בלעין חביבתי: עשר שנות מאבק דרך עדשת המצלמה
מזה עשר שנים מתעדים צלמי אקטיבסטילס את המאבק נגד גדר ההפרדה בבלעין. הם צילמו מאות הפגנות. לכבוד יום השנה העשירי למחאה בחר כל צלם תמונה אחת שצילם, שמספרת את הסיפור של בלעין שלו
קרן מנור:
הפעם הראשונה שביקרתי בבלעין הייתה בשנת 2005, יחד עם "אנרכיסטים נגד הגדר". זו גם הייתה הפעם הראשונה שלי בשטחים הכבושים, ואחד הרגעים ששינו את חיי. הזיכרון החזק ביותר שלי מאותו יום הוא הרגע בו הכתה בי ההכרה, שכל מה שחשבתי והאמנתי ביחס למצב הפוליטי בארץ הוא מעוות.
באותם ימים למדתי צילום והייתי מגיעה להפגנות עם מצלמת הפילם שלי. הכרתי שם עוד צלמים, את אורן זיו, יותם רונן ואדוארדו סוטראס. כמוני, הם חזרו שבוע אחר שבוע להפגנות. כולנו רצינו לחשוף את המאבק בבלעין ולנסות להשפיע על דעת הקהל בישראל ובקהילה הבינלאומית. זו הייתה נקודת החיבור, שממנה הקמנו את קולקטיב אקטיבסטילס. מבחינתי, עשור למאבק בבלעין הוא גם עשור לעבודה שלנו ביחד.
את התמונה הזאת צילמתי באחד הביקורים שלי בכפר ביום ללא הפגנה. באותה תקופה השתתפנו בהפגנות כל יום שישי, אבל לי היה חשוב לבקר במקום גם כשיש פחות מצלמות מסביב. למדתי להכיר את התושבים, שפעם היו בשבילי לא יותר מדימוי בעיתון, לרוב דימוי בעל קונוטציות מאיימות. אנשי הכפר פתחו את ביתם וליבם אליי, אני הרגשתי את הכאב שלהם, ועם הזמן הרגשתי שותפה למאבק שלהם.
> "הצלחנו להשתחרר מהכיבוש של התודעה שלנו": עשר שנות מאבק עממי בבלעין
אורן זיו:
התמונה הזו צולמה בהפגנה הראשונה שלי בבלעין. מאות פלסטינים וכעשרה מפגינים ישראלים מ"אנרכיסטים נגד הגדר" צעדו ממרכז הכפר לעבר תוואי גדר ההפרדה. בזמנו הבולדוזרים רק התחילו את עבודות הקמת הגדר.
הייתי ממש לחוץ בגלל שלא הכרתי את האזור ולא ידעתי למה לצפות. הלכתי מהר בעקבות הפעילים שהובילו את הצעדה. כשהגענו, החיילים כבר היו מוכנים להתקיף, אבל שנייה חטופה לפני שהם התחילו לירות רימוני הלם וגז מדמיע מוחמד ח׳טיב, פעיל הוועדה העממית של הכפר, התחיל לדבר איתם בעברית ואמר להם: ״אל תירו, זו הפגנה לא אלימה״. המפקד ענה לו להתרחק לאחור. בזמן חילופי הדברים הצעדה המשיכה לכיוון אתר הבנייה, והאקטיביסטים החלו לשתול עצי זית ממש על תוואי הגדר.
מאז צעדתי את אותו המסלול מאות פעמים. ממרכז הכפר בלעין אל האדמות שמעבר לחומה. בשנים האחרונות, מאז שהקמתה הושלמה והשער נסגר, כבר אי אפשר להגיע אליהן. הפעם הראשונה שלי בבלעין הייתה הפעם היחידה שצעדתי את כל המסלול הזה במלואו בחופשיות.
יותם רונן:
בחרתי את התמונה הזו כי אחי, בן רונן, מצולם בה. זו הייתה אחת ההפגנות הראשונות שלי בבלעין, יחד איתו, בתקופה שרק התחלתי להיות מעורב בפעילות פוליטית בגדה המערבית.
אחי נעצר מספר פעמים בעבר, כמו אקטיביסטים נוספים שהכרתי. האינסטינקט שלי היה תמיד לקפוץ ולעזור לו, או לאחרים, ולנסות למנוע את המעצר. אבל התמונה הזו היא משמעותית בשבילי, כי זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי מישהו שאני מכיר, אקטיביסט שהוא חלק מהמאבק, כשהוא נעצר, ובחרתי להמשיך לצלם. אני חושב שזה היה הרגע שבו הבנתי שתמיד ארגיש מתח בין האקטיביסט ובין הצלם שבתוכי.
