ברוכים הבאים לפיתרון המדיני של הימין
נתניהו, בנט וליברמן הבטיחו שלום ושגשוג בלי לסיים את הכיבוש, אבל החזון האמיתי שלהם הוא מלחמת אזרחים
אפשר רק לשער איך נפתלי בנט, ליברמן או נתניהו היו מכנים את הממשלה אחרי הפיגוע המזעזע הבוקר בשכונת הר נוף, אם הם לא היו יושבים בה בעצמם. אפשר לדמיין אותם מגיעים בבוקר לזירת הפיגוע בירושלים, צועקים למקרופונים נגד "ממשלת הזדון" ומזכירים כל מיני פוגרומים מההיסטוריה היהודית.
אבל מה לעשות, נתניהו הוא ראש ממשלה כבר חמש שנים ברצף, וליברמן והמתנחלים הם השותפים שלו. מה שקורה עכשיו זו אחריותם. אם הם חושבים שמחמוד עבאס הוא הבעיה – שיטפלו בו. ברור שזה לא יקרה. הממשלה הזו צריכה את אבו מאזן הרבה יותר משהפלסטינים צריכים אותו. התפקיד שלו כפול: הוא גם שומר על הגדה שקטה, וגם משמש שק החבטות שנועד להסביר את הכישלון המהדהד של הימין הישראלי.
נתניהו הבטיח לציבור הישראלי שקט ושגשוג בלי לפתור את הבעיה הפלסטינית. זו התוכנית המדינית שלו, עוד משנות התשעים. הטרור לפי ביבי הוא מצב נתון, ורק כח צבאי יפתור אותו. אפשר להמשיך בהתנחלויות, גם בתוך השכונות הפלסטיניות בירושלים, כי אין קשר בין ההתנחלות להתנהלות הפלסטינית. זה מה שנתניהו אומר, גם לעולם וגם לנו, כבר עשרים שנה. אין סיבה לתת לפלסטינים זכויות, כי זה מסוכן לישראל וכי הם יכולים להסתפק ב"שלום כלכלי". אפשר להפלות ולחוקק חוקים נגד האזרחים הערבים, כי הם בכלל צריכים לומר תודה שנותנים להם לחיות פה. בכל מדינה אחרת במזרח התיכון מצבם היה גרוע יותר. הממשלה נועדה להטיב עם היהודים, ולכן אסור לה לראות אף אחד אחר ממטר. ואם נתנהל ככה, באגרסיביות ובנחישות, נהנה משגשוג כלכלי, מיציבות ומביטחון. זו התיאוריה של ביבי, והציבור הישראלי קנה אותה כי המחיר שלה נמוך והתגמול המובטח הוא בשמים. אנחנו לא אחראים לכלום ולא נדרשים לוותר על כלום.
עכשיו כבר אפשר לומר שמדובר בקשקוש. נתניהו נהנה בשנים הקודמות מצירוף מקרים: העייפות הפלסטינית מהאינתיפאדה, הבחירה של עבאס לנסות את המסלול הדיפלומטי, הקריסה של העולם הערבי לתוך עצמו וההישגים של כלכלת ההיי טק הישראלית. שום דבר מהתהליכים האלו לא קשור לביבי, אבל הוא הרוויח מהם את ארבע השנים השקטות שלו, ועוד ניצחון קליל בבחירות האחרונות. כל זה היה אשליה, הולכת שולל מתמשכת. ומאז חודש יוני אנחנו מתעוררים לתוך המשמעות האמיתית של חזון נתניהו, כשישראל שולטת על שישה מליון פלסטינים – אזרחים, תושבים במזרח ירושלים, נתיני המשטר הצבאי בגדה והנצורים בעזה – וכל מה שהיא מציעה להם זה עוד מאותו דבר: יד אכזרית, אפליה, אלימות, הפקעות קרקעות, הריסות בתים, מעצרים המוניים או הפצצות מהאוויר.
> ארבעה מתפללים נהרגו בפיגוע בבית כנסת בירושלים
במשך חצי עשור נתניהו וראש עיריית ירושלים ניר ברקת מוכרים שקרים על בירת ישראל המאוחדת והמשגשגת, בזמן שארבעים אחוז מהתושבים גרים בשכונות עוני, לא מיוצגים פוליטית, לא זוכים לתוכניות בניה, וחלקם גם נדחק מזרחה, לשטח ההפקר המוזר שנוצר מעבר לחומה, היכן שהמשטרה והעירייה לא מסתובבות יותר. באותו הזמן, בעידוד העירייה והממשלה ובחיפוי המשטרה, מוכנסים מתנחלים ללב השכונות הערביות וחברי הכנסת מסמנים יעדים חדשים – על הר הבית ובסילוואן ובהר הזיתים. אחרי כל זה, מישהו בכלל מתפלא שלפלסטינים אין שום אמון במשטרה? שהם רואים בעירייה אויב?
שום דבר לא מצדיק רצח של מתפללים בבית הכנסת. הרצח ראוי לכל גינוי, ותושבי ירושלים, יהודים כערבים, ראויים לביטחון מלא. אבל לא צריך להתחסד: האחריות הכוללת למצב היא של הממשלה. החזון של נתניהו, בנט וליברמן – אותו חזון שמוצא לפועל בעזרת מגלגלי העיניים לבני, שלח ולפיד – הוא של מלחמת אזרחים בין יהודים לערבים. מלחמה שלפעמים רוחשת מתחת לשטח ולפעמים מתפרצת בעוצמה. שום דבר מעבר לכך. לא שתי מדינות ולא מדינה אחת, לא שלום חם ולא שלום קר, פשוט שום כלום. רק חוקים מחמירים יותר נגד זורקי אבנים, חוקים נגד "שחרור מחבלים", חוקים נגד השפה הערבית, עוד בתי סוהר שיקלטו את כל העצורים החדשים, סיפוח הדרגתי של השטחים ושמירת האוכלוסיה הפלסטינית במעמד של אזרחים סוג ב' או ג' או ד'. זו התוכנית. וככה הם חושבים שיגיע שקט. ככה הם חושבים ש"הערבים ילמדו לקבל אותנו", בזמן שההיגיון וההיסטוריה מוכיחים בדיוק את ההפך. דיכוי מוליד אלימות שמולידה דיכוי חזק יותר שמוליד אלימות איומה הרבה יותר. "החזקת השטחים תהפוך אותנו לעם של רוצחים ונרצחים," נכתב במודעה המדויקת כל כך של "מצפן", שלושה חודשים אחרי מלחמת ששת הימים. ודווקא הסדר מול הפלסטינים אולי לא יבטיח שקט ושלום, בטח לא בשלב הראשון, אבל רק בו יש פוטנציאל לעתיד טוב יותר.
אנחנו בשלב היישום של התוכנית המדינית של הימין – גם בעזה, וגם בירושלים. ככה נראה "הפיתרון" של נתניהו ובנט. הם אולי מאשימים את הרשות ואת השמאל ואת בג"צ ואת כל העולם, אבל זו העבודה שלהם. או יותר נכון, ככה נראית ההתחלה. ההמשך יהיה גרוע יותר. גם לנו, גם לפלסטינים.
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן