newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

כששר החינוך פועל בניגוד לחוק שעליו הוא מופקד

לפני שבוע ירה שוטר בראשו של מאלק עיסא בן התשע, בשעה שחזר מבית הספר לביתו. אם היה בישראל חינוך לחשיבה ביקורתית, הארץ הייתה רועשת. אבל כשבראש משרד החינוך עומד שר שמחבק גזענים, חשיבה ביקורתית נראית רחוקה מאוד

מאת:

השבוע (18.2) התקיים "כנס חירום" (כך במקור) תחת הכותרת "בין חופש פוליטי לאחריות חינוכית" בפקולטה לחינוך במכללה למנהל, ביוזמת אנשי האקדמיה וקבוצת "מחנכים לדמוקרטיה". השם של הכנס רומז שיש לבחון את החופש הפוליטי של שר החינוך, לנוכח אחריותו הממלכתית לחינוך. מדובר במחאה נגד החבירה של רפי פרץ לתנועת עוצמה יהודית, וההזדהותו עם עמדות הנוגדות את מטרות החינוך הקבועות בחוק חינוך ממלכתי.

משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

משרד החינוך משלה את עצמו שהוא מחנך לחשיבה ביקורתית. שר החינוך רפי פרץ (צילום: רועי אלימה / פלאש 90)

בראיון לגלי צה"ל אמרה פרופ' עירית קינן, שעמדה בראש הכנס: "נזעקנו משום [התופעה…] שבה קבוצות אנטי דמוקרטיות שמתנגדות לרב תרבותיות ולדמוקרטיה, מבקשות לגיטימציה בשם הערכים הדמוקרטיים והרב תרבותיים. וכאשר הן מצליחות לקבל את הלגיטימציה הזאת, הן פועלות כדי למנוע את הלגיטימציה הזאת מקבוצות אחרות. וזה מה שאנחנו רואים כיום במערכת החינוך".

כיצד התרחשה ההשתלטות העוינת על מערכת החינוך? פרופ' שלמה בידרמן הציע את מנגנון ההכחשה המהותית כהסבר, כפי שאפרט בהמשך. אני רוצה להוסיף לדבריו את מנגנון ההכחשה הפדגוגית: הכחשה שבמסגרתה אנשי חינוך רבים בטוחים, שקיים בבתי הספר שיח פתוח ודיון ביקורתי. זוהי הונאה עצמית, שבה משחקים "בכאילו" ביקורתיות, דווקא כדי לקדש את הקונצנזוס הנייטרלי, הרדוד, הפשטני והסטרילי, וכדי להשתיק ולמנוע מהתלמידים לגבש עמדה אידאולוגית עצמאית.

ביום שבת האחרון ירה שוטר בראשו של מאלק עיסא בן התשע, בשעה שחזר מבית הספר לביתו. אם היה בישראל חינוך לחשיבה ביקורתית, הארץ הייתה רועשת. ודאי תוכלו לדמיין את התגובה הציבורית, אילו הילד הנורה היה יהודי. בעוד משרד החינוך אוסר להביע בכיתות עמדות התומכות בגזענות, באפליה, בהסתה ובאלימות, אלה הם בדיוק מאפייני המציאות שהוא מבקש להסתיר.

"הסתה לגזענות כמטרה דומיננטית"

שר החינוך רפי פרץ חבר לפני כחודשיים למפלגת עוצמה יהודית. בית המשפט העליון פסק במועדים שונים כי ראשי המפלגה מתאפיינים ב"הסתה לגזענות כמטרה דומיננטית", "מופעים מחרידים של הסתה שיטתית לגזענות", "ניגוד משווע לעולמה של יהדות", "ניגוד מוחלט לעקרונות יסוד של מוסר אדם" ועוד.

מנגד, מטרת החינוך הראשונה לפי חוק חינוך ממלכתי היא "לחנך אדם להיות אוהב אדם", וביתר פירוט בהמשך "לפתח יחס של כבוד לזכויות האדם, לחירויות היסוד, לערכים דמוקרטיים, לשמירת החוק, לתרבותו ולהשקפותיו של הזולת, וכן לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים".

שר החינוך מזדהה ומזוהה עם עמדות המנוגדות למטרות החוק שעל ביצועו הוא מופקד. ואף על פי כן, הוא עדיין שר חינוך, והנוגעים בדבר ממשיכים כאילו כלום: תלמידים, הורים, מורים, מנהלי בתי ספר, מנהלי החינוך ברשויות המקומיות ובמשרד החינוך. כיצד זה ייתכן?

אלם ההכחשה המהותית

בהרצאה המרכזית בכנס, הציע פרופ' שלמה בידרמן הסבר מעניין, שאני הבנתי אותו כך: אנחנו באלם, משום שאנחנו בהלם לנוכח ריסוק ההסדרים החברתיים הבסיסיים ביותר. הריסוק התהווה בשלושה שלבים. הראשון שבהם הוא הכחשת העובדות. שוב ושוב טוענים לפנינו שדברים שקרו – לא קרו מעולם, ודברים שלא התרחשו – משווקים כעובדות. למשל, "לא היה כלום" כמוטיב חוזר בטענות ראש הממשלה במהלך חודשי החקירה נגדו.

על הקרקע הבלתי יציבה של ערעור האבחנה בין אמת לשקר, נוסף שלב מתקדם של ההכחשה מתוך ההקשר. כלומר: גם אם דברים קרו, הם אינם כה חמורים, אם רק נעטוף אותם בהקשר מתאים. עושים זאת על ידי התוספת הקטנה של המילה "אבל": אולי ראש הממשלה שיחד, אבל אלה רק חמגשיות, כולם עשו זאת, אבל רק אותו רודפים.

