חצי שנה אחרי: מול היקף המוות, העטים שלנו חסרי אונים בעזה

בששת החודשים האחרונים, עברתי ממקום למקום ברחבי רצועת עזה עם בעלי ושני ילדיי, בני 7 ו-9, בניסיון נואש למצוא מקום בטוח. ביתנו בשכונת תל אל-הווא, בדרום מערב העיר עזה, הופצץ זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה, ומאז אנחנו חסרי בית.

בהתחלה עברנו בין בתים בצפון. אבל במוקדם או במאוחר, כל שכונה בעיר עזה היתה על הכוונת, וכל דירה שבה ניסינו להסתתר נפגעה מהפצצות ישראליות.

בסופו של דבר, בעלי ואני החלטנו לברוח דרומה עם ילדינו, לעיר ח'אן יונס. זה היה מסע ייסורים. וגם שם עברנו מכתובת לכתובת, עד שהגענו לבית החולים אל-אמל. מצאנו מקלט בשטח בית החולים, באמצע החורף. ישנו על שמיכה, עם שמיכה נוספת עלינו, שחיממה את ילדיי ואותי. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי קור קיצוני, שגרם לי, ביחד עם הפחד לגורל ילדי, לבכות.

אחרי שצבא הכיבוש פלש לח'אן יונס, ברחנו בתחילת פברואר דרך מה שכונה "פרוזדור בטוח", שהיה בשליטה ישראלית. במסע הזה חווינו התעללות, קללות, השפלות וגניבה של חפצינו. חזרנו צפונה לדיר אל-בלח שבמרכז עזה, והתחושה הקשה של העקירה ממקומנו ממשיכה ללוות אותנו עד היום.

אחרי שישה חודשים, שלוש ערים ואינספור מקומות מקלט, כשלא נראים כל סימנים לסיום המלחמה, אנחנו יודעים שאולי לא נצליח להישאר גם במקום הנוכחי יותר מדי זמן.

מאבק הישרדות יומיומי

הבת שלי חלתה לאחרונה, ואיבדה מחצית ממשקל גופה. הרופא אמר לנו שהיא סובלת מתשישות חמורה וזיהום חיידקי, ושהיא צריכה לאכול מזונות מתוקים. הלכתי לשוק וחיפשתי מתוקים בכל מקום, אבל הדברים היחידים שמצאתי היו יקרים מאוד. חשבתי לאפות לה עוגה או לעשות דייסה מתוקה, אבל קילו סוכר עולה היום 30 דולר, וחוץ מזה בקושי היה לי חלב ולא היה בשוק.

בסופו של דבר קניתי עוגה קטנה ב-4 דולר לשני ילדי, וגם לימון ב-2 דולר כדי לאכול עם פחית טונה שקיבלנו בחבילת סיוע, לצד שימורי שעועית, חומוס ואפונה. "מתי תוכלי לקנות לנו עוף?" שאלה בתי, כשאכלנו את הארוחה הצנועה הזאת. חייכתי והבטחתי לנסות בהקדם האפשרי, ברגע שיגיע עוף לשוק.

זה המצב שלנו בעזה, אחרי שישה חודשי מלחמה. רק לעתים נדירות אנחנו יכולים להשיג ירקות, פירות או בשר בשווקים – יש רק קופסאות שימורים, שמכילות שיעור גבוה של חומרים משמרים מזיקים. כשמצליחים למצוא מזון טרי, המחירים לרוב גבוהים מדי, ורוב המשפחות לא יכולות להרשות לעצמן לקנות אותו.

חוץ ממזון, גם אין לנו דלק וחשמל, ואנחנו נאלצים להשתמש בעצי בעירה כדי להכין ארוחות ולחמם את המזון המשומר. גם מים בטוחים לשתייה הם מצרך נדיר, וגם תשתיות תברואה.

פרט לאחריות הגדולה יותר שיש לי על ילדיי ובעלי, ניסיתי להמשיך בעבודתי כעיתונאית, אבל זה היה מסוכן מתמיד. מספר העיתונאים שנהרגו בששת החודשים האחרונים כל כך גבוה, עד שחברים סוגרים את הדלת בפני משפחתי כי הם לא רוצים שתהיה איתם עיתונאית, מכיוון שהם מאמינים שאנחנו על הכוונת.

הניסיון להשיג חיבור אינטרנט יציב היה מאבק יומיומי, ואנשים רבים בעזה מהססים להתראיין או לומר משהו שיתפרסם, מחשש שיהפכו למטרה של הצבא הישראלי. אפילו לטעון את הטלפונים שלנו הפך לדבר קשה, ולעתים בלתי אפשרי.

ואם כל זה לא מספיק, הייתי צריכה להתמודד גם עם מותו של אחי, שנהרג בתקיפה ישראלית ב-14 במרץ, ובמעצר של אבי לחודש על ידי הכוחות הישראלים. האירועים האלה השפיעו עליי עמוקות, שינו את האישיות שלי, ופגעו קשות במצבי הנפשי. אני מעדיפה לשתוק בימים אלה, ונאבקת בחוסר היכולת לבצע את המשימות העיתונאיות שלי. לא משנה מה נכתוב, העטים שלנו חסרי אונים לנוכח היקפי המוות, ההרס והפחד שבתוכם אנחנו חיים.

איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה, שמתמחה בדיווח על סוגיות חברתיות, במיוחד שקשורות לנשים וילדים, ועובדת עם ארגונים פמיניסטיים בעזה. הכתבה התפרסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס