newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

איך בדיוק נולדה האגדה שציפי לבני יכולה להגיע להסכם עם הפלסטינים?

היא הצטרפה לחוק משאל עם שהיה מטרפד כל סיכוי להסדר, העלתה עמדות נוקשות הרבה יותר מאולמרט במשא ומתן, התנגדה לכל אזכור של ירושלים, פסלה אפילו חזרה סמלית של פליטים, הציעה להעביר אזרחים ערבים למדינה הפלסטינית, ועכשיו היא תומכת בדרישה של ביבי לווטו אמריקאי באו"ם * לבני אוספת את הקולות שלה בשמאל, אבל שלום היא לא תביא

מאת:
השאירו תגובה
א א א

בשנים האחרונות הפכה ציפי לבני מזוהה עם המשא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית. זה היה הטיקט המרכזי שלה בבחירות הקודמות ("חרם בינלאומי או הסדר מדיני" אמרו המודעות של "התנועה"), והיא צורפה לממשלת נתניהו על תקן מובילת המשא ומתן. שילובה כעת ברשימת העבודה לכנסת אמור לחזק את "הממד המדיני" במפלגה של יצחק הרצוג, אחרי שהעבודה נטשה אותו לחלוטין בתקופת יחימוביץ.

לזכותה של לבני ייאמר שהיא קמפיינרית מעולה, שמבינה את הרגישויות של מצביעי המרכז-שמאל ומסוגלת להוציא תוצאות טובות יותר ממה שרוב האנשים חוזים לה. ב-2009 היא קיבלה יותר קולות מהליכוד, וב-2013, כשכולם חשבו שזה סוף הקריירה שלה, היא זכתה בשישה מנדטים והוציאה איתם עיסקה מצוינת מביבי, שהיה צריך מישהו שיאייש את האגף השמאלי של הממשלה שלו ויציג פנים לגיטימיות ופרגמטיות לעולם. ליבני היתה מבחינתו ליהוק מושלם.

אבל לכל זה אין שום קשר לנושא השלום, הכיבוש, המשא ומתן המדיני, או כל שם אחר שתתנו לנסיונות להגיע להסדר הגון ויציב עם הפלסטינים. בהיבט הזה, הרקורד של לבני הוא חד משמעי: היא מגלה עקשנות וחוסר יצירתיות בשיחות, אדישה לשיקולים של הצד הפלסטיני, לא מוכנה לקחת סיכונים פוליטיים, ובעיקר – היא מחזיקה בעמדות נציות (ולעתים מיושנות) כל כך, שאין שום סיכוי שאלו יובילו להסדר. לבני אולי תיקח את הקולות של השמאל, אבל שלום היא לא תביא.

> ההונאה העצמית של הימין לא מונעת מהעולם להכיר בפלסטין

ציפי ליבני ויצחק הרצוג, "המחנה הציוני" (אורן זיו/אקטיבסטילס)

ציפי ליבני ויצחק הרצוג, "המחנה הציוני" (אורן זיו/אקטיבסטילס)

החישוקאית

כח"כית מהליכוד בכנסת ה-15 לקחה לבני חלק בניסיונות לחשק את הממשלה בהסדרים עתידיים: היא תמכה בהצעת החוק שאמורה היתה לשריין כל הסכמה לשיבה פלסטינית (מעבר למאה מקרים הומניטריים בשנה) ברוב מיוחס מאוד של 80 חברי כנסת. היא גם הובילה את הוועדה שהתנתה ויתורים בירושלים ברוב מיוחס של 61 חברי כנסת, והצטרפה להצעת חוק יסוד שדרשה רוב של חמישים אחוז לפחות מכל בעלי זכות ההצבעה במשאל עם על הסכם עם הרשות הפלסטינית. הגדרת הרוב הנדרש מקרב כל בעלי זכות ההצבעה (ולא מקרב המצביעים בפועל) היא רף גבוה מאוד, שנועד למעשה לטרפד את ההסכם. זו הסיבה ששמות כמו רחבעם זאבי ומיכאל קליינר היו חתומים על הצעת החוק, לצד לבני.

שרון, שהיה פטרונה הפוליטי של לבני, התנגד כידוע למשא ומתן, אבל עם אשפוזו נטשה קדימה בהדרגה את רעיונות ההתנתקות וההתכנסות החד צדדיים ואימצה את המשא ומתן כאג'נדה פוליטית. שרת החוץ לבני קיבלה תפקיד מוביל בשיחות שניהל אולמרט עם ההנהגה הפלסטינית בעקבות פסגת אנפוליס, אולם היא המשיכה להציג עמדות נוקשות מאוד בסוגיות הייסוד.

בשיחות עם אבו עלא מסרבת לבני שהצהרות הכוונות יכללו את סוגיית ירושלים – ובכך מחזירה את המשא ומתן אחורה 15 שנה, לוויכוחים שנוהלו במפגשים הראשונים של אוסלו. באחד הקטעים המצוטטים יותר במסמכי אל ג'זירה דורשת לבני מאבו-עלא להימנע מאזכור ירושלים, "הבירה המאוחדת של העם היהודי במשך שלושת אלפים שנה", כמו שהיא מקריאה לפרוטוקול (ומדובר כזכור בשיחות סגורות). הפלסטינים מסבירים שמדובר מבחינתם רק במזרח העיר; לבני מתעקשת. ביבי לא היה מנסח את זה אחרת.

שלא כמו אולמרט, שעשה בשנתיים בראשות הממשלה דרך ארוכה מאוד, לבני מתבצרת בעמדות שלה במשא ומתן. היא דוחה רעיון המבוסס על הפרמטרים של קלינטון, שהיה משאיר בישראל את כל השכונות היהודיות במזרח העיר פרט להר חומה, ומתנגדת לקליטה מדורגת של מאה אלף פליטים על פני חמש-עשר שנים, כפי שמבקשים הפלסטינים – וזאת למרות שמדובר בוויתור הלכה למעשה על זכות השיבה. על ההצעה הזו חטפה המשלחת הפלסטינית את מרבית הביקורת כשהתפרסמו מסמכי אל ג'זירה; אבל בשביל לבני אפילו 100 אלף איש (שמקזזים עם 250 אלף תושבי מזרח ירושלים) זה כבר הרבה יותר מדי.

לבני פוסלת את הדיון על רעיונות יצירתיים כמו השארת התנחלויות בריבונות פלסטינית. כמו נתניהו שש שנים מאוחר יותר, היא דורשת שהנוכחות הישראלית על הירדן לא תמוצה בתחנות התראה, אלא תהיה נוכחות פיזית של ממש, מה שמטיל ספק על כל עניין ריבונותה של המדינה הפלסטינית. לקינוח, מבהירה לבני לפסלטינים שהיא לא מאמינה בחוק הבינלאומי (למרות הכשרתה כמשפטנית), וגם מעלה אלמנט מתוכנית ליברמן לשולחן – הרעיון להעביר כמה כפרים פלסטינים שסמוכים לגבולות 1967 לריבונות הרשות הפלסטינית.

כשאולמרט הותקף על הצעותיו מהימין, לבני זכתה פה ושם למחמאות על העמדות הנוקשות שהיא הציגה (בין השאר מבן דרור ימיני – אותו היא גם ביקשה לצרף לרשימת "התנועה").

רקורד דומה לזה של נתניהו

אני לא מבקש לנתח כאן את תהליך אנאפוליס, את הסיכוי להגשים את פתרון שתי המדינות או את שאלת "ההצעות הנדיבות" של הפלסטינים והישראלים במגעים האלו (שני הצדדים משוכנעים שכל אחד מהם נתן הצעה מרחיקת לכת מדי, ועדיין נענה בסירוב). אבל גם בתוך המסגרת הרעיונית של התהליך המדיני, לבני אינה שמעון פרס או אורי סביר – מי שמחפשים מתחת לסלעים דרך להגיע להסדר – אלא יותר אליקים רובינשטיין, נציגם של שמיר ורבין לשיחות העקרות בוושינגטון ב-1992-1993, שנשא נאומים היסטוריים באוזני המשלחת הירדנית-פלסטינית ומנע כל התקדמות של ממש בשיחות. אפשר להסכים או לדחות חלק מהעמדות שלה, אבל צריך גם להסתכל על התמונה הגדולה. קריאת הפרוטוקולים שבהם לבני משתתפת היא תהליך מייאש. אם ככה מדבר מי שמתיימר לייצג את "מחנה השלום", כבר עדיף לשלוח את הימין לשיחות. אז לפחות ברור איפה כולם עומדים.

בשנים האחרונות זיהתה לבני בצדק את הוואקום במרכז-שמאל הישראלי בנושא הפלסטיני. למרות החרדה בקרב חלק מהבוחרים מהבידוד הבינלאומי הגובר, החשש מהתפרצות נוספת של האלימות וההכרה שאין ברירה אלא להגיע להסדר מול הפלסטינים, מעט מאוד פוליטיקאים מוכנים לעסוק בנושא הזה. אלא שלבני הולכת ומסתמנת לא כפיתרון, אלא כחלק מהבעיה.

מספיק להביט על תיפקודה של לבני כשגרירה של ממשלת נתניהו השלישית למשא ומתן כדי לראות שממנה לא תצמח הישועה. גם כשהיה ברור שנתניהו אינו מעוניין בהסדר, המשיכה לבני במשא ומתן עקר על עמדות בלתי אפשריות, ואף ייחצנה אותן בעולם. כשהמגעים התפוצצו, לבני – גיבורת "התהליך המדיני" – לא עזבה את הממשלה, והיא היתה יושבת בקואליציה עם בנט ואורי אריאל גם הבוקר, אם ביבי לא היה מפטר אותה.

לבני כמובן הצטרפה לנתניהו במתקפות על ממשלת הפיוס הפלסטיני, ולא ניסתה למשל לראות בה הזדמנות להכניס את חמאס לתהליך המדיני. כמו ביבי, היא גם דורשת כיום מהאמריקאים להטיל וטו על המהלכים הפלסטינים באו"ם. אבל בניגוד לנתניהו, שהמאיס את עצמו על העולם, ללבני ג'ון קרי מקשיב. ברגעים כאלו, היא הנכס האמיתי של הימין.

ייתכן שעמוק בפנים, יש ללבני פוטנציאל למהפך. יכול להיות שהיא מבינה את האיום בכיבוש ומרגישה דחיפות לסיים אותו. יכול להיות שהיא אפילו מוכנה להתנתק מהרעיונות שלה בנושא ירושלים המאוחדת לנצח, חזרה מסוימת של פליטים, הגבול המזרחי ועוד. ראיתי אותה פעם מדברת על הדברים האלו בחוג בית, והיא נשמעה הגיונית ורצינית.

אבל ברגע הפוליטי הנוכחי, כשלבני שוב מבקשת את אמון הבוחר, ועושה את זה על סמך "הרקורד המדיני" שלה, חשוב להתמודד עם העובדות: הרקורד המדיני של לבני דומה מאוד לזה של ביבי, ואם יש משהו ששעות המשא ומתן שלה הוכיחו, זה שהיא אינה רוצה או אינה מסוגלת לבצע את קפיצת הדרך הנדרשת. חובת ההוכחה היא לחלוטין עליה. עד אז, אם גורל השלום, הכיבוש או המשא ומתן הוא מה שחשוב לכם בבחירות האלו, לבני אינה הכתובת.

*

עדכון, 20:00: באירוע הדלקת נרות בכותל לבני והרצוג ממשיכים לשיר לירושלים המאוחדת לנצח בריבונות ישראל, כאילו אין מציאות ובה בירת ישראל היא עיר חצויה, ששליש מתושביה אינם נחשבים בכלל לאזרחים. בגדול, לא צריך לקחת הצהרות בחירות כאלו יותר מדי ברצינות ("דין נצרים כדין תל אביב", אמר הרי שרון), אבל כשהעמדות של לבני ושל נתניהו פחות או יותר זהות, "מחנה השלום" צריך לתהות מה בדיוק הסחורה שמקדמת מי שמתיימרת להנהיג אותו. עמדותיה של לבני, כמובן, הם גם חלק ממה שמאפשר את התנועה המתמדת של השיח הציבורי ימינה, במנותק מהמציאות. הרי ברור לכולם – גם ללבני – שלא יהיה הסכם של שתי מדינות בלי חלוקת ירושלים ופשרה באגן הקדוש, אז על מה בדיוק היא מדברת? 

> ברוכים הבאים לפתרון המדיני של הימין

א א א
ועוד הערה לסיום:

הפוסט שקראת עכשיו לא במקרה נמצא פה, בשיחה מקומית. צוות האתר משקיע יום-יום המון מחשבה ועבודה קשה כדי להביא לקוראים שלנו מידע שלא נמצא במקומות אחרים, לפרסם תחקירים ייחודיים, להגיב מהר לאירועים חדשותיים מתגלגלים, ולתת במה לקולות מושתקים בחברה ולפועלות ולפעילים למען שלום, שוויון וצדק חברתי.

כבמה שעושה עיתונות עצמאית אנחנו לא נמצאים בכיס של אף בעל הון, ולא של השלטון. הרבה מהכתיבה באתר נעשה בהתנדבות מלאה. ועדיין, העבודה שלנו עולה כסף. זה זמן עריכה, וזה צילום, תרגום, שירותי מחשוב, ייעוץ משפטי ועוד.

אם כל אחת ואחד ממאות אלפי הקוראים שמגיעים לשיחה מקומית כל שנה יתרום ולו תרומה קטנה – נוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי לגמרי. אם כל אחד יתמוך בנו בתרומה חודשית צנועה – נוכל לצמוח ולהרחיב את הפעילות שלנו פי כמה.

הצטרפו להצלחה שלנו בשיחה מקומית
תרמו לחיזוק העיתונות העצמאית של שיחה מקומית

לחצו כאן
שריפה בבתי הזיקוק לנפט בחיפה, ב-25 בדצמבר 2016 (צילום: מאיר וקנין / פלאש90)

שריפה בבתי הזיקוק לנפט בחיפה, ב-25 בדצמבר 2016 (צילום: מאיר וקנין / פלאש90)

הטרגדיה של ביירות עלולה לקרות גם בחיפה

מכל האמוניה אולי פונה סוף סוף אחרי מאבק ממושך, אבל באזור המפרץ יש עדיין שלל של חומרים ומפעלים שמסכנים את חייהם של התושבים והמבקרים. והמציאות בישראל מסוכנת אף יותר מאשר בלבנון, משום שכאן פועל גם מנגנון של הדחקה, הסתרה והסדרה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
donate
silencej89sjf