החשש של נתניהו: מאחורי כיבוש עזה אורב תהליך מדיני

אם להאמין לדיווחים בתקשורת, מי שמעכב כרגע את המתקפה הקרקעית בעזה הוא ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בעוד שר הביטחון יואב גלנט מבטיח לחיילים שבקרוב הם "יראו את עזה מבפנים", והרמטכ"ל הרצי הלוי מודיע שהצבא "מוכן לתמרון קרקעי" בעזה, מי שלוחץ לכאורה על הבלמים הוא נתניהו.

העיתונאי מוטי גילת אפילו דיווח בערוץ 11 שנתניהו החליט לדחות את הכניסה הקרקעית ב"שבוע-שבועיים", בעקבות פגישה עם אלוף במילואים יצחק בריק, "נביא הזעם" הישראלי החדש, שייעץ לו – לפי הדיווח של גילת – "(לתת) לחיל האוויר לגמור את העבודה. תן לו עוד שבוע, שבועיים, שלושה לכתוש את הרצועה, לכתוש את עזה, להשמיד את המחבלים, ורק אחר כך, כשהשטח יהיה נקי יותר, תיכנס פנימה".

כמה הסברים ניתנו לכך שנתניהו מעכב לכאורה את הפעולה הקרקעית. אחד מהם, שלפיו נתניהו חס על חיי אדם, אפשר לדחות על הסף. נתניהו בוודאי לא חס על חיי פלסטינים, שכן הוא אחראי ישיר להרג של קרוב ל-10,000 פלסטינים בהתקפות שהורה עליהן בעזה, מצוק איתן ועד היום – מספר שמתקרב למספר המשוער של הרוגים פלסטינים במלחמת 1948 – שלא לדבר על המאות הרבות של ישראלים ופלסטינים שנהרגו בזמן שלטונו של נתניהו, בעודו מסרב בתוקף לכל מהלך מדיני. נתניהו הוא לא "פיסניק", חד משמעית.

הסבר אחר, והוא בהחלט סביר יותר, נוגע למלחמת ההישרדות הפוליטית שלו. נתניהו יודע שרוב הציבור רואה בו אחראי לכישלון הנורא של 7 באוקטובר ודורש את התפטרותו, עכשיו או מיד לאחר סיום הקרבות, ולכן הוא רוצה להטיל את מלוא האחריות למחדל על הצבא, השב"כ, המוסד וכל מי שהוא לא הוא.

היחסים בין נתניהו ומערכת הביטחון מעולם לא היו טובים, שכן שמאז שנבחר בפעם הראשונה ב-1996 הוא ניסה להציג את המערכת הזו כחלק מאליטה שהוא נלחם בה. הדבר בוודאי התחזק במהלך תשעת חודשי המחאה נגד ההפיכה המשטרית, שבהן כמעט כל הצמרת הביטחונית בדימוס, יחד עם אלפי טייסים ולוחמים במילואים, התייצבו נגדו באופן גלוי ונחרץ ותיארו אותו כאסון למדינה.

הכישלון המחפיר של המודיעין ושל הצבא מול המתקפה של חמאס בוודאי לא הגדיל את האמון ביכולתו של הצבא להשיג את המטרות השאפתניות שהוא מציב לעצמו בפעולה הקרקעית – כלומר חיסול מוחלט של כוחו של חמאס. אם האמריקאים אינם משוכנעים שלישראל יש "מטרה צבאית בת השגה במערכה בעזה", ייתכן מאוד שגם נתניהו מפקפק בתוכניות של הצבא. אבל אין ספק שפוליטית נוח לו עכשיו, ויהיה לו עוד יותר נוח בעתיד, לטעון שהצבא הוא שהכשיל את הכניסה לעזה, משום שתוכניות הפעולה שלו לא היו טובות מספיק.

בדרך זו נתניהו גם יכול להציג את עצמו כמנהיג המתון, השקול, "אבי האומה", שלא רצה שחיילים ימותו לשווא, בניגוד לצבא שנחפז אלי קרב בלי מחשבה תחילה. זה ודאי ישרת אותו ביום אחרי.

בדבריו אתמול (רביעי), נתניהו הציב את החזרת השבויים כאחת משתי מטרות המלחמה, לצד חיסול היכולות הצבאיות של חמאס. זו מטרה חדשה. רק לפני שבועיים, אמר צחי הנגבי, ראש המטה לביטחון לאומי ובפועל הדובר של נתניהו, כי "לא יהיה מו"מ על החטופים עם אויב שברצוננו למחוק", רמז לכך ששאלת שחרורם לא אמורה לעצור מבצע צבאי.

את השינוי בעמדת נתניהו אפשר לייחס לכך שיותר ממחצית מבני הערובה הם אזרחים זרים, כך לפי רויטרס, וגם לתביעה ההולכת ומתחזקת בדעת הקהל בישראל להביא לשחרורם המיידי של החטופים, עוד לפני תחילתו של מבצע צבאי. אבל ייתכן שנתניהו משתמש בדאגה המובנת לגורל החטופים כדי לעכב פלישה קרקעית שהוא לא מתלהב ממנה.

אין ספק שהעיכוב קשור גם ללחץ בינלאומי. הנשיא האמריקאי ג'ו ביידן, ובעקבותיו כמעט כל מנהיגי המערב, נותנים לישראל גיבוי "להגן על עצמה" ולפעול בעזה, ומגלים עד כה אדישות להרוגים האזרחים בעזה ("חפים מפשע מתים", ענה ביידן אתמול כשנשאל על הדיווח ש-6,000 פלסטינים נהרגו בעזה). אולם אף שהם לא שללו פעולה קרקעית של ישראל בעזה, הם בהחלט שמו לה גבולות.

בראיון לתוכנית "60 דקות" של CBS אמר הנשיא ביידן ש"צריך להשמיד לחלוטין את חמאס", אבל שישראל תעשה "טעות גדולה" אם תכבוש מחדש את עזה. מנהיגים אחרים, שנחתו במעין רכבת אווירית בישראל, חזרו על אותם דברים.

פרשן "ניו יורק טיימס" תומס פרידמן, הנחשב מקורב מאוד לביידן, אף הרחיק לכת וכתב שאם ישראל תפלוש לעזה, "הדבר יגרום לפיצוץ של הסכמי אברהם, יערער את היציבות של שתי בעלות הברית החשובות ביותר של ארה"ב (מצרים וירדן), וימנע לחלוטין נורמליזציה ביחסים עם סעודיה — כישלונות אסטרטגיים עצומים". כלומר אם נתניהו עדיין מאמין שהוא יישאר בשלטון אחרי סיום הקרבות, הוא לא יוכל להיתפס כמי שזלזל בפגיעה באינטרסים הכי חיוניים של ארה"ב.

אי אפשר לחזור לסטטוס קוו

אבל כאן מגיע הסבר נוסף, פחות מדובר, אבל אולי יותר משכנע. כיבוש מחדש של העיר עזה, או של רצועת עזה כולה, מעלה מיד את השאלה של "היום שאחרי". כלומר, בהנחה שהצבא הישראלי אכן מסוגל לכבוש מחדש את עזה, ובהנחה האופטימית שפרידמן טועה והכניסה הקרקעית לא תצית מלחמה אזורית עם חיזבאללה, סוריה ואולי אפילו ירדן ומצרים, ישראל תידרש לענות מה היא תעשה עם הרצועה.

לימין המשיחי יש פתרון פשוט – לחדש את ההתנחלויות ברצועת עזה, ולהתייחס אליה כמו אל הגדה המערבית: חלק בלתי נפרד מארץ ישראל השלמה. לימין הפחות משיחי יש פתרון לא פחות רדיקלי: לעשות טרנספר של שני מיליון תושבי רצועת עזה למדבר סיני, כפי שאומרת התוכנית שנוסחה ב"משרד המודיעין" (לא ברור מה צריך לשים כאן במרכאות, את המילה "משרד" או את המילה "מודיעין"), בראשות גילה גמליאל.

אם נתניהו לא רוצה לחתום ביודעין על קיצה של מדינת ישראל, הוא לא ירצה לאמץ את הפתרונות האלה. אבל מהצד השני ניצבת בפניו אפשרות לא פחות מאיימת מבחינתו. כדי שישראל תוכל להימנע משליטה ישירה ברצועת עזה אחרי "מיטוט חמאס", תהיה אשר תהיה המשמעות של המושג הזה, היא תיאלץ למסור את הניהול של הרצועה לגורם שלישי. אבל בין אם יהיו אלה כוח רב-לאומי, קואליציה בין-ערבית, או חזרת הרשות הפלסטינית לעזה (כפי שאפילו שר התרבות מיקי זוהר אמר), דבר אחד ברור: "היום אחרי" כיבוש עזה יהיה כרוך במהלך מדיני כלשהו.

במשך יותר מעשרים שנה, מאז כישלון פסגת קמפ דיוויד ביוני 2000 והאינתיפאדה השנייה, הקהילה הבינלאומית השלימה למעשה עם הסטטוס קוו. ארה"ב והאיחוד האירופי חזרו אמנם על תמיכתם בפתרון שתי המדינות, אבל לכולם היה ברור שאלה דיבורים ריקים, שכן בפועל ישראל המשיכה בהרחבת התנחלויות ובסיפוח בפועל, ולא רק בפועל, של הגדה המערבית. היו לקהילה הבינלאומית עניינים דחופים יותר – סין, רוסיה, איראן, ועכשיו המלחמה באוקראינה, והסכסוך הישראלי-פלסטיני נראה בלתי ניתן לפתרון מצד אחד, ותחת שליטה – ישראלית, כמובן – מצד שני.

כל זה קרס ב-7 באוקטובר. כפי שכתב פרידמן, הממשל האמריקאי מבין עכשיו שבלי פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני, יש סכנה שהמזרח תיכון כולו יבער, ואולי אפילו מלחמת עולם שלישית בדרך. כיבוש עזה, אם אכן יקרה, רק יאיץ את הדחף הבינלאומי להשיג הסדר בין ישראל לפלסטינים. "אי אפשר לחזור לסטטוס קוו של לפני 7 באוקטובר", אמר אתמול ביידן בבירור, "השלב הבא – פתרון שתי המדינות".

סביר מאוד שבדיוק את אפשרות הזו – הסדר מדיני עם הפלסטינים – נתניהו רוצה למנוע. אם אפשר לסכם במשפט אחד את הקריירה של נתניהו בראשות הממשלה מאז שנבחר ב-1996, יהיה זה מחיקת הלאומיות הפלסטינית, וסירוב לכל הסדר מדיני שיערער על הבלעדיות היהודית על ארץ ישראל המערבית. אפשר להניח שאין לו שום רצון שזו תהיה התוצאה של המלחמה הנוכחית בעזה.

מנקודת המבט הזו, יש הגיון רב מצידו של נתניהו להימנע מכניסה קרקעית, שתיאלץ את ישראל לפתוח במהלך מדיני כלשהו, ולהעדיף הפצצות מהאוויר. בשום פנים ואופן לא מדובר באופציה רצחנית פחות. עד לרגע זה, נהרגו מהפצצות חיל האוויר כ-6,600 עזתים, ועוד כ-1,500 נעדרים מתחת להריסות, רובם המוחלט ילדים ונשים. אם ההפצצות יימשכו עוד שבועיים-שלושה, כפי שייעץ לכאורה בריק לנתניהו, אנחנו עלולים להגיע למספר מפלצתי של 15,000 הרוגים פלסטינים, אולי יותר.

אם הקהילה הבינלאומית תתערב כאשר ישראל תגיע למספרי ההרוגים האלה, ורמז ראשון ניתן לכך בכוונה של האיחוד האירופי לדרוש "עצירה הומניטרית" בהפצצות, נתניהו תמיד יוכל לטעון שהוא נאלץ לעצור בגלל לחץ חיצוני. הוא גם יוכל לתרץ את העובדה שהוא לא שלח את הצבא "לחסל את החמאס" בכך שהתוכניות המבצעיות של הצבא היו גרועות.

וחוץ מזה, נתניהו טיפח את החמאס לא משום שהוא חיבב את הארגון הזה – גם הוא ידע שמדובר בארגון רצחני – אלא משום שהוא חשב שמדובר בארגון חלש, שיתרונו בכך שהוא מפלג את הפלסטינים ומסכל את ה"סכנה" של הקמת מדינה פלסטינית. האם ייתכן שנתניהו יסכים שהחמאס יישאר בעזה אחרי המלחמה הנוכחית, מתוך מחשבה שהוא יהיה עוד יותר חלש ויאבד את מעט התמיכה שהיתה לו בעולם בגלל מעשי הזוועה שעשה ביישובים בעוטף עזה? זה לא בלתי אפשרי.

כל זה לא אומר שלא תהיה פלישה קרקעית. הלחץ בצבא, וגם ברחוב, "להפיל את חמאס" הוא עצום, וקשה לראות איך הציבור יקבל תוצאה שבה חמאס, הארגון ה"נאצי-דעאשיסטי" כפי שהוא מתואר עכשיו, יישאר השליט ברצועת עזה, שתי דקות משדרות ומבארי.

ייתכן שהלחץ הזה יניב פעולה קרקעית נרחבת בתוך העיר עזה ומלחמה מבית לבית כדי לחסל את הכוח הצבאי של חמאס, אם הדבר אכן אפשרי. ייתכן גם שישראל תסתפק בתפיסה של אזורי מפתח ברצועה, כולל יצירת "רצועת ביטחון" לאורך הגבול, מתוך מחשבה, או ליתר דיוק תקווה, שהלחץ הזה יביא לנפילת שלטון חמאס.

ייתכן גם שהיציאה מהמלחמה תכלול אכן מרכיב מדיני, ולכל הפחות חזרתה של הרשות הפלסטינית לעזה. אבל כדאי רק לזכור דבר אחד: אין שום דבר תמים בניסיון של נתניהו לעכב את הפלישה הקרקעית. פיצול בין הגדה לעזה ומניעת הקמת מדינה פלסטינית היא המורשת של נתניהו. הוא לא שש לכך שהיא תתאדה בגלל מלחמה כזו או אחרת.