newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

הקהילה הגאה משלמת על הבגידה בברית המדוכאים

ההצלחות של קהילת הלהטב"ק שנובעות מהחבירה לימין – כפי שהדבר מוצג בסדרה של אוחובסקי ובא לידי ביטוי באירוע האלימות בעצרת הגאווה בת"א בשבוע שעבר – אינן מהפכה. הן תוצר של נטישת הברית עם קבוצות מדוכאות אחרות למען גריפת הישגים בהווה, ויש להן מחיר כבד

מאת:

בראשית השבוע שעבר צוינו אירועי הגאווה בעצרות בכמה מוקדים בארץ. בתל אביב הוכתם האירוע במקרה אלימות קשה כנגד מי שהעזו להניף דגל פלסטין בקהל. את המקרה הזה שסגר את חודש הגאווה יש לבחון גם בהקשר של הסדרה החדשה של גל אוחובסקי, "המהפכה הגאה", שפתחה את אירועי החודש.

בסדרה שואל אוחובסקי: "איך זה שבישראל, בלב המזרח התיכון, במדינה שחיה סביב צבא וביטחון, מדינה ימנית, מסורתית, דתית, שובינסטית, חשדנית כלפי האחר, איך זה יכול להיות שבמדינה כזו המהפכה הגאה כל כך הצליחה?"

כל כך הרבה נכתב כבר על השאלה הזאת – על הנחות המוצא שלה ועל המענה שאוחובסקי מבקש לתת לה. רוב הביקורות ביטאו מוסר מנותק (דאונטולוגי). אך מכיוון שהסדרה אינה רק מבט אקדמי על העבר, אלא פעולה פוליטית-חברתית שמבקשת לקדם סדר יום ולהגן עליו, חשוב לבחון את התזה העומדת בבסיסה ומקודמת גם מכיוון תועלתני.

עצרת גאווה בירושלים, ב-28 ביוני 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

עצרת גאווה בירושלים, ב-28 ביוני 2020 (צילום: אוליבייה פיטוסי / פלאש90)

ניתן להציב סימני שאלה על הרבה מהקביעות והמתאמים המוצגים בסדרה באופן שטחי ומהותני, ביחס לחברה כולה ולחלקים בה. וגם המסקנות העולות ממנה מעוררות תהיות: האם זו באמת היתה מהפכה? איך נכון לאמוד את הצלחתה? ומי נהנה מפירותיה?

נשאלת גם השאלה עד כמה החברה וההסדרים הקיימים בה השתנו, ועד כמה נדרשנו אנו להשתנות ולהתאים את עצמנו לתנאי הקבלה שהוצבו. ולבסוף, ניתן לתהות עד כמה השתרשו הישגיה של המהפכה הזאת באופן עמוק, רחב ויציב.

אחת האבחנות שעושה הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו בספרו המפורסם "על האמנה החברתית" היא בין הכוח, המבוסס על חוזק, לבין הזכות, המעוגנת בלגיטימציה. בעוד שאת הראשון הוא מאפיין כמוגבל וכזמני, לאחרונה לטענתו יש חסינות רבה יותר, המעוגנת בהסדרים החברתיים (באמנה).

לכן, בהכללה פשטנית וגסה, אפשר לומר כי פירות מאבק על עיקרון אוניברסלי ועל צדק רבים וגדולים יותר ובעלי "חיי מדף" ארוכים יותר מאלה של מאבק פרטיקולרי וסקטוריאלי – גם אם האחרונים מהירים יותר.

על רקע זה, נשאלת השאלה אם בחברה ובמדינה שהמבנה שלהן מבוסס על ומבטא אי-צדק, כשאתה נמנה על אחת הקבוצות שנפגעות ממנו, כדאי לפעול לתיקון כללי של השיטה או רק להיאבק על הזכות להיכלל בה.

אף אחד לא באמת חושב שהתכנס איזה קבינט של הקהילה הלהטב"קית והחליט על האסטרטגיה הכוללת. בסופו של דבר, אסטרטגיה כזאת מתעצבת נקודה אחרי נקודה, החלטה פרטית אחרי החלטה פרטית של דמויות המזוהות עמה, כמו למשל גל אוחובסקי. הסדרה פורסת את האסטרטגיה שלו, ומנסה לצבוע במידה רבה את זו של הקהילה הלהטב"קית הישראלית כולה, לכאורה.

בפרק הראשון, למשל, מוצג תיעוד של חבר הכנסת לשעבר עוזי אבן מ-1993, כשהוא נואם בכנסת ואומר: "אני עומד כאן היום לא רק כנציגה של קבוצת מיעוט שסבלה אפליה לא הוגנת במהלך השנים, אלא כנציגם של כל המיעוטים שהחברה שלנו, בעת מלחמות וצער, אינה מתפנה להקשיב להם".

אך ההצלחה שאוחובסקי מבקש לצייר אינה מה שמבטא אבן, והיא אינה מהווה רק נטישה של ברית המדוכאים – אלא בגידה של ממש.

אוחובסקי מדבר על ההצלחה של הקהילה הגאה לבדה. ואפילו פחות מזה – הצלחה בעיקר של הומואים, והומואים מטיפוס מסוים. הרי התנאי להצלחתנו, אליבא דאוחובסקי, היה השתלבות בקודים של הסדר הקיים ובמבני הכוח שלו – מבלי לערערם.

הקודים האלה כוללים את הצבא – המקבע המשמעותי של תרבות המאצ'ו הגברית והמבצע הדומיננטי של דיכוי הפלסטינים. הם כוללים גם את הימין השמרני, ואת התקשורת – המאדירה את ה"נורמלי", את ה"מוצלח" ואת אידיאל היופי המקובל.

אוחובסקי לא משתהה על כך. אדרבא, בהצגת הנארטיב הזה בסדרה הוא מבקש לחזק את אחיזתו בקרב ההומואים, ואולי אף לסמן לשאר חלקי הקהילה שזו היתה ועודנה הדרך היחידה להשתלב ולקבל זכויות.

אלא שהכוחות שבהם מצוידים חלק מההומואים שיכולים להזדהות עם התזה שלו (משק בית של שני גברים משכילים, במקצועות עם הכנסה גבוהה מהממוצע) לא בהכרח יעמדו לשאר החלקים בקהילה ובחברה, שלא לדבר על הרצון.

מעבה את תקרת הזכוכית

בתזה שמציג אוחובסקי אין הרבה חדש – לא בהקשר של שיפור המיקום החברתי של קבוצות שוליים דרך הצבא, ולא בהקשר של המאבק הממוגזר כחלופה למאבק העקרוני-אוניברסלי. אבל אי אפשר לקיים בה דיון אמיתי מבלי להתייחס למחירים שהיא גובה.

העובדה, למשל, שבישראל יש שתי קבוצות שמיוצגות בפרלמנט שאינן חלק מהצבא – ערבים וחרדים – מעוררת קושי לתרגם את ההישגים לתחום האזרחי.

בתזה של אוחובסקי יש בעיות רבות נוספות. למשל, הדיסוננס הקוגניטיבי שעמו מתמודד "ההומו הימני החדש" הזה, בין הבעת סלידה מהליברליזם לבין החובה שהוא חב לו על האפשרות שפתח בפניו לחיים נוחים ומקובלים, ולעצם היכולת להביע את הסלידה הזאת על במות שונות.

אבל המחיר של הבחירה לחבור לימין ולראות בחבירה הזאת את קרש הקפיצה וההצלה של הקהילה, הוא אף גדול יותר, וכפול: מצד אחד, הבחירה הזאת מפרקת ומפצלת את הקהילה, ובכך מחלישה אותה מבפנים. מצד שני, אובדן התמיכה והשותפות עם מדוכאי הימין האחרים מחלישה אותה מבחוץ.

למעשה, בפוליטיקה הישראלית הזהותנית, הקהילה הלהטב"קית היא בין היחידות שעברו דה-פוליטיזציה כקבוצה. בעוד השיח הימני משמר את הדימוי המזהה את המזרחי ואת הדתי כימנים – דימוי שאוחובסקי עצמו מתחזק – ואת החילוני, האשכנזי התל אביבי כשמאלני, להטב"קים אינם נתפסים עוד סטראוטיפית כשמאל, בניגוד לאופן בו נתפסו שנים רבות ולאופן שבו הם לרוב נתפסים בשאר העולם המערבי.

מפגינות נגד פינקוושינג באירוע הגאווה בכיכר רבין בתל אביב, 28 ביוני, 2020 (צילום: אורן זין)

מפגינות נגד פינקוושינג באירוע הגאווה בכיכר רבין בתל אביב, ב-28 ביוני 2020 (צילום: אורן זיו)

כדי לתמוך בתזה הזאת, בוחר אוחובסקי לא להתייחס בסדרה לחלקן של מפלגות ודמויות מהשמאל במאבק לשוויון הזכויות של קהילת הלהטב"ק ובהישגים.

הפירוק הזה, של הזהות הפוליטית השמאלית הלהטב"קית, לא בוצע בכדי. מדובר היה באחת הקבוצות החזקות ביותר בברית המדוכאים, ופירוקה הסיר את האיום המרכזי גם למימוש חזונה של הברית וגם להשגת הישגים רדיקליים עבור הקבוצה עצמה.

היתה כאן עסקת פשרה, שלכאורה היטיבה עם שני הצדדים: הימין הסכים להכיר בחלק מזכויות הלהטב"קים, בתמורה לוויתור של הקהילה על קהילות אחרות. הקהילה הלהטב"קית הסכימה למעשה לקנות את ההווה במחיר העתיד – ולשים מעל עצמה תקרת זכוכית.

דבר דומה קרה בעולם העבודה, עת פורקו ההסכמים הקיבוציים על ידי עובדים שהתפתו לחוזים אישיים בתנאים משופרים, רק כדי לגלות בהמשך את הישגיהם נשחקים אפילו אל מתחת לתנאי ההעסקה שמהם נהנו תחת ההסכמים הקיבוציים הישנים. אלא שכאשר גילו זאת, הם כבר היו חסרי כוח וללא יכולת אמיתית להיאבק על תנאי העסקתם.

כשאוחובסקי מכריז שהמהפכה הגאה הצליחה, הוא מעבה עוד יותר את תקרת הזכוכית. טענה כזאת מחזקת את הטענות שמטילות ספק בצורך במאבקי הקהילה לשוויון זכויות ומכרסמות ביסודות הלגיטימציה שלהם: מה אתם רוצים, אתם בכל מקום, אתם מצליחים, אין שום אפליה, וכן הלאה וכן הלאה.

בסופו של יום, כדי שהקהילה תוכל לקנות את העתיד שהיא מבקשת לעצמה היא צריכה לשקם את הגשרים עם ברית המדוכאים – ולהסתייג מהמסרים ומהאסטרטגיה שאוחובסקי מציע.

צפריר גדרון הוא בעל תואר שני במדע המדינה ומתגורר בשנים האחרונות עם בן זוגו בירושלים

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf