קק"ל ויתרה על הישראבלוף בארץ, אבל ממשיכה לקיים אותו בגרמניה

קרן קיימת לישראל (קק"ל) מציגה את עצמה בגרמניה בתור "ארגון ירוק" עם דאגה מיוחדת לבדואים בנגב, ומטשטשת על הדרך כל זכר למשימתה העיקרית: "גאולת" קרקעות לטובת שימוש יהודי בלעדי.

הנהגת הקרן הקיימת אישרה לאחרונה הצעה לשנות את מדיניותה ולהתחיל לרכוש אדמות בגדה המערבית לצורך הרחבת התנחלויות. הסערה שחוללה התוכנית, שתעמוד לאישור סופי רק באפריל, הבהירה דברים חשובים לגבי תפקידה של הקרן.

יו"ר קק"ל, אברהם דובדבני, הדגיש בראיון עם קלמן ליבסקינד כי התוכנית לא משנה דבר. לטענתו, "גאולת" קרקעות תמיד היתה תפקיד הקרן, שאותו היא מבצעת בתוך הקו הירוק ומעבר לו בכפוף לתזכיר הבסיסי שלה. כדי להבהיר את משמעות הדבר, דובדבני סיפר בגאווה איך הקק"ל נכנסת וקונה אדמות מיהודים בגליל כאשר שכנים מתריעים שהן עשויות להימכר לערבים.

דוידי בן ציון, דירקטור בקק"ל וסגן ראש המועצה האזורית שומרון, תימצת היטב את משמעות התוכנית החדשה: "השינוי היחיד זה שסיימנו עם הישראבלוף" – פעילות שנעשתה עד כה בחשאי ובאמצעות חברות בנות תוכל להתבצע כעת לאור יום.

עבור אלו מאתנו שעוקבים אחרי ייהוד מזרח ירושלים והגדה המערבית, אין בכך הפתעה. אבל בגרמניה, קק"ל מציגה תמונה אחרת לגמרי של פעילותה.

האתר הגרמני של הקרן מציג אותה בתור "ארגון ירוק עצמאי פוליטית", ושב ומדגיש כי היערות, הפארקים, ותשתיות המים שלה משרתים את כל תושבי הארץ. עמוד שלם מוקדש לשיתוף פעולה עם האוכלוסייה הבדואית בנגב והדרכים שבהן היא נהנית מפעילות הקרן.

בעמוד על מטרות הקרן אין כמעט רמז ל"גאולת" קרקעות וייהודן, אף שזוהי המטרה המקורית שלמענה הוקם הארגוןף וכפי שדובדבני מציין בצדק, "זה התפקיד של קק"ל, זה הד.נ.א שלה." ניתן להבין מהאתר הגרמני את המטרה הזו רק אם מחברים בין אזכור יחיד בעמוד המטרות על הכשרת שטח עבור קהילות חדשות לבין אזכור המטרות ההיסטוריות של הקרן בעמוד על ההיסטוריה של הקופסה הכחולה, שהכוונה אולי רק לקהילות יהודיות.

ההנהגה בישראל אולי משילה את הישראבלוף, אבל בסניף גרמניה ממשיכים אתו בכל הכוח.

ייעור בשירות הטיהור

כמו כל ארגון שמגייס תרומות, הקק"ל מתאימה את המסר שלה לקהלים שונים. אבל קק"ל גרמניה גולשת מעבר לתחומי הנרטיב הסלקטיבי, ומציגה תיאור של עבודת הקרן המעוות כמעט ללא היכר.

במציאות, לא רק שקק"ל אינה משרתת את כל תושבי הארץ ללא משוא פנים, אלא שהיא מייעדת את אדמותיה ומאמציה בראש ובראשונה לאוכלוסייה היהודית, ורק לאחר מאבקים משפטיים התאפשרה החכרה של אדמות שלה לפלסטינים.

כך משחקת הקרן תפקיד מפתח בקיפוח השיטתי של החברה הפלסטינית בתוך הקו הירוק, ובנישול פלסטינים משני צדיו. ממשלות ישראל לדורותיהן העבירו שטחים רבים לידי קק"ל, בעיקר כאלה שנגזלו מפלסטינים בנכבה – כנראה בדיוק כיוון שהקרן יכולה ואף מחויבת להפלות, בעוד המדינה מחויבת, על הנייר, גם כלפי אזרחיה הלא-יהודים.

בכל הנוגע להיותה של קק"ל ארגון ירוק, למעשה פעילותה הסביבתית תמיד היתה מוכפפת למשימתה הלאומית-לאומנית. דובדבני אף מדגיש זאת בפני ליבסקינד: "ייעור זה אחד הדברים שאנחנו עושים, זה הפך להיות מותג של קק"ל. אבל קק"ל קמה…לגאולת קרקע!"

אחרי הנכבה, למשל, הקרן נטעה יערות מעל לשרידי הקהילות הפלסטיניות ההרוסות והמגורשות, ובכך שמה סוף לחלומות השיבה של העקורים ועזרה להסתיר את הראיות להיסטוריה הערבית של המקום.

כתוצאה מהכפפת שיקולי הסביבה לשיקולי התקומה הלאומית, פעילות קק"ל סותרת לא פעם במישרין את הצרכים הממשיים של שימור הטבע והגנת הסביבה. דו"ח של החברה להגנת הטבע ב-2013 מתח ביקורת על אופן הייעור שמתבצע, בפרט בדרום הארץ, וקבע שנעשים נזקים מרחיקי לכת לסביבה הטבעית ולמגוון הביולוגי הייחודי שבה.

בד בבד, אותם פרויקטים שבמסגרתם קק"ל הורסת ומחליפה את הטבע המקומי הם לא פעם האמצעים להריסתן והחלפתן של קהילות ילידיות. בניגוד לתעמולה בגרמנית על יחסי הידידות בין קק"ל לבין הבדואים בנגב, במציאות נעקרות פעם אחר פעם קהילות בדואיות בנגב עבור יערות של קק"ל.

הדוגמה העכשווית הבולטת ביותר היא אל-עראקיב, הכפר הבדואי הבלתי-מוכר שאותו ישראל הורסת ללא רחמים מאז 2010 כדי לפנות מקום לעוד יער שלה. רק לאחרונה, באמצע הסערה, כוחות ישראלים זרקו את תושבי אל-עראקיב למדבר הפתוח בפעם ה-183.

הקרן הקיימת ראתה לאורך השנים גלים של מחאה נגד תוכניות גירוש אלה, אבל אותו "ארגון ירוק" התומך לכאורה בבדואים, אינו מרפה, נחוש "לגאול" את הקרקע מאימת ההתיישבות הלא-יהודית.

"הבנה בין העמים"

חרף אופי הפעילות של הקרן בשטח, הסניף הגרמני שלה זוכה להכרה רשמית בתור עמותה לתועלת הכלל. סטטוס זה, המקנה לה ולתורמיה הטבות מס, דורש מהעמותה להיות מוקדשת לאחת או יותר מתוך רשימה של מטרות המוכרות בחוק הגרמני.

מה הן המטרות שמקדמת קק"ל גרמניה מבחינת רשם העמותות הגרמני? "קידום הדאגה לזקנים ולצעירים," כמו גם "קידום שיתוף פעולה לפיתוח" ומכל הדברים גם "קידום תפישה בינלאומית, סובלנות בכל תחומי התרבות, ורעיון ההבנה בין העמים".

מול היכרות עם מטרתה ופועלה של הקרן, ההגדרות הללו לא נראות כל כך מדויקות. אבל לא הייתי ממהר להכריז על רעיון ה"הבנה בין העמים" כאן כנוסחה בירוקרטית חסרת תוכן. אמנם לא ניתן לטעון ברצינות שקק"ל מקדמת הבנה בין הקבוצות הלאומיות החיות תחת שליטה ישראלית, אבל הנוסחה מקבלת משמעות אחרת בהקשר של קשרי ישראל-גרמניה, שאותם הקרן מטפחת.

בשנים האחרונות, גרמניה עדה לזן חדש של רגשות לאומיים, שמתבססים באופן כמעט ציני על הרעיון שגרמניה עשתה עבודה יוצאת מן הכלל ב"התגברות" על ההיסטוריה הלאומנית שלה ובכפרה מול קורבנותיה.

המגמה הזו מתבטאת בדרכים שונות. מצד אחד יש גרמנים שמכירים במה שקרה ומביעים חרטה מופגנת בכל הזדמנות – ושואבים מכך תחושת עליונות מוסרית, בפרט מול זרים. אחרים, בינתיים, היו רוצים פשוט למתוח קו בהיסטוריה ולהפסיק כבר להכות על חטא, עוד לפני שאחרון השורדים הספיק לעבור מן העולם. לשתי המגמות יש תרומה לעליית הימין הקיצוני המעודכן בגרמניה, שמנהיגיו מתהדרים תמיד בתמיכה נלהבת בישראל.

אותה "הבנה בין העמים" המגולמת ביחסי גרמניה-ישראל משחקת תפקיד מפתח ביצירת הגאווה הלאומית החדשה של גרמניה. מדינת ישראל, הקרן הקיימת ויתר המוסדות הציוניים נותנים לגרמניה חותמת כשרות יהודית לסליחה-העצמית הגרמנית; תמורת כסף, גיבוי דיפלומטי, ומערכות נשק, ממשלות גרמניה ואזרחיה נהנים מארשת "ידידות עם היהודים".

אך לא רק שיחסים אלו אינם אנטיתזה לאנטישמיות של הלאומנות הגרמנית הישנה – הם המשך שלה באמצעים אחרים. במילותיו של האנו לוי, אנשים בגרמניה אוהבים את היהודים "רק כל עוד הם נמצאים רחוק מכאן, מקובעים לפיסת אדמה אחת. אוהבים את היהודים רק כשהם מפסיקים להיות עם חוצה-לאומים (טרנס-נציונלי) וסוף סוף מתפרעים במדינה משלהם בדיוק כמו שאותם גרמנים היו רוצים להתפרע שוב בעצמם".

הלאומיות הגרמנית החדשה משגשגת על בסיס יחסיה עם הלאומיות היהודית. זוהי ה"תפישה הבינלאומית" של קק"ל בגרמניה, זהו "רעיון ההבנה בין העמים" שלה. ואם על הדרך זורקים ילדים חומים למדבר הפתוח ללא אוהל באמצע סופת חורף חריגה, פה מעדיפים לא לדעת על זה שום דבר.