופן פעיל מובילים התנגדות", מוסיף חבר הקולקטיב וממייסדיו, אורן זיו. "כשאנחנו בוחרים מה לצלם אנחנו עושים את זה לא לפי שיקולים כלכליים או אסתטיים, אלא כי אנחנו רוצים לתמוך בקהילות שנאבקות. זה התחיל עם המאבק הפלסטיני, אבל הלך והתרחב למאבקים אחרים, כמו מאבקי מבקשי המקלט או מאבקי דיור וצדק חברתי".
> אושפיזין של קבע: מסע בתמונות עם הפליטים ברחבי אירופה
מיימון מתארת את הספר כהזדמנות להפגיש פעילות פוליטית עם האקדמיה והמחקר. "היה ברור שאנחנו לא רוצות לעשות ספר שהוא רק קטלוג תמונות, אז החלטנו לשלב בין התמונות של אקטיבסטילס למאמרים אקדמיים ולעדויות אישיות של פעילים".
הספר מתחקה אחר ההיסטוריה של הקולקטיב, ממקם אותו בהקשר של התפתחויות פוליטיות מקומיות ואזוריות, ונעזר במושגים מתחום התיאוריה של הצילום כדי להסביר את החשיבות הקריטית של אקטיבסטילס בעולם המתפתח והמשתנה במהרה של הצילום העיתונאי. בין המאמרים שזורות התמונות עצמן, שנבחרו בקפידה מארכיון הקולקטיב, שמונה למעלה מ-35 אלף תמונות.
בין התמונות אפשר למצוא למשל את התמונה של באסם אבו רחמה נושא עפיפון ליד גדר ההפרדה בכפרו, בלעין. התמונה הפכה לסמל לאחר שבאסם נהרג על ידי חיילים באמצעות רימון גז שנורה אליו בכינון ישיר כשהפגין ללא אלימות על אדמתו. אפשר למצוא שם גם את התמונה המצמררת של משפחה שיושבת לארוחת חג על הריסות ביתה בגבעת עמל. ויש עוד מאות, שכל אחת מהן מספרת סיפור של התנגדות מול דיכוי.
עורכות הספר בחרו להציג רבות מהתמונות בצורת טבלה, כמחווה לתערוכות הרחוב שהפכו לסימן ההיכר של אקטיבסטילס בשנים הראשונות לפעילותם. באותן שנים הצלמים נהגו להסתובב בלילות ולתלות את תמונותיהם על קירות הרחובות כדרך לתקשר ישירות עם הציבור. "כשהתחלנו לפעול רצינו לפנות באופן בלתי אמצעי לאזרחים בישראל", מסביר זיו. "קיווינו שהצגת התמונות ברחובות תאפשר לנו להגיע לקהלים מגוונים, גם מי שמסכימים איתנו וגם מי שלא. לא רצינו שהתמונות יהיו תלויות רק בגלריות או במקומות מפגש של פעילים, שבהם היינו סתם משכנעים את המשוכנעים".
לצד התמונות ניתן למצוא ראיונות מרתקים עם פעילים ישראלים ופלסטינים שמככבים בתמונות של אקטיבסטילס, וכן שורה של מאמרים של פעילים ממגוון רקעים (וביניהם עורך שיחה מקומית, חגי מטר, שמשווה בין הפעילות של אקטיבסטילס בשטחים ובתוך ישראל, והבלוגרית לילך בן דוד, שכותבת על אקטיביזם טרנסג'נדרי).
אני חייב לומר שהמאמרים האקדמיים יותר, כמו אלה של אריאלה אזולאי או רמזי ברוד, הם בעיניי החלקים הפחות חזקים בספר. הניסיון לשלב בין כתיבה אקדמית לפעילות בשטח הוא מבורך ואולי אף הכרחי, אבל התחושה היא שהשפה האטומה והשכלתנית של האקדמאים מרגישה מנותקת מהמציאות הקשוחה מחוץ למגדל השן, כפי שמשתקפת בתמונות.
החלק האחרון והמרגש ביותר בספר מכיל מספר מאמרים של חברי אקטיבסטילס עצמם, שמספרים על מה שהביא אותם לקולקטיב. אחמד אל-באז כותב שהחליט להצטרף למרות חששות ראשוניים מכך שהעבודה המשותפת תהיה מעין "נורמליזציה" של יחסי הכוח הבלתי שוויוניים במסגרת הכיבוש. מאמרה המצמרר של אן פאק על פרויקט "משפחות מחוקות", שתיעד משפחות שנכחדו במלחמת עזה ב-2014, גם הוא ראוי במיוחד לתשומת לב.
הספר החדש של אקטיבסטילס הוא יותר מ"אלבום תמונות משפחתי רדיקלי". הוא מנסה לדחוף את הקוראים בו אל מחוץ לאזורי הנוחות שלהם. "אני מקווה שהספר יעלה מודעות לכל המאבקים שקורים בארץ בעשור האחרון, ושיעזור לפתח דרכים חדשות להמשיך בהם", אומרת מיימון. גרינבאום הולכת רחוק עוד יותר: "הספר לא נועד לגרום לאנשים לרחם על פלסטינים או על אף קבוצה אחרת. אנחנו רוצים שאנשים יסתכלו על התמונות האלה ויבינו שהמאבקים האלה קורים פה ועכשיו. זה לא רק לקט – זו קריאה לפעולה".
הספר "אקטיבסטילס: צילום כמחאה בפלסטין/ישראל" בעריכת ורד מיימון ושירז גרינבאום (הוצאת פלוטו, 2016) יושק בתערוכה בת ארבעה ימים שתיפתח היום בערב (רביעי) בבית הספר מנשר לאומנות בתל אביב. פרטים נוספים בעמוד האירוע.
עדו קונרד הוא עורך באתר 972+ שם פורסם הפוסט לראשונה באנגלית. תורגם לעברית על ידי חגי מטר.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן