"המהפכה הגאה": גל אוחובסקי בתפקיד אבישי בן חיים
הסדרה התיעודית של אוחובסקי ולירון עצמור מאמצת את מודל "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה", ומציגה את הקהילה הלהטב"קית דרך נרטיב הומואי מובהק. "אוחובסקי בא לספר סיפור של ניצחון, אבל מה המסר של זה? שגם הומואים יכולים לכבוש ולנצל נשים? מה שהוא עושה זאת לא מהפכה"
"המהפכה הגאה", הסדרה התיעודית של גל אוחובסקי ולירן עצמור, שהפרק הראשון שלה שודר שלשום (שבת) בתאגיד כאן, מתיימרת לעסוק בשאלה "איך ייתכן שבישראל, בלב המזרח התיכון, במדינה שחיה סביב צבא וביטחון – מדינה ימנית, דתית, מסורתית, שוביניסטית, חשדנית כלפי האחר – איך זה יכול להיות שבמדינה כזאת, המהפכה הגאה כל כך הצליחה?"
"לפי הסדרה, אנחנו אחרי המהפכה ויש לנו את הראל סקעת אז הכל טוב!" (צילום מסך מתוך הפרק הראשון של "המהפכה הגאה", כאן 11)
הסדרה מורכבת משלושה פרקים. הראשון, "גיבור צבא ההגנה", עוסק בשילוב להט"ב בשירות הצבאי. השני, "פה זה לא אירופה", שואל כיצד השתלבו זו בזו המהפכה המזרחית והמהפכה הגאה. הפרק השלישי, "באור ולא בצל", מתייחס להשפעות היציאה מהארון והחשיפה התקשורתית.
מסדרה בת שלושה פרקים שמשודרת בערוץ ציבורי ומופקת במימון ציבורי, שעוסקת בלהט"ב בחברה הישראלית, היה ניתן לצפות שתראה את המגוון הקיים בחברה הישראלית ובקהילה עצמה. אך גם החברה וגם הקהילה הלהטב"קית מוצגות בה מזווית צרה מאוד.
כך, בהתייחסותו אל החברה הישראלית מאמץ אוחובסקי את מודל "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" של אבישי בן חיים. החברה הישראלית אינה כוללת, למשל, את יוצאי בריה"מ לשעבר, אתיופים או חלילה פלסטינים. שתי הקבוצות שכן קיימות בה לפי אוחובסקי – אשכנזים ומזרחים – כפופות לקטגוריות ברורות: מזרחים-מסורתיים-ימנים ואשכנזים-חילונים-שמאלנים. כל חריגה מהקטגוריות האלה היא מקרה פרטי.
הקהילה הלהטב"קית גם היא מוצגת ללא ייצוג ביסקסואלי או קווירי, והנרטיב שמוביל את הסדרה הוא נרטיב הומואי מובהק. גברים טרנסים מופיעים רק בהקשר לשירות הצבאי, ונשים לסביות וטרנסיות אמנם מוצגות על המסך, אך הנרטיב שלהן ושל קבוצות אחרות בקהילה נעדר.
כך למשל, נעלם מהפרק על הצבא סיפור יציאתו של יוסף (היום יוסףה) מקיטון מהארון כחייל במצעד הגאווה ב-1993. העיסוק בחיי לילה בפרק על המזרחיות מציג את ליין האריסה ואת עופר ניסים, אך לא מתייחס כלל לאילנה שירזי ודגנית ברוכי – מחלוצות חיי הלילה הלסביים התלאביביים, ולא ל"ליזי" ו"בואי" – הליינים המזרחיים לנשים.
העיסוק בהורות בפרק השלישי מתמקד בהורות של גברים, ולא נוגע בהורות לסבית, על מאבקיה המשפטיים המורכבים, וגם לא בהורות טרנסית וההתמודדות שלה מול רשויות הרווחה.
"באופן כללי, אחת הדרכים העיקריות שבה אשכנזים בישראל מממשים את הפריווילגיה שלהם זה בלבזבז לנו את הזמן ולהטריח אותנו עם הבורות שלהם", אומרת ד"ר יאלי השש ממרכז המחקר הפמיניסטי אשה לאשה חיפה וראש התוכנית למגדר וקרימינולוגיה במכללת אור יהודה.
ד"ר יאלי השש (צילום: יודית שחר)
"יש את הביטוי שמשתמשים בו כדי לתאר את הסיכון של מה זה להיות גבר שחור בארה"ב – living while black. הקרימינלזציה של החיים השחורים היא כזאת שרק לחיות כאשר אתה שחור זאת סיבה להתקשר למשטרה. מה שהסדרה הזאת מדגימה הוא מה שניתן לכנות בהשאלה living while Ashkenazi man. חיים אנושיים הם תמיד מורכבים ומסובכים, אבל כשאת חיה בכל מיני סוגים של פריווילגיה אז רק לחיות מתגמל אותך, ומה שאוחובסקי עשה בסדרה הזאת זה פשוט לחיות".
לדברי השש, "אם כל כך קשה לגל אוחובסקי עם לסביות, עם טרנסיות לסביות ועם ביסקסואלים, למה הוא מטריח אותנו עם כל האותיות של הלהטב"ק? הבי"ת והקו"ף לא נמצאים, הם לא רלוונטיים. הלסביות מקבלות פירורי זמן מסך. כחברת קהילה אני לא מבינה מה הוא רוצה מאתנו? אתה לא הנציג שלנו, אתה לא יודע עלינו כלום, והבורות שלך רק מחבלת במאבק ולא מקדמת אותו".
"היוצר קובע מה יישאר בזיכרון הקולקטיבי"
לדברי דפנה שחר, אקטיביסטית לסבית פמיניסטית רדיקלית, "זה לא שלא היו לסביות בכל חזיתות המאבקים והמהפכות. זה לא שלא עמדו לסביות בכל הצמתים החשובים של הקהילה, וגם ביסיות, טרנסיות, טרנסים וכולי. אבל מי שיוצר את הסדרה לטלוויזיה הוא זה שקובע מה יישאר בזיכרון הקולקטיבי. כשהוא משאיר בעיקר הומואים שמדברים את אותו הנרטיב, זה מצטייר כסיפור היחיד או האמת היחידה של הקהילה".
לדברי שחר, "כבר בפרק על הצבא, עופר ארז אומר שהוא הטרנס הראשון מחוץ לארון בצה"ל. ב-2001 טל אייזיק יצא מהארון כטרנס מול כל המדינה, ואחר כך חזר לכותרות כשנלחם לשרת במילואים כחייל.
דפנה שחר (צילום: יעל טל)
"בפרק על ההורות כלל לא הוזכרו ד"ר טל וד"ר אביטל ירוס-חקק, שהיה לי הכבוד להעניק להן את פרס יקירות הקהילה, שנלחמו במשך שנים למען הורות לסבית. רק בזכות המאבק המשפטי הראשון של טל, לסביות ורווקות יכולות לקבל תרומת זרע ללא ועדה שתבדוק את הכשירות שלהן, ורק אחרי מאבק משפטי של יותר מעשר שנים, כשהבן הבכור שלהן היה בן 13, הן סוף סוף הוכרו כזוג האמהות של שלושת הילדים שלהן. עוד מישהי שנשכחה היא אור מרוני כהן שהפיקה את מצעד הגאווה הראשון בתל אביב.
"בפרק על הצבא יש אפס התייחסות להתנגדות לצבא ולהתנגדות לכיבוש. אני יודעת שזה פחות 'סקסי' מצילומים מרגשים של חיילת ביום הגיוס ואמה הדומעת או של משפחה שכולה. אבל היתה פה תנועה משמעותית של התנגדות למיליטריזם של הקהילה והתנגדות לכיבוש. 'כביסה שחורה' עשו מיצג מחאה ממש חזק במצעד ב-2002, כש'אין גאווה בכיבוש' היתה הסיסמה המרכזית. אחר כך המשיכו במיצגים ויש ממשיכות שלהן במצעדים לאורך השנים".
השש אומרת כי "כשכל ההנחה של התוכנית זה שמיינסטרימינג זה הדבר הכי חשוב, זה לא ממש משנה מה המיינסטרים. אם המיינסטרים כוחני ואלים, ואני במקרה גם כוחני ואלים, ואני עושה מיינסטרימיזציה של הקהילה, אז אני מאמץ אלי גם את הביטויים הכוחניים והאלימים של הקהילה. בלי שום ביקורת על מה המשמעות של להיות הומו וגזען, או של לגייס את כל הקהילה למאבק למען הזכות להשתמש ברחם של נשים מוחלשות.
"הוא רוצה להגיד שהוא המהפכה, אבל המהפכה היא מיליון דברים. מה שהוא עושה זאת לא מהפכה, זה להגיד – גם הומואים יכולים לכבוש, גם הומואים יכולים להתנחל, גם הומואים יכולים לנצל נשים, ואיזה יופי שמזרחים באים ועושים שמח במסיבות. מה מהפכה בזה? כמו שיגידו שדודי אמסלם זה מהפכה מזרחית.
"וכל המהפכה הגאה הזאת לדעתו היא מהפכה יהודית, אין פלסטינים בסיפור הזה, לא כקורבנות של השב"כ, לא כאזרחים בישראל, לא כאנשים שהקימו ארגונים ועשו מהפכה במזרח התיכון לגמרי בלעדיו.
"אישה כמו נזי שקורי, שלא היתה צריכה אותו כדי לצאת מהארון אלא עשתה את זה בגדול ועוד בשיר לסבי, בכלל לא קיימת אצלו, כי הוא רוצה את אלה שהוא הכריח לצאת מהארון ושהם יגידו 'תודה, צדקת', וכי היא שרה מזרחי בלי שהקהל שלה יהיה בהכרח הומואי. זה דיכוי. אני הכרחתי אתכם לצאת מהארון ועכשיו אתם מודים לי, זה כמו כחול לבן בממשלה של בנימין נתניהו, אותה כוחניות.
"הוא בא לספר סיפור של ניצחון, אין שם סיפורים אחרים. אין סיפור על אנשים שלא יכולים להשתתף בניצחון. מה המסר שהוא מעביר? שזה בסדר לרדוף מישהו ולעשות לו אאוטינג בכוח? שאלימות זה סבבה? שמי שיש לו כוח יכול לעשות מה שהוא רוצה?"
"במדינת ישראל, ובחברה הישראלית היהודית, יש שני דברים קדושים: צבא והורות", מוסיפה שחר. "זה לא שהמדינה או החברה הישראלית קיבלה את הקהילה, זה שלמדינה ולחברה קל יחסית לקבל אותנו כשאנחנו משלימות את המשימות הקדושות ליהודים ישראלים: מתגייסות ומביאות ילדים יהודים.
"נכון שגם הדברים האלה היו כרוכים במאבקים, ואותם הוא מפרט, אבל מאבקים אחרים אפילו לא הגיעו לאזניו כנראה. מאבקים הרבה יותר בסיסיים על הזכות לחיות בכבוד, על הזכות לקבל טיפול רפואי ונפשי מותאם, הזכות לתעסוקה ללא אפליה ועוד.
"בסופו של דבר, קל יותר לעכל הומו ביחידה עילית או לסבית מג"ד מאשר לעכל קווירית רדיקלית שמוחה נגד עוולות הכיבוש. יותר קל לקבל זוג הומואים שרוצים ילד ורדרד מאשר לסבית זקנה נכה שלא הביאה ילדים משלה ומעדיפה לסייע לילדי פליטים. הגוונים האלה של הקהילה ממש לא מקובלים על החברה הישראלית.
"משפחות שלנו שלא מתיישרות לצו ההטרונורמטיבי, למשל משפחה עם 3 הורים, או משפחה ללא ילדים ובלי רצון להינשא, לא מקבלת את אותה הכרה חברתית או חוקית של מי שכן התאמצו לעשות את מסלול החובה. מי מאתנו שלא מוכנה לשרת בצה"ל או שעושה צחוק מהשירות, הופכת לשק חבטות".
פרויקט אסימילציה הוא לא מהפכה
יוסףה מקיטון, פעילה אנטי ציונית הפועלת לסגירת תעשיות המנצלות בעלי חיים, לא מופתעת מכך שלא פנו אליה מהפקת הסדרה. "פעם בכמה שנים נזכרים במה שהיה אז בשינקין ומתקשרים לראיין אותי לפני מצעד הגאווה", הוא מספרת.
"אני אומר שאני אסכים להתראיין, אבל תנו לי להגיד מה אני חושב היום על הקשר בין להט"ב וצבא ועל ציונות, ואז 9 מתוך 10 פעמים אומרים לי – טוב היה נחמד לדבר, אולי ניפגש בשנה הבאה. נראה לי שאוחובסקי יודע איפה אני היום והוא לא רוצה לתת לזה מקום.
יוסףה מקיטון (צילום: באדיבות המצולם)
"באמת שאין לי ציפיות מדהימות, לא מכאן 11 ולא מגל אוחובסקי. זה פרויקט אסימילציה בכל דרך שמסתכלים על זה, ופרויקט אסימילציה הוא לא מהפכה. זאת סדרה שכאן 11 הזמין, אז זה אפילו כמעט לא משנה שגל אוחובסקי עשה אותה, כי ברור שהם יפנו לגל אוחובסקי או לדומיו כדי שהם יספרו את הסיפור שהם רוצים לשמוע על קהילת הלהט"ב, וזה יהיה הסיפור שיספרו להם וזה מה שהם ישדרו.
"המצב מזעזע וגרוע, אבל נכון, זה הכסף שלך, זה הכסף שלי, שהולך לספר את הסיפור שלא כולל אותנו. אנחנו צריכות לעשות סרטים, במקום אוחובסקי, לעשות דברים אחרים, לספר את הסיפור ולהשמיע את הקולות שהוא לא משמיע".
לדברי מקיטון, "נראה לי שיש גם זווית מזרחית למה שקרה אז בשינקין עם הצבא. אייל גרוס כתב על זה, שעוזי אבן יצא פחות או יותר באותה תקופה וגם אניף ועל איך ששתי היציאות האלה התקבלו ועל זה שהיציאה של עוזי אבן מאוד נחגגה, והוא נאם בכנסת, והיציאה שלי נתקלה בזה ששפטו אותי והעיפו אותי מהיחידה.
"גרוס קושר את זה גם למזרחיות, לא רק – חייל שהוא לא בכיר, לא עם דרגות, מזרחי, יוצא מהארון וזה מה שקורה, הצבא בועט אותו, ולעומתו חייל מאוד 'מדורג' נקרא לזה, בכיר ואשכנזי, יוצא מהארון ואז מביאים אותו לנאום בכנסת.
"זאת פרספקטיבה מאוד נכונה, היא נשארת בגבולות השיח שבו עדיין אף אחד לא מתח ביקורת על הצבא כצבא, וצריך לעשות את זה, אבל בהשוואה של איך הממסד, גם הצבאי וגם האחר, מתייחס לחיילים שונים ממוצא אחר ועם בכירוּת אחרת שקשורה למוצא הזה, זה ניתוח שאני חותמת עליו".
"אוחובסקי עסוק באובססיביות בשאלה מי מקבל יותר להטב"ק, מזרחים או אשכנזים – כשהתשובה כתובה לו מראש, גם אם האמת מול עיניו מצביעה על מורכבות", אומרת השש.
"אגם בל, למשל, סיפרה שאמא שלה אמרה לה שהיא מהממת, ואת רומי אברג'ל מלווה אמה בהתרגשות בכל צעד בחייה. שתיהן טרנסג'נדריות מזרחיות. אבל אלה לעולם יהיו מקרים פרטיים, יוצאי דופן, שלא מערערים את האמת האפריוריות שלפיה משפחות אשכנזיות הן חילוניות ומקבלות יותר ממשפחות מזרחיות.
אפס התייחסות להתנגדות לצבא ולהתנגדות לכיבוש. מצעד הגאווה בירושלים 2018 (צילום: חגי מטר)
"אוחובסקי מכיר בעיקר את המשפחה שלו, והנרקסיזם שלו מוביל אותו לייצר הכללות סוציולוגיות שאין לו מושג אם הן נכונות או לא. ולא רק שאין לו מושג אם הן נכונות, הן גם מוצגות בדיכוטומיה של לקבל או לא לקבל – דיכוטומיה שמתאימה לתפיסת העולם שלו, שיש ארון ויש מחוץ לארון ואין שום חיים שהם באמצע, אין שום דבר שהוא מטייל, וזה פוליטית לא חכם".
"אנחנו פה גם אם אוחובסקי לא טרח לדבר אתנו"
"הפרק על המזרחיות נתן לי בעיטה בבטן", מספרת אבישג בן שלום, ממקימות הפורום הלהטב"קי המזרחי. "אני לא יכולה להבין איך גבר אשכנזי בלי שום מודעות מזרחית בכלל ניגש לעניין הזה. הוא לא עשה תחקיר ולא מבין שום דבר במאבק המזרחי.
"גל אוחובסקי מראיין את הראל סקעת שאומר לו – 'מה לעשות, במשפחה מזרחית מקבלים פחות, תראה מאיפה אנחנו באנו ותראה מאיפה האירופאים האשכנזים באו'. זה עשה לי רע. הראל ואני, אנחנו אותו דבר, שנינו חצי תימנים חצי עירקים, ואיך שהמשפחה שלי קיבלה אותי ואיך שהמשפחה שלו קיבלה אותו זה שמיים וארץ. המשפחה שלי קיבלה אותי לגמרי.
"ח"כ לשעבר יגאל גואטה פוטר כי שנתיים לפני כן הוא היה בחתונה של האחיין הגיי שלו. שמעתי הרצאה שלו והוא אמר – 'אני בכלל לא נכנס לעניין ההלכתי ולעניין הדתי, משפחה זה משפחה'. אם אוחובסקי היה יותר מודע, הוא היה יכול לקחת את המסר של המזרחים המסורתיים למקום הכי יפה שלו, למקום שבו אנחנו לא חייבים להסכים על הכל, ואנחנו אפילו לא יכולים לקבל את הכל, אבל אנחנו עדיין חלק מאותה משפחה. את זה אי אפשר להבין מתפיסה של או-או של שחור או לבן – או שאתה מקבל אותי, או שאתה לא מקבל אותי.
"באירוע של הפורום הלהטב"קי המזרחי על להטב"קיות ומסורתיות, בשמת לביא סיפרה שאבא שלה אמר: 'אני לא יכול לבוא לחתונה שלך, ולא יכול לבוא לחינה, אני לא מסוגל, אבל אני מוכן לתת כסף ודבר אחד אני מבטיח לך: כשיהיו נכדים, אני אקבל אותם'.
"בעיני זה מרגש, יש פה איזושהי הבנה שלה של אבא שלה, שקשה לו, ושלבוא ולקבל את הילדים שלה בזוגיות עם אישה זה מבחינתו צעד גדול לעשות. זאת לא קבלה מוחלטת עד הסוף ולא התנגדות מוחלטת עד הסוף, וחיים עם זה בשלום. את המורכבות הזאת הוא לא הביא".
לדברי בן שלום, "אם היו עושים באמת תחקיר על להטב"קים מזרחים, היו עולים דברים אחרים לגמרי. עופרה זאת הצלחה בינלאומית, דנה זאת הצלחה בינלאומית, אריסה היא מוסד, אבל הקהילה עדיין אשכנזית.
"הייתי רוצה שבמקום שידבר על איך המשפחות מקבלות, שידבר על איך זה להיות מזרחי בקהילה, וזה מאוד קשור איזו מזרחית את ומה את מביאה אתך, אם תלכי עם גולגול ותדברי ותתלבשי בצורה מסוימת – את לסבית פרחה או ערסית.
"החוויה של להיות מזרחי בקהילה היא אישית, אבל אני בטוחה שהרבה מזרחים שהם אקטיביסטים או מתנדבים מבינים שהם צריכים להתאים את עצמם. אני לא יודעת אם לסבית מזרחית מהפריפריה תמצא מישהי שהיא רואה בה את עצמה כשהיא תלך לארגוני הקהילה, אלה שבאמת מובילים את הקהילה".
