newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

אחרי שהתנתק מגוש הימין, ליברמן נשאר לבד על הקרח

יו"ר ישראל ביתנו הוא איש ימין, אבל ההליכה של נתניהו אל המתנחלים והחרדים דחפה אותו ואת המצביעים שלו מחוץ לגוש. אחרי שההימור הפוליטי שלו על "הפיכה" בליכוד כשל, השנאה שלו לערבים מנעה ממנו להצטרף לגנץ ולהעניק הישגים למצביעיו

מאת:

הביטו לרגע בגרף הזה. הוא פורסם בכל האתרים ב-10 באפריל השנה, יום לאחר הבחירות הראשונות ב-2019. ברגע הזה היה ברור לכולם שישראל ביתנו של אביגדור ליברמן שייכת לגוש הימין, כפי שהיתה מאז שליברמן הקים אותה לפני 20 שנה.

גרף חלוקת הגושים אחרי הבחירות באפריל 2019

גם ראש הממשלה בנימין נתניהו היה משוכנע שזה המצב, ולכן נאם את נאום הניצחון שלו בליל הבחירות באפריל. אחרי מה שקרה אתמול, אפשר להגיד באופן ברור: ליברמן, המפלגה שלו, ואולי גם הבוחרים שלו, כבר לא שייכים לגוש הפוליטי הזה.

צריך להדגיש, מבחינת העמדות שלו ליברמן הוא איש ימין לכל דבר. הוא גזען, שונא ערבים ומאמין אדוק בעליונות יהודית. הוא אויב של העבודה המאורגנת ומאמין ב"שוק החופשי". התואר "ליברל" שהוא קשר לעצמו לאחרונה לא מתאר אותו בשום צורה. ובכל זאת, בדעה צלולה הוא החליט לא לאפשר לימין להקים ממשלה צרה.

אחרי שכל הקמפיין שלו לקראת הבחירות בספטמבר עמד בסימן התקפות משולחות רסן על גוש הימין במתכונתו הנוכחית – ליכוד, לאומנים דתים וחרדים – ואחרי שהוא דחה הצעה (לדבריו, ובמקרה הזה אפשר להאמין לו) לשמש כראש ממשלה בשנה האחרונה של הקדנציה של הממשלה הקרובה, אפשר להבין מדוע ב"מקור ראשון" קבעו אתמול בצער גדול ש"המהפך של ליברמן הושלם". המתנחל מנוקדים, שבשתי הקדנציות הראשונות שלו בכנסת הלך ברשימה משותפת עם "האיחוד הלאומי", כלומר עם מי שהיום הוא מגדיר כ"משיחיים", השלים את תוכנית ההתנתקות שלו מהגוש הפוליטי המכונה גוש הימין.

יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, בישיבת סיעה ב-22 בספטמבר 2019 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש90)

יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן, בישיבת סיעה ב-22 בספטמבר 2019 (צילום: נועם ריבקין פנטון / פלאש90)

אז מה קרה שאיש הימין ליברמן התנתק מהגוש הזה? התשובה נעוצה קודם כל בגוש הימין עצמו. הגוש הזה, שעוד באפריל נראה מגובש סביב רעיון ומטרה משותפת, עובר תהליכי התפוררות. הסיבה הישירה היא ההתמכרות של המפלגות השייכות אליו לראש הממשלה בנימין נתניהו. האינטרסים שלהן הוכפפו באופן מוחלט לאינטרס האישי שלו. חברי הכנסת של הליכוד היו אולי שמחים להיפטר ממנו, אבל הם בני ערובה. ליברמן לא תלוי בנתניהו. ואחרי שהוא הלך נגד נתניהו ועלה בבחירות מחמישה לשמונה מנדטים, אין לו גם שום סיבה לחשוש ממנו.

אבל יש כאן משהו רחב יותר. הגוש הזה הורכב מקבוצות שיש ביניהן מעט מאוד מהמשותף. יוצאי ברית המועצות החילונים שרוצים להשתחרר מעול הרבנות, לצד יורשי המפד"ל שהרבנות היא בבת עינם; חרדים שיש להם עניין מועט ב"ממלכה" וגם לא ב"ארץ ישראל השלמה", לצד בנט וסמוטריץ' שבעיניהם המדינה וארץ ישראל הם ערכים דתיים; ובתווך בוחרי הליכוד, שהם אומנם יותר מגוונים, אבל רובם לא מזדהים באופן עמוק עם אף אחת מהעמדות האלה.

תחבורה בשבת – מוצר יותר לוהט מסיפוח

בשנים האחרונות, ובמיוחד בממשלה האחרונה, מוקד הכוח בתוך הגוש הזה נע באופן ברור לכיוון הלאומנות הדתית והחרדים. הבית היהודי, ימינה, הימין החדש – כל גלגולי המפלגות האלה מיוצגים בשיעור שעולה באופן ניכר על כוחן בציבור וגם בתוך הימין. זאת, בעיקר משום שנתניהו ראה בהם את הגורם הנאמן ביותר לפרויקט הסיפוח הזוחל שלו בגדה המערבית. השיא הגיע בממשלה הנוכחית. עם שבעה ח"כים, לימינה יש שלושה שרים מרכזיים – חינוך, ביטחון ותחבורה – ושלושה מושבים בקבינט.

החרדים מחויבים הרבה פחות לפרויקט הסיפוח. די היה לשמוע את יעקב ליצמן מיהדות התורה השבוע בישיבה של "בלוק ה-55". "אתם בליכוד רוצים ירושלים מאוחדת, אתם רוצים רמת הגולן, אתם רוצים בקעת הירדן. בסדר גמור", אמר להם, "(אבל) אם היינו אומרים: תתגמשו על אחד מהם, הייתם אומרים כן? אז איך אתם רוצים שאנחנו נתגמש על הדברים שאצלנו זה יסוד שבעיקר ביהדות?"