כשגם רטוריקה זו מאבדת מכוחה, אנו מגיעים אל המדרגה השלישית: הכחשת המהות השלילית שבעברה או בעוול. הכחשה שמבטלת את ההסכמות הבסיסיות ביותר של החיים המשותפים, ובכך מצדיקה את מעשה הפשע. למשל: בנימין נתניהו בהחלט יכול להמשיך בתפקידו כראש ממשלה, במנותק מזה שהוא עומד למשפט על עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. בעצם למה לא?

המהלך הרטורי הזה מערער את המובן מאליו, ומשאיר אותנו חסרי מילים: ראש הממשלה יכול להיות עבריין, שר החינוך יכול להיות גזען. למה לא?

ההכחשה הרביעית – ההכחשה הפדגוגית

אל ההסבר הזה אני רוצה להוסיף את הרובד החינוכי. משרד החינוך מעיד על עצמו שהוא מעודד חשיבה ביקורתית מצד התלמידים, כאחת המיומנויות המרכזיות של המאה ה-21. בחוזר המנכ"ל אף מסבירים למורים כיצד לעשות זאת. ראשית יש להציג בכיתה את נושא הדיון באמצעות "נקודות המבט השונות במערכת החברתית והציבורית". על המורים לעשות זאת "ביושר אינטלקטואלי, בהגינות ובאופן מאוזן". בשלב השני יש לעורר ויכוח בין הדעות השונות בכיתה תוך שהמורה "יציב את גבולות השיחה". מוזכרים שני גבולות: ראשית, המורה אינו מאפשר הבעת "עמדות מעודדות גזענות, אפליה, הסתה וקריאה לאלימות", ושנית המורה "לא יכפה את עמדותיו על התלמידים".

"גדל דור צעיר חף מאידיאולוגיה". תלמיד בספריית בית ספר (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

"גדל דור צעיר חף מאידיאולוגיה". תלמיד בספריית בית ספר (צילום: נתי שוחט / פלאש 90)

כל זה טוב ויפה, אולם זה לא חינוך ביקורתי. חוקרים אחדים אבחנו את סוגי החינוך האזרחי במערכת החינוך, אשר בגדול נחלקים לשלושה סוגים. הראשון שבהם הוא התעמולה או האינדוקטרינציה אשר "מכוונת לטיפוח אמונה בליבו של החניך בפתרונות מסוג מסוים, פתרונות הידועים למחנכיו מראש" (צבי לם, "חינוך פוליטי וחינוך אידאולוגי"). זהו מהלך פשוט שבו המורה מנחיל והתלמידים מדקלמים.

מנגד עומד החינוך הפוליטי הביקורתי, "כאמצעי לטיפוח כושרו [של החניך] להגיע בכוחות עצמו לעמדה בשאלות פוליטיות" (צבי לם, "פוליטיקה בחינוך"). בחינוך ביקורתי שואפים לחשוף את האינטרסים העמוקים של בעלי העמדות השונות. הפיענוח הזה משחרר את התלמידים מכל העטיפות הרטוריות, והם מתמודדים עם העמדה החברתית עצמה (פאולו פריירה, פדגוגיה של מדוכאים).

בתווך מצוי סוג של חינוך אורייני (שכלתני) שבו מצד אחד הלקח וההישג הנדרשים ידועים למחנכים מראש (כמו בתעמולתי), אך מצד שני שואפים שהתלמידים יגיעו אליהם מתוך חשיבה עצמאית (כמו בביקורתי). זהי למעשה רמייה עצמית, שבה אנחנו מנחילים לתלמידים השקפת עולם רצויה, אבל לא רוצים להצטייר כמי שעוסקים באינדוקטרינציה.

המילים הקדושות בסוג החינוך השלישי הן איזון והסכמה. ניר מיכאלי כינה זאת: "חינוך נייטרלי, טכנוקרטי, פונקציונלי, כוללני וסטרילי" (מתוך: כן בבית ספרנו). אייל נווה טען שחינוך זה הצמיח "דור צעיר חף מכל אידאולוגיה, שנחשף באופן רדוד לצדדים השליליים של התרבות הפוליטית" (מתוך: חינוך לתודעה פוליטית).

מבחן מאלק עיסא לחשיבה ביקורתית

את השקר הפדגוגי ניתן לחשוף בקלות. אני מוכן לנחש שרוב רובם של המורים בישראל בחרו להתעלם מהמקרה הירי במאלק עיסא כשחזר מבית ספרו, וזאת במסגרת הצמחת "דור צעיר חף מכל אידאולוגיה".

אם היה מורה שרצה להזכיר את המקרה בכיתה, היה עליו על פי הוראות חוזר מנכ"ל להציג באופן מאוזן את כל "נקודות המבט השונות במערכת החברתית והציבורית", ואחר כך לעורר דיון שאין בו "גזענות, אפליה, הסתה וקריאה לאלימות".

איך אפשר? אחת משתיים: או שאין נקודת מבט מלבד זו שעל פיה היורה צריך להישפט על רצח או הריגה; או שיש נקודת מבט נוספת שהיא גזענית, מפלה ותומכת באלימות.

שורה תחתונה: שר החינוך מזדהה עם עמדות המנוגדות לחוק חינוך ממלכתי עליו הוא מופקד, ואנחנו מקבלים זאת משום שיסודות חיינו המשותפים עורערו, ומשום שהורגלנו לחשיבה סטרילית ונייטרליות, המסתירה מעניינו את המציאות הגזענית, המפלה והאלימה.

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf