רק כוח רב לאומי יכול להציל את ישראל והפלסטינים מעצמם

הסכסוך הישראלי פלסטיני הגיע לצומת דרכים: דרך אחת מובילה להסלמה, שעשויה להוליד אלימות בממדים שלא נראו כאן מאז 1948; הדרך השנייה מובילה לבינאום כפוי של הסכסוך, כלומר, לכניסת כוח צבאי בינלאומי שיפקיע מידי ישראל את השליטה בפועל ברצועת עזה, ובהמשך גם בגדה המערבית. ברור שאנחנו רחוקים מהתנאים שיאפשרו לתסריט הבינאום להתממש, אבל ראוי להצביע כבר עכשיו על הכיוון שראוי לשאוף אליו לאחר האירועים המחרידים של 7 באוקטובר.

>>החשש של נתניהו: מאחורי כיבוש עזה אורב תהליך מדיני

שילוב בין משטר אפרטהייד, שמתקיים מזה עשרות שנים על כידוניה של דיקטטורה צבאית, ובין פונדמנטליזם איסלאמי רצחני, הוביל אותנו לנקודת השפל הנוכחית. ישראל הוכיחה במהלך 56 השנים האחרונות, שהיא אינה מעוניינת, או שאינה מסוגלת, להיגמל מהתמכרותה לשליטה בפלסטינים ולביזת רכושם. סבבי האלימות הבאים צפויים להיות אלימים ורצחניים אף יותר מזה הנוכחי.

הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא סכסוך בין חברת מהגרים ובין חברה ילידית. סכסוכים בין חברות מהגרים ובין ילידים הם מטבעם סכסוכים על מרחב מחייה ומשאבים. ואכן, משני צידי הקו הירוק (ח'רבת סוסיא ואל ערקיב לדוגמה) מרחב המחיה הפלסטיני הולך ומצטמצם, בעוד מרחב המחיה השמור ליהודים בלבד, הולך וגדל.

אלא שבנוסף לסכסוך על שטח ומשאבים, קיים סכסוך נוסף: סכסוך על המונופול על הטראומה. במשך שנים רבות, הציונות לא היתה רק תנועה קולוניאלית, אלא גם מפעל הצלה לאומי, שנרתם להצלה ולשיקום חייהם של מאות אלפי פליטים ומהגרים יהודים. אך בעוד שטראומת ההשמדה היהודית – השואה – זכתה וזוכה להכרה בינלאומית שהלכה וגברה עם השנים, טראומת הגירוש הפלסטינית – הנכבה – נותרה מוכחשת ולא זכתה מעולם להכרה, שלא לדבר על תיקון כלשהו, לא מצד "הקהילה הבינלאומית" ובוודאי שלא מצד ישראל.

הפוליטיקה הישראלית בנויה כך שכל רמז לכך שישראל נושאת באחריות מוסרית, ולו חלקית או מזערית, לנכבה הפלסטינית, נתפס ככפירה בעיקר. הביטוי הפוליטי המובהק ביותר לכך הוא מפעל ההתנחלויות במזרח ירושלים, בגדה המערבית, ועד שנת 2005 גם ברצועת עזה. באמצעות מפעל זה, מדינת ישראל למעשה אומרת מזה 56 שנה לפלסטינים את מה שנוסח בתמציתיות בסעיף הראשון של מסמך קווי היסוד של הממשלה הנוכחית: "לעם היהודי זכות בלעדית ובלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארץ ישראל".

מי שמחפש להבין את שורשי התיעוב של השמאל המטורלל באירופה או בארה"ב, שמצדיק או למצער "מבין" את הרצחנות החמאסית שהתפרצה באופן החולני ביותר ב-7.10, חייב לתת לעצמו דין וחשבון על איפה הוא היה כאשר ישראל במשך שנים בזזה את משאבי הגדה המערבית (ועד 2005 גם את רצועת עזה) כדי ליישב בהם מאות אלפי אזרחים ישראלים.

ההתנחלויות, שהתיימרו בתחילה לשפר גם את חיי הפלסטינים, הפכו עם הזמן, הן בשל ההתנגדות הפלסטינית להשפלות הכיבוש ולגזל אדמותיהם והן בשל עליית האגף האלים מקרב המתנחלים, לפרויקט בעל שאיפות טרנספריסטיות מוצהרות, שבשנים האחרונות "שודרגו" לשאיפות ג'נוסיידיות מוצהרות למחצה.

את ביטויין המעשי של המגמות הללו אני מתעד במהלך שני העשורים האחרונים בגדה המערבית. חוד החץ שלהן הם כ-200 מאחזים ובראשם עשרות "חוות", שרובן הוקמו בעשור האחרון. מאחזי החוות הללו האיצו והקצינו את תהליך הפלנגיזציה של המתנחלים, שהיה מרכיב חיוני ובלתי נפרד ממפעל ההתנחלויות מאז הקמתו, ושבפסק הדין של בג"ץ בית אל משנת 1978 אף זכה לגושפנקה רשמית מבית המשפט העליון.

כדי להשתלט על שטחי מרעה וחקלאות בהיקף של מאות אלפי דונם נדרשת הפעלת אלימות קשה, שיטתית ומתמשכת. מי שמבצע את העבודה בפועל הן פלנגות פרא-צבאיות, שנהנות מחימוש, מימון וגיבוי מבצעי ולרוב גם משפטי, מרשויות המדינה, ובראשן הצבא. מגמות אלו הואצו מאוד מאז הקמת הממשלה הנוכחית, וזו הסיבה העיקרית לכך שרמת האלימות בגדה נסקה בחדות מאז ראשית 2023, שבה ראינו, לראשונה מזה עשרות שנים, גירוש שיטתי של קהילות רועים שלמות ממקומות מגוריהן.

ההתפשטות הטריטוריאלית, כלומר גירוש הפלסטינים וההתנחלות, הם מרכיבים מהותיים בזהותה של ישראל גם כיום, 75 שנה לאחר הקמתה. ישראל אינה מראה סימנים שהיא מעוניינת או מסוגלת לשבור את מעגל האלימות הזה בכוחות עצמה. הדרך לשבור אותו הוא להכניס כוחות בינלאומיים, שמצד אחד יגמלו את ישראל מהתמכרותה לכיבוש, ומצד שני לא יאפשרו לכוחות איסלאמיסטיים רצחניים לטבוח באוכלוסייה אזרחית ישראלית או פלסטינית.

דומה כי ביקוריהם של הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן ושל ראשי מדינות אירופאיות בשבועיים האחרונים, במקביל לרכבת האספקה האווירית ולהצבת כוחות צבאיים אמריקאים באיזור בקנה מידה שלא נראו כאן בעבר, הם למעשה כבר ניצני המשטר החדש שהולך ומתרקם כאן. משטר שבו לישראל, המוכה והמושפלת כפי שלא היתה מעולם, שמור מקום של מעצמה אזורית המצויה במשבר פנימי עמוק ופועלת בחסות אמריקאית צמודה. לא פחות, אבל גם לא יותר מכך.

כדי שנגיע לשם, האמריקאים יצטרכו לצמצם דרמטית את הפער הבלתי מתקבל על הדעת בין נכונותם להפעיל עוצמה צבאית קשה לשם הגנה על ישראל ועל האינטרסים שלהם וכדי למנוע הידרדרות למלחמה אזורית, ובין האימפוטנציה המוחלטת שלהם בכל הקשור לנכונותם להפעיל עוצמה רכה, שתעצור את ההשתוללות הלאומנית-פונדמנטליסטית של ישראל במזרח ירושלים, בגדה ובעזה, ההשתוללות שתרמה תרומה קריטית להידרדרות שאנחנו חווים היום.

תמונת החיבוק המתרפס, שלא לומר המתרפק, שנתניהו כפה על ביידן עם ירידתו מאיירפורס 1, עשויה להיזכר כדימוי המסמל תקופה חדשה, שבה האמריקאים מפנימים שאי אפשר להפקיר בידי טיפוסים מסוגם של נתניהו, בן גביר, סמוטריץ וסטרוק את הסמכות להפעיל ארסנל גרעיני (לפי פרסומים זרים, כמובן), שעלול לדרדר את העולם למלחמה כוללת. אם אכן כך יקרה, המשבר המשטרי שישראל נתונה בו מזה חמש שנים והגיע לשיאו ערב ה-7 באוקטובר, עשוי להתברר כקריאת השכמה לא רק לרבים מאזרחי ישראל, אלא גם לרבים ברחבי העולם, שמבינים שאי אפשר לסמוך על כך שהמקום החולה שאנו חיים בו לא יצמיח הנהגה המציבה סכנה לא רק לפלסטינים ולישראלים, אלא לעולם כולו.

דרור אטקס הוא חוקר בארגון כרם נבות