> קנס ומאסר על תנאי נגזרו על פעיל מבלעין שחסם טרקטור בהפגנה
אן פאק:
לבלעין הייתה השפעה עצומה על ההחלטה שלי להישאר ולעבוד בפלסטין. זה היה הכפר הראשון בו התחלתי ללכת להפגנות וללמוד על ההתנגדות העממית הפלסטינית.
אני זוכרת בבירור הפגנה אחת מיוחדת ב-2007. היה זה יום השישי הראשון לאחר שבג"ץ פסק שהמדינה חייבת לשנות את מסלול החומה "בתוך זמן סביר״, ולהשיב לכפר כ-60 אחוז מאדמות החקלאיות שלו. באותו יום הייתה שמחה באוויר של בלעין. פעילים פלסטינים, ישראלים ובינלאומיים שרו ורקדו ביחד, יד ביד.
אבל האקטיביסטים לא התבלבלו מפסיקת בית המשפט, והצהירו שימשיכו את המאבק עד שיקבלו חזרה את כל אדמותיהם. עברו עוד ארבע שנים תמימות – אשר לוו בשתי עתירות נוספות, מאות הפגנות, עשרות פצועים ושני מפגינים שנהרגו על ידי כוחות הצבא – עד שמדינת ישראל הואילה בטובה ליישם את החלטת בית המשפט.
ביום השנה החמישי של המאבק החלו טרקטורים ישראלים לעבוד בשטח להזזת התוואי. הוועדה העממית המקומית הוציאה קריאה לפעילים להצטרף אל התושבים ולבוא לפרק את הגדר יחד. בשיאה של ההפגנה הצליחו המפגינים להגיע לגדר, לפרק חלק גדול ממנה, לחצות אותה ולהציב את דגל פלסטין על מוצב צבאי קטן. כולם הרגישו תחושת נצחון משחררת. אולם החיילים בשטח לא התכוונו לתת לחגיגות להמשך, כמובן. הם הגיבו בהתזת מי "בואש" מסריחים ובירי אינספור רימוני גז מדמיע. הסצנה בה חיילים מגינים על חומה שאותה יצטרכו לפרק בעצמם בימים הקרובים היתה אבסורדית לחלוטין.
פירוק הגדר על ידי המפגינים היה רק נצחון קטן. אבל בעשר השנים שבהן אני מבקרת שם, העובדות בשטח תמיד פעלו רק לרעת התושבים: עוד חומה, עוד התנחלויות, עוד הריסות בתים פלסטינים והפקעת אדמות. כך שהנצחון הקטן ההוא נשא בקרבו הרבה יותר. הוא הזכיר שללחץ ממשי ועקבי בשטח יש הישגים, שאפשר לשנות, ושאי אפשר לעצור את הכוח של אנשים נחושים ומחוייבים.
> 21 שנים לטבח מערת המכפלה: ברוך גולדשטיין ניצח
ריאן רודריק ביילר:
בזמן שגרתי בגדה המערבית השתתפתי בימי שישי בעיקר בהפגנות הכפר אל-מעסרה, הפחות מסוקר ופחות מפורסם. לכן במהלך חמש השנים שלי בארץ הגעתי להפגנה בבלעין רק פעם אחת.
עיתונאים רבים כבר צילמו בבלעין, וגם צילמו את גן הזיכרון לפני, אותו גן לזכר לזכר באסם אבו-רחמה, שכולו עציצים שעשויים מרימוני גז. ועדיין, אחרי שביקרתי שם בעצמי, ונוכח הצורה בה נכתב על הגן בתקשורת המיינסטרים, הרגשתי שגם אני חייב לכתוב עליו. רוב הסיקור התרכז בגן כמעין מיזם אמנותי, ואפילו לא זיהה בשמה את ״האישה הפלסטינית״ שצולמה במקום כשהיא משקה את הפרחים. כמעט בכל הדיווחים שכחו להזכיר שהגן הוא אתר הנצחה לבאסם אבו-רחמה, שהוא הוקם בנקודה המדויקת בה באסם נורה על ידי חייל ישראלי, בכינון ישיר של רימון גז מדמיע אל החזה. הם גם לא הזכירו שהאישה בתמונות היא אימו של באסם, סובייה.