בקיצור, "ירושלים השלמה" מעניינת את ליצמן כקליפת השום, אבל הוא מוכן "לתת" אותה לליכוד, תמורת שמירה על העניינים הדתיים החשובים לחרדים. נתניהו מוכן לעסקה הזאת כי החרדים נותנים לו מוצר יקר ערך: את הקולות שלהם. כמעט שליש מקולות בלוק ה-55 מגיע מהחרדים. הלאומנים הדתים הם המשענת האידיאולוגית של נתניהו, החרדים הם המשענת האלקטורלית שלו. בלעדיהם אין לו זכות קיום, ולכן אין לו אפשרות לוותר על אף אחד מהם.

"ירושלים השלמה" מעניינת אותו כקליפת השום. סגן שר הבריאות יעקב ליצמן (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

בסיטואציה הזאת אפשר להבין מדוע לא רק מדוע ליברמן מצא את עצמו מחוץ ל"גוש הימין", אלא מדוע חלק ניכר מיוצאי ברית המועצות צעדו אותו אל מחוץ למחנה הזה. שמונה מנדטים, יותר ממה שקיבלו האיחוד הגדול, ההיסטורי, של כל מפלגות הימין הדתי.

ליברמן מצא את עצמו, מתוך מחשבה תחילה או במקרה, מייצג משהו שהוא גדול יותר מהאמביציה האישית שלו להיות ראש ממשלה – ואפילו מהאידיאולוגיה הימנית שלו. הרי אילו אידיאולוגיית הסיפוח היתה עומדת מול עיניו, הוא היה מזנק לממשלת הימין, ויחד עם נתניהו היה מנסה לנצל את ההצהרה האמריקאית בדבר "אי-אי-חוקיות" ההתנחלויות כדי לספח לכל הפחות את בקעת הירדן. הוא ויתר כי הוא ידע שההזדמנות שלו להוביל את הסנטימנט האנטי דתי ואנטי חרדי הזה עשויה לא לחזור. תחבורה ציבורית בשבת נראתה ונראית לו מוצר יותר לוהט מסיפוח בקעת הירדן.

הימור פוליטי כושל

הבעיה של ליברמן היא שההימור הפוליטי שלו לא הצליח. הוא כנראה היה בטוח שברגע שיתברר שנתניהו נכשל בקלפי, בליכוד יקומו עליו – במיוחד לאור כתב האישום המתקרב, ידיחו אותו ויקימו ממשלה "חילונית" עם ליברמן ועם כחול לבן. אבל ליברמן לא העריך נכון את עוצמת המניפולציה שנתניהו יכול להפעיל על הליכוד, את הזיהוי המוחלט שהתקבע שם בין טובתו האישית של נתניהו לבין טובתם של חברי "בלוק ה-55".

ברגע שה"הפיכה" בליכוד לא התרחשה, ליברמן נאלץ להחליט אם הוא הולך עם כחול לבן – גם במחיר של ישיבה או תמיכה בממשלה שתישען גם על קולות הרשימה המשותפת. יו"ר כחול לבן בני גנץ הציע לו הישגים ממשיים בתחומים שחשובים לציבור שבחר בו – ברית הזוגיות, הקלות בגיור, תחבורה ציבורית בשבת – הישגים חשובים בהרבה מתיקון חוק הגיוס, שאיש לא מבין את הפרטים שלו.

"כנס החירום" של מפלגת הליכוד בתל אביב, ב-17 בנובמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

ה"הפיכה" בליכוד לא התרחשה. "כנס החירום" של מפלגת הליכוד בתל אביב, ב-17 בנובמבר 2019 (צילום: תומר נויברג / פלאש90)

אבל שנאת הערבים המושרשת בליברמן לא איפשרה לו לעשות את הצעד הנוסף הזה, גם אם הוא היה הופך אותו למושיע החילונים. זהו המילכוד של ליברמן: מצד אחד גם הוא אישית וגם הציבור שהוא מייצג לא מוצאים את עצמם בגוש הימין במתכונתו הנוכחית – הברית בין נתניהו לחרדים ול"משיחיים" – ומצד שני הוא לא מסוגל לעשות צעד לכיוון האחר. הוא נשאר באמצע, במובן הרע של המלה. לבד על הקרח.

מוקדם לדעת אם ההימור הלא-מוצלח של ליברמן יתנקם בו בבחירות שלישיות, אם אכן יתקיימו. יש סבירות שמי שהצביע לו כדי להביא לשינוי לא יצביע לו שוב משום שהוא תפס רגליים קרות ברגע האמת, ואילו מי שהצביע לו משום שעדיין האמין שהוא איש ימין מובהק, יעזוב אותו משום שמנע הקמת ממשלת ימין.

אבל האיש ליברמן פחות מעניין. במשך קרוב ל-20 שנה, גוש הימין נחשב גדול בהרבה מגוש המרכז-שמאל, משום שכללו בו באופן כמעט אוטומטי את רוב יוצאי ברית המועצות, לצד החרדים, הדתיים-לאומים והליכודניקים ה"קלאסים". עכשיו זה כבר לא מובן מאליו.

גוש הימין, זה שהכרנו בעשור של נתניהו, מאבד את הסיפור המאחד שלו – ולכן הוא מתפורר והולך. הבעיה היא שהשמאל-מרכז עוד לא מצליח לגבש סיפור נגדי ולספח אליו את "פליטי" גוש הימין מצד אחד ואת הציבור הפלסטיני מצד שני. זה המקור של המשבר הפוליטי, שהולך ללוות אותנו עוד לא מעט זמן.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf