איך להביא את השמאל (האמיתי) לשלטון

"כל מה שאנחנו עושים זה להחליף את המבטא של בעלי הכוח, ואת הצבע של הדגל". כך אומר אחד מגיבורי סרטו של קן לואץ' "כשהרוח נושבת", שעוסק במלחמת העצמאות האירית נגד בריטניה.

הדובר מביע את מורת רוחו מכך שהסכם השלום שמושג לבסוף מביא בפועל להמשך השלטון הבריטי העקיף, ובעיקר לשימור היחסים הכלכליים בין עשירים לעניים במדינה החדשה שמוקמת. זאת בעוד שהמניע של רבים מהלוחמים לעצמאות היה השאיפה להקים אירלנד של צדק חברתי, אירלנד בלי עניים ורעבים. מנגד, תומכי ההסכם אומרים שסירוב לחתום יוביל להמשך המלחמה, וירחיק את חלום העצמאות.

נזכרתי במשפט הזה כשקראתי את הטור האחרון של אורי משגב ב"הארץ". אחרי שבתחילת השבוע קרא משגב להריץ את גבי אשכנזי לראשות הממשלה (הצעה שעליה הגבתי כאן), אתמול הוא הגיב לביקורות שנמתחו עליו, וכתב ש"המחנה" מתחלק לשתי קבוצות: "מתלכלכים", שמוכנים לעשות קצת פשרות אידיאולוגיות כדי לשלוט, מול "טהרנים", שלכאורה ויתרו על כל סיכוי לשנות את החברה והמדינה, והרימו ידיים. "הם לא רוצים לשלוט, הם רוצים רק לכתוב", הוא מסכם.

לכאורה, יש פה שאלה אידיאולוגית: על כמה מהעקרונות שלך אתה מוותר כדי לתפוס את השלטון? על מה מתפשרים בדרך להפיל את נתניהו ולהחליפו במישהו "משלנו"? אבל זו הטעות הראשונה והעמוקה ביותר של משגב. כי מהותית – יש פה שאלה חומרית. שאלה של יחסי כוח, של גישה למשאבים, של חלוקת ההון ושל יכולת ההשפעה הפוליטית בין הקבוצות והמעמדות השונים בחברה שחיה בארץ.

> ההיסטוריה הלא מדוברת של הקשרים בין מזרחים ואש"ף

ולכן, מבחינה מהותית, משגב מציע פשרה שבכלל לא הוא זה שישלם את מחירה, מעבר למכה קלה בכנף של "הערכים המוחלטים" והדימוי העצמי. משגב מציע להחליף את נתניהו בגנרל "משלנו", מישהו כמו ברק, או רבין, או אשכנזי, אחרי ש"נכשלנו" בניסיון להעלות לשלטון את הרצוג ולבני. לא שינוי צבע הדגל, וגם לא מבטא בעלי הכוח. הכל בתוך אותה קליקה, אותה אליטה הון-שלטון-ביטחונית, יהודית-אשכנזית-גברית-תל-אביבית ברובה המכריע. שמשגב (כמוני) הוא חלק ממנה.

אבל אם אלה כל האפשרויות לשלטון שאפשר לדמיין, אז המצב באמת עגום. אם אלה כל האפשרויות, אז קודם כל הפלסטינים בשטחים – לא אנחנו – יכולים לשכוח מסיום הכיבוש והמצור (כי אף אחד מאלה לא היה מסיים אותם), הפלסטינים אזרחי ישראל יכולים לשכוח משותפות בשלטון או משוויון אמיתי, הם והמזרחים ודוברי הרוסית ויוצאי אתיופיה שבפריפריה יכולות לשכוח משינוי גבולות השיפוט של המועצות האזוריות ומחלוקה מחדש של הקרקעות, והאזרחים כולם יכולים לשכוח מהגז, מהפיכת כיוון גלגל ההפרטה, ממיסוי על הון וממערכות דיור, רפואה, רווחה וחינוך חזקות של המדינה.

ההתעקשות על כל השינויים האלה היא לא "טהרנות אידיאולוגית" – היא דרישה קונקרטית, של אנשים קונקרטיים ולמען מטרות ברורות, וזה לא מקומו של משגב, או של אף אחד בשמאל-מרכז, במחנה "המתלכלכים", "שלא ויתרו עדיין על האפשרות התיאורטית של שליטה במדינה" כלשונו, להתפשר על הדברים האלה בשם מי שכן משלמים את המחיר.

ללמוד מספרד ומתורכיה

תגידו שבמפה הפוליטית הישראלית כיום אין דרך שלישית, רק הימין או המרכז-שמאל שפונה עוד ועוד ימינה? אז כרגע, בשנייה זו ממש, זה נכון. אין כרגע בארץ מחנה שמאל גדול, דומיננטי, שמציע ברית מדוכאים אפקטיבית, שמציב חזון סוציאליסטי של שלום, שוויון וצדק חברתי. הכוח הזה, ככוח לשינוי דרמטי (שנעז לומר: מהפכני?) בחברה הישראלית-פלסטינית, עוד לא התגבש מספיק. וזה באמת עצוב.

אבל התשובה להיעדרו היא לא להמשיך עם מה שיש ולשמר אותו, אלא לבנות את החלופה הזאת. וזאת לא תהיה חלופה שתצמח מהציר שנע בין משרד עורכי דין של ההון, משפחה רוויזיוניסטית, רמטכ"ל לשעבר שפנה לעבוד בתאגיד קידוחי גז וחבריהם, פרזנטור של בנק ודובר הממסד בערוץ 2, שנפגשים על הציר בין הנהגת המחנה הציוני להנהגת יש עתיד. זו חלופה שצריכה להיבנות, במלאכה קשה, סיזיפית, מייגעת, מתוך הכפרים והשכונות ועיירות הפועלים. מארגוני עובדים, מתנועות נשים, מגבעת עמל ואל-ערקיב, משותפות עם פעילי המאבק העממי הפלסטיני, מהשיח המזרחי, מהמפגינים האתיופים, מהדור האחד וחצי של דוברי הרוסית, ממי שעדיין יוצאים להפגין נגד מלחמות ופינויים מבתים ועוד.

את הכוחות והקולות האלה נמצא בציר שנע בין מצביעי הרשימה המשותפת, שהיא בעצמה במובנים רבים תחילתו של ניסיון לבניית מחנה דמוקרטי חדש, למצביעים שכיום מוצאים את מקומם בש"ס, אולי אפילו אצל כחלון, או בכוחות היותר רדיקליים במרצ ובעבודה. זה כוח שנמצא גם בקרב חלק ממי שכיום לא מצביעים בכלל – כי איבדו אמון במערכת, או כי הם פשוט לא יכולים, כמו נתיני המשטר הצבאי בשטחים – וגם הם חלק מהסוכנים לשינוי.

את ה"טהרנים" שלו מתאר אורי משגב כאמור כמי ש"לא רוצים לשלוט, הם רוצים לכתוב". אבל במחנה הזה, שמתעקש על חלופה עמוקה יותר, שלא עוסקת רק בשם של נציג האליטה הנוכחי שבשלטון, עושים את העבודה הקשה של החיבורים האלה יום-יום. נכון, זה לא יוביל לשלטון בבחירות 2015, וכנראה שגם לא בבחירות 2017 – אבל את העבודה הזאת צריך לעשות עכשיו.

כוחות מחברים כאלה כבר הביאו להפתעות (גם אם לא מושלמות ולא סופיות) ביוון ובספרד, ואחרת בתורכיה, ואחרת בתוניסיה, ואחרת בחלק ממדינות אמריקה הלטינית – ואין סיבה שהם לא יתגבשו כמחנה שמאלי חזק ואמיתי שיתפוס את השלטון יום אחד גם כאן.

> "השמאל צריך להחליט אם אני, כאזרח ערבי, שותף או אויב"