הסיפור הזה הוא דוגמא טובה לאופן שבו הפעילות שלנו, באקטיבסטילס, נבדלת מצילום עיתונאי סטנדרטי. במקום לרדוף רק אחרי האקשן והתמונות שימשכו עוד קליק לאתר, אנחנו מנסים לקחת צעד אחורה, ולספק את הקונטסט המלא ביותר שאנחנו יכולים, גם אם הוא פחות קוסם לקוראים.
שחף פולקוב:
התמונה הזאת צולמה בצעדת ההלוויה של באסם אבו-רחמה. באסם היה מסביר פנים חמות לכל הפעילים הישראלים והבינלאומיים שהיו מגיעים להפגנה בבלעין. הוא הפך את הביקור הראשון שלי, כמו גם של רבים אחרים, לרגע של חיבור. הילדים בתצלום, המשתתפים במסע ההלוויה, הם התקווה והגאווה של ההתנגדות העממית הפלסטינית. הם לא נכנעו לאלימות הצבא, או לכיבוש והדיכוי שמופעלים עליהם יום-יום. אני מרגיש שהחובה שלנו כצלמים וכפעילים הוא לוודא שיום אחד אותם נערים יהיו חופשיים מהכיבוש.
> תמונות: החורף מכה ברצועת עזה
טס שפלן:
צילמתי הרבה גז מדמיע בהפגנות מאז אותו יום שישי, ב-22 לפברואר 2008. זה היה יום השנה השלישי למאבק העממי נגד החומה בבלעין. הלכתי על קביים באותו יום בעקבות תאונת אופנוע, יחד עם חברי לקולקטיב אקטיבסטילס, אורן זיו, שבצירוף מקרים מוזר שבר גם הוא את הברך באותו שבוע.
שנינו היינו חבולים ולכן נשארנו בחלק האחורי של ההפגנה, על גבעה ממול, איטיים מדי בשביל להתקרב. צילמנו מרחוק, וזו הייתה חוויה של מוגבלות בצילום, חוויה צילומית מאתגרת. היא גרמה לי לחשוב על ראני בורנאט, אקטיביסט פלסטיני מבלעין, המרותק לכסא גלגלים מאז שצלף ישראללי ירה בו בצוואר. ראני משתתף ומצלם בכל הפגנה והפגנה בכפר מזה עשור, מתוך כסא הגלגלים שלו.
אחמד אל-באז:
הכפר בלעין הפך לסמל בינלאומי למאבק בפלסטין. אלפי פעילים מרחבי העולם הגיעו לכפר להפגין את תמיכתם בתושבים. חלקם הצטרפו להפגנה אחת, וחלקם נשארו לחודשים ואף לשנים. בתמונה הזאת אנחנו רואים שלושה פעילים בינלאומיים שעומדים מול זרנוק "הבואש", אשר בעוד יתיז עליהם מים מצחינים מעבר לכל דמיון. המראה של פעילים שמגיעים מבחוץ ומצטרפים למאבק הוא מעורר השתאות והשראה בעיניי.
מיקי קרצמן:
התמונה הזאת של צעיר פלסטיני, שבועט ברימון גז מדמיע, צולמה בביקור האחרון שלי בבלעין, במרץ 2014. ״הנער הבועט״ הוא עבורי תצלום שבוחן את הפער בין "אירוע" לבין שגרה, בין מה שנחשב ל״רגע מכריע״ – סינגולרי במובן הצילומי – לבין ״רגע שגרה״, רגע של יומיום.
זהו אירוע שיכול להיחשב קטן בעיניי המתבונן ה״ממוצע״ בצילום חדשות, והוא במובן מסוים אכן אירוע קטן בתוך הפגנה אחת בגדה המערבית. אבל בכך שהוא לוכד רגע ״גנרי״ להפגנה, ולא מאורע ספיציפי במיוחד, התצלום הופך למעשה לדימוי של ריטואל, של טקס.
מאז 2005, הפגנות יום השישי בכפרים בגדה המערבית הפכו לכלי במאבק נגד הכיבוש. אנשים, פעילים אמיצים, נחושים לצאת ולהשמיע את קולם שבוע אחר שבוע. בזמן שהכיבוש הפך בשבילנו לשגרה, הם ממשיכים את הריטואל. זו הסיבה שבגללה מבחינתי ה״נער הבועט״ אינו ״רגע מכריע״ כמו שהוא אולי נראה, אלא רגע של ״חיי שגרה״. צילום שאתה מצפה לראות, צילום של ריטואל.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן