תנועות הנוער דבקות ב"ממלכתיות" ובוגדות בבג"ץ שהציל את עורן

מאז ראשית המחאה (4 בינואר) אני עוקב אחר עמדותיהן של תנועות הנוער בישראל. הכוונה להנהגת התנועות, המחנכים הבוגרים, ולא לבני ובנות הנוער עצמם. אחרי הכל: "כי לנו הנוער, הטוהר, האור; לנו שירת העתיד מזמרת; את זמר המרד הדרור!" (שלונסקי).

תנועת השומר הצעיר היא היחידה שיצאה בקריאה ברורה למחאה "אל מול הרפורמה הדורסנית". לעומתה, שלוש התנועות הגדולות: הצופים, הנוער העובד ובני עקיבא (בכל אחת מהן כרבע מכלל חניכי התנועות) פרסמו עמדות חלולות, פחדניות ורופסות. אין להן עמדה בכל הנוגע לדמוקרטיה עצמה, ובלבד שתהיה "רפורמה בהסכמה", "כי אנשים אחים אנחנו". על כן: "לא לפילוג", "כן הידברות", שהרי "האחריות מוטלת על כלל מנהיגי המדינה – מימין, משמאל ומהמרכז".

ההתעסקות בצורה ולא בתוכן כואבת במיוחד, אם נזכור כי רק לפני עשרים שנים, הגישו תנועות הנוער בג"ץ כנגד משרד החינוך, בטענה שגם לתנועות האידיאולוגיות (הציוניות) מגיעה תמיכה מתקציב המדינה, אפילו שהן לא "ממלכתיות" או "כלליות". הן טענו אז ש"קיומה של תנועת נוער ממלכתית בישראל אינה מסמלת משטר דמוקרטי אלא את ההפך הגמור".

בעקבות אותו בג"ץ הוקמה ועדה מקצועית שהמליצה להכיר בתנועות, כשאחד התנאים לכך, שהן עוסקות "בחינוך לקיום בחברה דמוקרטית ליברלית". אבל כיום, כשהן נהנות מתקציב של 127 מיליון שקלים מהמדינה, הן שכחו את חשיבות הפרדת הרשויות מאחור. בג"ץ סידר לתנועות כסף ציבורי בשם היותן אידאולוגיות, וכעת הן מפנות לו עורף בשם היותן ממלכתיות.

הממלכתיות מסרסת

בראשית חודש פברואר פניתי למספר תנועות נוער, ללמוד על עמדתן לנוכח מהלכי הממשלה והמחאה שכנגד. "אנחנו מודאגים מאוד מאופי השיח", השיבה לי דוברת הנוער העובד והלומד. היא צירפה את עמדת מטה התנועה, לפיה: "נתנגד לכל צעד, מכל צד שהוא, שאינו חותר להבנה עמוקה תוך פשרות מתחייבות".

עמדה דומה פורסמה בעמוד הפייסבוק התנועתי ב-15 לפברואר: "אנו מודאגים כי תהליכי החקיקה והאמירות חסרות האחריות בשיח הציבורי מבליטות ומעצימות את הקרעים והשסעים". התנועה "קוראת למנהיגי המדינה מהימין, המרכז והשמאל" להגיע להסכמות. בשביל עמדה ניטרלית שכזאת, לא צריך תנועה ששורשיה במחנה הפועלים, ובין ערכיה "חתירה לשלום וקיומה של חברה ישראלית דמוקרטית".

הנה גם תנועת הנוער בני עקיבא, שערכיה בימין הדתי לאומי, יצאה השבוע בהכרזות דומות, תחת הכותרת: "צו השעה – ממשיכים ביחד". גם בני עקיבא קוראים לכל "מנהיגי הציבור": "על כולכם מוטלת אחריות היסטורית". גם בני עקיבא מודאגים "מהקיטוב, השסע והקרע".

תנועת הצופים הפיצה מייל דוברות ב-12 בפברואר תחת הכותרת: "כי אנשים אחים אנחנו". התנועה, כך נכתב, "יוצאת לכיכרות בכל הארץ למען הידברות ושיח מקרב". ומדוע לא למען הדמוקרטיה?

על פי יו"ר התנועה, המצוטט במכתב, "ערכי התנועה נשענים על יסודות דמוקרטיים של שוויון, חירות וסובלנות", אולם "יותר מכל אנו מודאגים/ות מהפילוג, השיסוי והשיח המתלהם". בפרסום בפיסבוק התנועתי מוצגת אותה עמדה: "כן לשיח מקרב, הקשבה והידברות", "כי אנשים אחים אנחנו".

קיצור תולדות הממלכתיות בתנועות הנוער

לנוכח העמדות הקונפורמיות של תנועות הנוער צריך להזכיר כי כל תנועות הנוער בישראל התפתחו מתוך הצופיות או שאימצו את עיקריה כשיטה חינוכית. שיטה זאת נהגתה בראשית המאה הקודמת על ידי רוברט באדן פאול באנגליה, שכתב: "הצופיות, בתמצית, היא בית ספר לאזרחות באמצעות מיומנויות שדה. […] המטרה של האימון בצופיות היא להחליף את העצמי (self) בשירות החברתי (service)" (כאן, עמוד 42).

מכאן שהצופיות היא שיטת חינוך קונפורמית, המתאימה לכל אידאולוגיה. היא מחנכת את הצעירים להירתם לטובת החברה, בהתאם לנורמות של החברה הבוגרת. השיטה החינוכית גאונית בפשטותה, ונשענת על שני יסודות: קבוצה חברתית ומשימה או פעולה שעל הקבוצה לבצע.

מתוך המעורבות והשותפות של חברי הקבוצה במהלך ביצוע המשימה, לומדים הצעירות והצעירים להכיר בתפקידם, בתרומתם, ובאחריותם להצלחת הקבוצה. איכויות אלה מוטמעות בהם בבגרותם, כך שהם מתחנכים להיות אזרחיות ואזרחים טובים.

קבוצות צופיות נוסדו בכל סוגי המשטרים, ליברליים ופשיסטיים, על ידי מחנכים בוגרים, לטובת גיוס הנוער לשורות החברה הבוגרת. במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת, נוסדו בעולם היהודי תנועות נוער נוספות, שאימצו קו אידאולוגי עצמאי, ובהתאם נספחו לתנועות אידאולוגיות ולמפלגות פוליטיות.

במערכת החינוך, לפני הקמת המדינה ולאחריה, נוצרה אם כך התייחסות נפרדת לתנועת הצופים שנתפסה "כללית" או "ממלכתית", ולתנועות האחרות שנתפסו "פוליטיות". כך למשל התבטא אליעזר ריגר, שהיה מראשי מחלקת החינוך של הועד הלאומי, בשנת 1940: "אין זאת אלא שהשומר הצעיר, גורדוניה, המחנות העולים, המכבי הצעיר, בית"ר, הנוער העובד ובני עקיבא – כולם קשורים במידה מרובה או מועטה במפלגות פוליטיות, ובאותה מידה הם משועבדים. אין הם תנועות נוער, אלא תנועות לשעבוד הנוער" (המקור למטה).

בג"ץ מועצת תנועות הנוער

רק בשנות התשעים של המאה הקודמת החלו תנועות הנוער האידיאולוגיות לדרוש ממשרד החינוך הכרה דומה לזו שקיבלה תנועת הצופים. לא דובר רק בהכרה סמלית, אלא גם בזכות לקבל תמיכה כספית (מצילת חיים) מתקציב משרד החינוך.

כיוון שמשרד החינוך סירב, עתרה מועצת תנועות הנוער בשם התנועות האידיאולוגיות, לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 442 שנת 2003). הטיעונים שהועלו נגד כפיית הממלכתיות מצד משרד החינוך היו נוקבים. ראוי לאנשי התנועות כיום, לרדת מהגדר ולחזור לעמדות אלה, שנוסחו על ידם:

"לא ניתן להימנע בהקשר זה מן ההשוואה המתבקשת בין קיומה של תנועת נוער ממלכתית בישראל לבין תנועות הנוער אשר איפיינו, למרבה הצער, משטרים אחרים אשר החזיקו להם תנועת נוער, אשר הפיצה את השקפת עולמם והחדירה אותה למוחם של ילדים אשר ההשפעה קלה עליהם".

"קיומה של תנועת נוער ממלכתית בישראל אינה מסמלת משטר דמוקרטי אלא את ההפך הגמור".

"התחושה הקשה האוחזת בעותרת, לפיה גורמים שלטוניים שונים עומדים בעקשנותם מאחורי התמיכה העודפת המפלה, בתנועה הממלכתית על פני תנועות הנוער הציוניות, צריכה לעורר את חששו של כל אדם שוחר דמוקרטיה". (המקור למטה)

בכוח התערבות בג"ץ, נאלץ משרד החינוך, בראשות השרה לימור לבנת, למנות ועדה מקצועית, שבחנה את הסוגיה, והגדירה מאפיינים לתנועות הנוער, המזכים בהכרה של המדינה ובתמיכה תקציבית בהתאם.

הוועדה "לבדיקת מאפייני תנועות הנוער", בראשות פרופ' רנה שפירא, אימצה את רוח הפלורליזם הדמוקרטי. היא קבעה כי לתנועות המחנכות "לתפיסת עולם ערכית אידיאולוגית" יש חשיבות רבה "בפסיפס החברתי של ישראל" (המקור למטה).

בכל הקשור להשקפת העולם התנועתית הגדירה הוועדה שני קריטריונים מרכזיים להכרה בתנועות. הראשון: "הזדהות עם עקרונות מגילת העצמאות", כי הכי קל להדיר את הערבים מלקבל תקציבי מדינה. והשני (צחוק הגורל): "חינוך לקיום בחברה דמוקרטית ליברלית".

הממלכתיות מסרסרת

הוועדה אף הרחיקה לכת וטענה, כי ההכרה בתנועות האידאולוגיות תטיב גם עם תנועות הצופים, שכן המהלך "ישחרר אותה מהפטרון הממלכתי, שבראשותו שר פוליטי" ויאפשר לה לחנך "כמו כל תנועת נוער – לביקורת המציאות והממסד".

בעניין זה הוועדה טעתה. זה לא שהצופים השתחררו מהפטרון והפכו לתנועה ביקורתית, אלא שהתנועות האידאולוגיות (בהכללה), שכחו את האידאולוגיה שלהן והפכו לממלכתיות, כפי שהצגתי.

בשביל הטעם הטוב, ראוי לחזור לתנועת השומר הצעיר, התנועה היחידה שלמרות עטיני תקציב המדינה, פרסמה עמדה הנוגעת לתוכן ולא רק לצורה: הרפורמה משפטית היא "מהלך מבית מדרשו של פורום קהלת, שבשנים האחרונות פועל בחסות מיליארדרים אמריקאים לשנות את דמותה של מדינת ישראל ולהוביל אותה […] אל עבר חזון משיחי לאומני שבו אין למדינה אחריות בסיסית לרווחת אזרחיה".

—
מקור הציטוט ההיסטורי: יובל דרור, תנועת הנוער ובית הספר, בתוך: תנועות הנוער בישראל, עידן, יד יצחק בן צבי.
ציטוטים אחרים מתוך: דוח הוועדה לבדיקת מאפייני תנועות הנוער, 2003. יורד כמסמך וורד.