לדברי יהל אזולאי-שרעבי, סטודנטית לתואר שני בסוציולוגיה ומנהלת קהילה, "אין מורכבות, אין כל מיני משפחות, אין עוד ערכים אצל מזרחים מלבד הדת השמרנות והכבוד שיכולים אולי לצייר תמונה אחרת, אין קושי אצל משפחות אשכנזיות. אצלנו יורקים על טלוויזיות, זה מספיק לו.
יש הצלחות בינלאומיות, אבל הקהילה עדיין אשכנזית. דנה אינטרנשיונל מופיעה בכיכר רבין, ב-10 באפריל 2018 (צילום: מרים אלסטר / פלאש90)
"כשהוא ניגש לנושא עמוס בסטריאוטיפים ותפיסות גזעניות אינהרנטיות, לא יכול לצאת לו משהו אחר פרט למחזה אוריינטיליסטי של מחקר אנתרופולוגי משעמם ששמענו כבר אלף פעמים, מונחה על ידי הצורך הבלתי נשלט של הומואים אשכנזים להכניס אותנו לקופסאות מאוד ברורות ולשמור על הסדר, כאחרון סוכני הפטריארכיה הלבנה.
"אנחנו עדיין נדרשים ליישר קו ועדיין זה לא עובר חלק אם אנחנו מסרבים. זה לא מונע מאתנו להיות להטב"קים במשפחות מזרחיות ובפריפריה הגיאוגרפית והחברתית. אנחנו פה גם אם אוחובסקי לא טרח לדבר אתנו בסדרה שלו, מתמודדים עם דברים מאוד דומים לאלה שמתמודדת אתם צעירה לסבית מהרצליה, רק שאנחנו גם צריכים לראות את השיט הזה מהקהילה שמתיימרת להיות שלנו, לשמוע את הקול שלנו דרך מתווך הומו אשכנזי עם מעט מאוד הבנה והרבה מאוד סטריאוטיפים, ולהרגיש זרות גם מהם.
"אם מעניין את אוחובסקי לחקור, הייתי מציעה לו לחקור את עצמו, את עצמם, לשאול את החברים שלו למה הקהילה הגאה יוצרת אצלנו ניכור, מה הבעיה בהם ואיך הם צריכים לתקן. ככלל, הייתי ממליצה לו ולדומיו להפסיק לספר סיפור של אחרים, הם עושים את זה גרוע באופן עקבי.
"אני מניחה שאם הוא יתמקד בעצמו ובדומיו הוא יעשה עבודה טובה יותר. אם הוא ישאל אותנו, רבות מאתנו נגיד לו שאנחנו הרבה יותר שייכות למזרח התיכון הפרימיטיבי והמסורתי מאשר לקהילה שלו, שנוח לנו יותר פה מאשר אצלם. חלקנו גם נגיד שהקהילה הזאת בשום פנים לא שלנו.
"אולי כדאי לנסות לא לשעתק מנגנוני דיכוי ולעשות בדק בית, לבדוק איך ולמה קהילה מודרת מדירה בעצמה ולהפסיק להיתמם? לדבר על ייצוג טרנסג'דרי מזרחי באגודה, שיח ביסקסואלי מזרחי באיג"י, נראות לסבית מזרחית פריפריאלית, ייצוג שלנו בסרטוני הסברה, בתאים הגאים, מאבקים שרלוונטיים לחיים שלנו.
"לפי הסדרה, אין צורך, אנחנו אחרי המהפכה ויש לנו את הראל סקעת, אז הכל טוב! רק נפתור את הבעיות עם החברה הפרימיטיבית שממנה אנחנו באים וזהו. לדבר על ייצוג מזרחי בארגונים של הקהילה (ואני מחריגה את הקשת החיפאית) זה כבר באמת יהיה מופרע, הם עוד מסתבכים עם ייצוג של זהויות לבנות שאינן גברים הומואים סיס, אז לאתגר אותם עם עוד גוונים? הם יאבדו את זה לגמרי".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
