שמאל יקר: מוסר זה לא מותרות. גם ובמיוחד לא עכשיו

המדיניות הישראלית שמכתיבה את ההתקפות על עזה כעת, כך אנחנו מדֻווחים, מתמקדת יותר בגרימת נזק, פחות בדיוק.

מאחורי ארבע המילים האלה, "יותר נזק, פחות דיוק", מסתתרת מציאות גיהינומית המונעת על ידי רצון עז לנקמה, ומיושמת על ידי פשעי מלחמה. לא "בנק מטרות", לא "חיסול תשתיות טרור", ישראל כבר לא משלמת אפילו את מס השפתיים החלול הזה; על הכוונת נמצאים כעת יותר משני מיליון בני אדם, על ילדיהם וזקניהם. את גודל הקטסטרופה המחכה להם בסופה קשה להעלות על הדעת.

>>יחד עם הגדר, קרסה גם הקונספציה של נתניהו

ביומיים האחרונים נשמעים יותר ויותר קולות של אנשים הגונים במצב עניינים תקין, אנשים המזוהים עם עולם ערכים הומניסטי, המחויבים לזכויות אדם, שתומכים במפורש או במשתמע בסנטימנט של "בעל הבית השתגע". ראיתי ביניהם כאלה שהצדיקו את המחיקה של עזה בתואנות ביטחוניות, אפילו הומניטריות, למרבה הציניות והזוועה ("הרבה חפים מפשע ייהרגו, אבל אם לא נעשה את זה עכשיו, יותר חפים מפשע ייהרגו בעתיד"), והיו כאלה שפשוט אימצו באופן טבעי ומלא את הרטוריקה של הקיצוניים באנשי הימין: כל תושבי עזה הם אנטישמים שונאי אדם וצמאי דם, שתומכים בזוועות שביצע חמאס באזרחים ישראלים, ולכן יש לבוא חשבון עם כולם. מול הקולות האלה, כל ניסיון לעמוד על הרקב המוסרי העמוק בעמדה הזו מותקף מיד כטהרנות, אפילו כאובדן צלם אנוש, כפי שכתבה מישהי.

אבל צלם האנוש שלנו הוא בדיוק מה שעומד עכשיו במבחן. כל תמונה וכל עדות מהתופת בדרום הארץ, כל קריאה נואשת וקורעת לב של אלה שעדיין מחפשים את יקיריהם, כל עדכון במספר הקורבנות שממשיך לטפס משעה לשעה – מאיימים לשמוט מתחת לרגליים את בסיס הערכים האנושיים שלנו ולהתמסר לדרישה לנקום.

המתקפה הנפשעת של חמאס החדירה בנו פחד קיומי מסוג שלא ידענו, לפחות לא בדור הזה. עכשיו הפחד, הזעם, השנאה והכאב מאיימים לעשות שמות לא רק בתושבי עזה, אלא גם בנו, כאינדיבידואלים וכחברה. המגן היחיד שלנו מפני השחתה מוחלטת הוא התעקשות על עמוד השדרה המוסרי שלנו והמחויבות האבסולוטית לזכויות האדם, כן, גם של תושבי עזה.

מוסר – אף פעם, בשום מצב – איננו בבחינת פריבילגיה. הוא איננו מותרות, או אקססורי שאנחנו מתקשטים בו כשנוח, ומשילים מעלינו במיאוס כשנוח פחות. בניגוד למה שרבים מהשמאלנים-המתפכחים טוענים כעת, מוסר איננו פינוק שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו ברגעי קטסטרופה.

לצד המשמעות הערכית, המוסר שלנו הוא גם הדבר היחיד שניתן לפנות אליו כדי לעשות סדר בתוך מציאות כאוטית ולגזור ממנו אסטרטגיה מחושבת, שתכליתה להפחית בדם הנשפך, לא להרבות בו. ההתעקשות על המוסר היא גם ההתעקשות על הקונטקסט, שבלעדיו האלימות האיומה הזו מאבדת כל משמעות ועוברת רדוקציה ל"חיות אדם שרוצים רק להשמיד אותנו בלי כל סיבה". להתעקש על המוסר ועל הקונטקסט זה לא להצדיק אף פשע, ממש להיפך – זה לכלול בתוך הבנת המציאות שלנו את כל הגורמים שמעצבים אותה, כדי שנוכל לפעול באפקטיביות גדולה יותר למנוע את הישנותה.

קשה מאוד לישראלים לשמוע עכשיו על הסבל הלא ישוער של תושבי עזה בכלל, וכעת בפרט. אבל כשאנחנו מתעקשים לדבר על שנים של התעמרות בלתי פוסקת בתושבי הרצועה הנצורים, לא רק אמפתיה הוא הדבר שאנחנו מבקשים לעורר, אלא חשיבה פוליטית מפוכחת. להצביע על האיוולת של לעשות עוד ועוד מאותו הדבר בדיוק ולצפות לתוצאה שונה.

וכן, גם הגינות אנחנו דורשים. גם היא איננה בבחינת מותרות, גם עכשיו. אם הפשעים של חמאס מצדיקים התרת כל רסן מוסרי או חוקי ורמיסת כל נורמה אנושית בענישה הקולקטיבית הפושעת וחסרת התוחלת של תושבי עזה, בשם איזה מוסר אנחנו יכולים לגנות את הפשעים של חמאס, אחרי כל מה שישראל מעוללת בעזה מזה שנים? אם ה"בחירה" של  תושבי עזה בחמאס מצדיקה את מחיקתם מעל פני האדמה, מה אמור להיות העונש של הציבור הישראלי על בחירה במנהיגים פשיסטים ופושעי מלחמה, שמשיתים על הפלסטינים חורבן ומוות כדברים שבשגרה?

המחויבות לערכי המוסר ולעקרונות זכויות האדם לא יכולים להיות תלויים ברגשות הסובייקטיביים שלנו. למעשה, זאת בדיוק התכלית שלהם – לסמן את הגבולות האדומים האסורים לחצייה גם במצבי מלחמה. אין זעם שמצדיק פשעי מלחמה. תמיכה בפשעים שישראל מבצעת כעת איננה ביטוי של מחויבות לביטחון שלנו ואפילו לא לאבל הקולקטיבי שכולנו שותפים לו, וזה מבלי לדבר על ההשלכות המבעיתות שיכולות להיות להם על מצבם של השבויים ברצועה. זוהי תצוגת תכלית מחרידה של מה שישראל מסוגלת לעשות, והיא מסוגלת לעשות הרבה. באופן אבסורדי, הצדקת הפשעים האלה תוך גינוי פשעי החמאס משמעה אימוץ חוקי הג'ונגל, "החזק הוא הצודק", שאת טעמם המר אנחנו טועמים מאז שבת.

אלה דברים שהיו אמורים להיות מובנים מאליהם לכל איש ואשת שמאל, וכמה נורא לגלות שלא כך הדבר. הצורך להתכנס לתוך השבטיות הישראלית ולהיאחז בה במצבים האלה מובן, אבל

אסור לנו לעשות את זה תוך פירוק הקהילה הפוליטית, שאנחנו מתיימרים להשתייך אליה. הסולידריות היהודית-ערבית, שנרקמה פה בדי עמל, כל כך קטנה וכל כך שברירית, והיא עומדת במבחן קשה כעת. אבוי אם ניכשל בו.

כשאתם, שמאלנים טובים, תומכים בתקיפות הפושעות האלה על עזה עכשיו, בניתוקה ממים, חשמל ודלק, זכרו בבקשה שקוראים את הדברים האלה גם חברינו למחנה, האזרחים הפלסטינים. אלה שבכו איתנו על הטבח שעשה חמאס בדרום, ועכשיו מסתכלים על השותפים שלהם מקבלים בהבנה את הטבח שמבצעת ישראל בבני עמם, במקרים רבים בבני משפחותיהם, בעזה.

אף אזרח איננו "נזק אגבי", חייו של אף חף מפשע אינם רק "מכה קלה בכנף". פשעי מלחמה הם תועבה, שאסור להצדיק בשום מצב. קשה לי להאמין שצריך להזכיר את זה לאנשים שמתיימרים להיקרא אנשי שמאל. נותר רק לקוות שביום אחרי שהאבק הרעיל הזה ישקע, עדיין יישאר פה מחנה שמאל, שיוכל להסתכל על עצמו במראה.