"מה אנחנו רוצים? לחיות כמו כל האנשים בעולם, בלי מלחמה וסגר"

"לאנשים אין כסף לתרופה שעולה עשרה שקלים". ילד בין ההריסות מהפצצה ישראלית בעזה, אוגוסט 2022 (צילום: מוחמד זענון / אקטיבסטילס)

"הלוואי שתהיה הפסקת אש. הנה אנחנו שומעים טילים עכשיו. שמעת? זה ככה, ובכל מקום. רגע, אני מתפנה לילדים. אני יושבת איתם ומקווה שאם נמות זה יהיה מהר. אי אפשר לדעת איפה הם יפגיזו".

אלה הדברים שאמרה אתמול מנאל (שם בדוי), תושבת עזה, שעות ספורות לפני שהוכרזה הפסקת אש בין ישראל לג'יהאד האסלאמי, שסיימה שלושה ימים של הפצצות ישראליות וירי טילים ומרגמות מעזה. לפי משרד הבריאות הפלסטיני, 44 פלסטינים נהרגו מהירי הישראלי, מתוכם 15 ילדים וארבע נשים. דובר צה"ל מסר הבוקר כי מהאש הישראלית נהרגו 35 פלסטינים, מתוכם 11 "בלתי מעורבים".

השיחה מגיעה אליך

רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

שם מלא

כתובת האיימיל שליחה

"אני מדברת איתך עכשיו והילדים שלי סביבי", סיפרה אתמול מנאל, אם לשלושה העובדת בבית חולים בעזה. "אני מכניסה את כולם לאותו חדר בבית, ואנחנו ישנים בו. שאם יפגיזו אותנו בלילה, נהיה יחד. שאם נמות אז כולם ביחד. ככה אני מסבירה לקטנים, מנחמת אותם, והם אותי.

"הם מאוד מפחדים, כן. ברור. מגדל פלסטין, שהפגיזו אותו, נמצא כמה מטרים מהבית שלנו. הילדים שלי לא מצליחים לעמוד כשמפחיד. לגדול שלי, בן 10, יש כאב כזה, שמשתק לו את הרגל. הקטנה בת ארבעה חודשים. האמצעית בת שש.

"כל האנשים שאני פוגשת בעזה רוצים הפסקת אש. הלוואי. הלוואי. בכנות, המצב פה מאוד קשה. אנחנו גמורים. כל מי שאני מדברת איתו, בלחץ נוראי, ומקווה שלא תמשיך המלחמה.

"הרחוב בחוץ חשוך עכשיו. חושך נורא. אי אפשר לראות כלום בלילה. כבר יומיים שאין חשמל בעזה. הכל קרס, כי הצבא מונע הכנסת דלק. לפני המלחמה, חשמל הגיע לשש שעות ביום. לפעמים שמונה. עכשיו אין בכלל. הגיע לשעה בלילה, אבל פספסנו אותו. הסוללה שלי תיגמר עוד רגע. אדבר מהר.

"חם ביום נורא, בלי חשמל, אבל מפחיד לצאת החוצה. ובלי חשמל, אין גם זרם מים בכיור ובאסלה בבית שלנו. אני שמה דלי בשירותים.

"מפחדים לצאת החוצה". ילדה פלסטינית מקבלת טיפול בדרום רצועת עזה (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש 90)

"המלחמה הגיעה פתאום. זה לא היה צפוי. אף אחד לא היה מעוניין בה. בשבת בכלל רצינו לצאת להפגין, אירגנו מחאה עצמאית, שנקראת 'רוצים לחיות'. בגלל המצב הכלכלי בעזה, והסגר, וזה שאין עבודה לאף אחד, והמדיניות של הממשלה.

"כשהפגינו ככה בפעם קודמת, הממשלה עצרה את הצעירים, וירתה לכמה אנשים ברגליים. עכשיו זה לא משנה. ההפגנה בוטלה כי הצבא תקף אותנו, אף אחד לא יוצא החוצה. התושבים כבר חלשים, והמלחמות מחלישות אותם עוד יותר. אנשים התעייפו מאוד. אנשים פה רוצים שינוי. כל דבר. רק שנוכל לחיות.

"אני לא יודעת איך אצא לעשות קניות לילדים עכשיו. אומרים שהמלחמה נגד הג'יהאד, אבל בפועל הורגים גם אזרחים, ואני מפחדת לצאת לסופר. לפני רגע שמעתי שהפגיזו מכונית אזרחית, שהייתה ברחוב, וגם ילדים נהרגים פה.

"בבית החולים המנהל נזף בי, למה אני לא מגיעה לעבודה. את לא יכולה להשאיר את המחלקה פה לבד. אנחנו חייבים לפחות עובדת אחת בכל יום. עמיתה שלי לא מגיעה, כי היא נפגעה מפגז של ישראל, וגם הילדים שלה נפגעו, פציעות קלות. הם בטראומה. ואיך אני יכולה לעזוב את הילדים שלי?

"יש סירנה של אמבולנס בחוץ עכשיו. אף אחד לא מסתובב ברחוב, רק אמבולנסים. אני מקווה שיכניסו סולר, שיהיה חשמל, ומים, ויגמר הסגר עלינו. על זה אני חושבת עכשיו. שיצמצמו את הסגר הזה על עזה. כי אי אפשר לחיות ככה בכלא.

אנשים רוצים לברוח. פלסטיני מפנה חפצים מביתו שהופצץ ברפיח, אוגוסט 2022 (צילום: עטיה מוחמד / פלאש 90)

"במחלקת לטיפול נמרץ בבית חולים אני פוגשת ילדים שאין להורים שלהם כסף לתרופה שעולה עשרה שקלים. אימהות לא מגיעות לקבל טיפול נגד סרטן כי אין כסף לאוטובוס. יש מטופלים שצריכים אישור לצאת לירושלים לטיפול, הם לא חמאס, לא פתח, אבל מסרבים להם. למה? אין אף פעם סיבה. מסורבים. וזהו. הצבא החליט.

"אין עבודה לאנשים כי אנחנו בסגר. צעירים מנסים ללמוד שפות במחשב, כדי לקבל ויזה, ולצאת איכשהו לחוץ לארץ. אחיינית שלי לומדת גרמנית. במחלקה יש כמה שלומדים טורקית. אבל אי אפשר לצאת מעזה. אם יפתחו את עזה, שלושת רבע מהצעירים יברחו ממנה. גם אני חולמת לצאת.

"מה אנשים פה רוצים? לחיות כמו שאר האנשים בעולם. לקבל זכויות בסיסיות. בלי מלחמה. בלי שישלטו עלינו ובלי סגר. המון אנשים רוצים שהממשלה תשתנה. שתהיה ממשלה פלסטינית אחרת, אחת, שתאחד אותנו, ממשלה רשמית, ברמאללה, שתהיה לנו מדינה, בלי הפיצול הזה.

"המלחמה הזאת יצרה עוד פיצול, כי רק הג'יהאד משתתפים בה, וחמאס לא. זה יצר מתח ביניהם. חמאס לא מצטרפים להגן על האנשים מהמתקפה, כי הם יודעים שזה יסלים את המלחמה, והציבור בעזה לא רוצה עוד מלחמה. אנשים גמורים, וכועסים, וילדים עדיין בטראומה משנה שעברה. גם הילדים שלי. הבית שלנו הופגז במלחמה הקודמת ונהרס לגמרי".

הטקסט הופיע לראשונה ב"אנחנו שמעבר לגדר"