המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

רפיח מתקרבת לנקודת השבירה. העיר הקטנה שעל הגבול הדרומי של רצועת עזה עם מצרים תפחה בחודשים האחרונים, לאחר שקלטה כ-1.5 מיליון פלסטינים שנעקרו מרחבי הרצועה הנצורה. העקורים גרים בעיקר באוהלים דלי בידוד שהוקמו במהירות, ורעבים בגלל המחסור החמור במזון. לכל משפחה כאן יש סיפור שובר לב של אובדן והישרדות. אבל החשש מהעתיד לבוא עצום.

רפיח היתה אמורה להיות "אזור בטוח", שבו אפשר להסתתר מפני ההפצצות הבלתי פוסקות והמתקפה הקרקעית של הצבא הישראלי. אבל זה מעולם לא היה נכון: ישראל מפציצה גם את רפיח כל הזמן הזה. ועכשיו התקיפות האוויריות מתגברות – אפילו סמוך למחנות האוהלים – והפלישה של הצבא לעיר נראית קרובה מתמיד.

ב-2 במרץ, תקיפה אווירית ישראלית הרגה לפחות 11 פלסטינים שגרים באוהלים ליד בית החולים האמירתי בשכונת תל א-סולטאן, מערבית למרכז רפיח. מחמוד אחמד, בן 36, היה באזור עם משפחתו. "ישבנו ודיברנו באוהל שלנו כששמענו פתאום קול של פיצוץ גדול, והרגשנו שהאוהל עף הצידה", הוא סיפר למגזין 972+.

לדבריו, "הבן שלי שיחק עם השכנים, ורצתי בצעקות לחפש אותו. אחרי שעה הוא חזר, בוכה ורועד. הוא היה ליד אתר הפיצוץ, ומהפחד שכח איפה האוהל שלנו".

>> "אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

איה רוס, אם לארבעה בת 36, גרה ברפיח עם משפחתה לפני תחילת המלחמה. "בהתחלה חשבנו שרפיח בטוחה", היא מספרת. "הגיעו אלינו קרובי משפחה רבים שנעקרו מאזורים שהצבא הורה לתושביהם לעזוב. אבל פתאום החיים ברפיח השתנו. יותר ויותר מקומות הפכו ליעדי הפצצות. ועכשיו אנחנו מפחדים לעזוב את הבית. אין כאן אזורים בטוחים".

ב-9 במרץ, ישראל הפציצה את מגדל אל-מסרי – אחד מבתי המגורים הגדולים ביותר ברפיח, שבו גרו כ-300 אנשים – אחרי שהזהירה את הדיירים להתפנות. המגדל היה קרוב למקום שבו רוס גרה: "המגדל הזה עצום, וסביבו יש בתי ספר שבהם מסתתרים אלפי עקורים. כולם ברחו החוצה בבהלה, כשהם צועקים ומחפשים מקום בטוח אחר. הטילים לא הצליחו להרוס את כל הבניין, אבל האם זה אומר שאנחנו בטוחים? ברור שלא".

בעקבות התגברות ההפצצות הישראליות בעיר, פלסטינים שמצאו מקלט ברפיח ברחו צפונה. "העקורים שהיו איתנו בבית הלכו למקום אחר באזור אל-מוואסי", מספרת רוס. "הם התחילו לפחד מהעיר ולהרגיש שהם בסכנה".

"כולנו חרדים שנחווה פה את מה שראינו בעיר עזה, ח'אן יונס ובאזורים אחרים ברצועת עזה. לאן נלך כדי למצוא מקום בטוח? כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה להתפלל מדי יום שהמשא ומתן יצליח ושהמלחמה תיפסק".

"לאחרונה ההפצצות התגברו בכל מקום"

"הגענו לרפיח כי (ישראל) אמרו שבטוח כאן", אמרה ראנה א-לוח, אם בת 35 מהעיר עזה, למגזין 972+. "לא הצלחנו למצוא בית להשכרה כי העיר כבר היתה עמוסה מדי, אז הקמנו אוהל באזור תל א-סולטאן (מערבית למרכז העיר). אלפי עקורים נוספים עשו זאת, ותוך זמן קצר האזור הפך לעיר אוהלים".

א-לוח מספרת שהיא חיה במתח ופחד תמידיים, בגלל ההפצצות הבלתי פוסקות על העיר. "לאחרונה ההפצצות התגברו בכל מקום. קולות הפגזים והטילים לא מפסיקים לרגע. לפעמים אני מדמיינת שאני שומעת טיל נופל ורואה איפה הוא מתפוצץ".

לדבריה, "גרוע מזה, מפציצים את האוהלים. הם יודעים שבאוהלים גרים עקורים שעזבו את ביתם בחיפוש אחר מקום בטוח, אבל אף אחד לא פטור. אני כל הזמן מפחדת שההפצצות יגיעו אלי. אני מפחדת לאבד את ילדיי. כולנו מטרות".

בתה, בלסם, בת 9. "היא שואלת אותי כל יום מתי נחזור הביתה. היא אומרת לי שהיא מתגעגעת לחדר שלה ולצעצועים שלה, והיא מתלוננת על המחסור במזון. בבית החולים האמירתי, שאליו לקחתי אותה כשהיתה חולה, היא ראתה ילדה שנהרגה. היא צרחה ובכתה, היתה מבועתת, ומאז היא חולמת על הילדה הזאת ושואלת אותי, 'אני גם הולכת למות כמוה?'".

ב-3 במרץ, ראניה אבו ענזה, בת 32, איבדה את בעלה ואת התינוקות התאומים שלהם, יחד עם עוד 12 קרובי משפחה אחרים, בהפצצה ישראלית על בניין מגורים בשכונת אל-סלאם במזרח רפיח.

"ילדתי את שני התינוקות היפים שלי אחרי 10 שנים של טיפולי פוריות", סיפרה למגזין 972+. "הוצאתי הרבה מאוד כסף כדי שאצליח ללדת אותם. כל כך הרבה זריקות. ברגע שידעתי שאני בהריון, שמרתי בקפדנות על הבריאות שלי. בעלי ליווה אותי כמו צל, כדי שלא אתעייף. הוא ניסה לתת לי את כל מה שהייתי צריכה – תרופות ומזון.

"בתחילת המלחמה הייתי בחודש שמיני, והוא ניסה להרגיע אותי, כדי שלא אפחד וזה ישפיע לרעה על ההריון", המשיכה אבו ענזה. "אבל יומיים אחרי תחילת המלחמה נזקקתי לניתוח קיסרי חירום. בסוף החודש השמיני, ילדתי את התאומים, ויסאם ונעים. כל קרובי המשפחה שלי שגרו איתנו בבניין דאגו לבריאותי ותמכו בי כדי שהלידה תעבור בשלום. שמחנו כל כך בשני הילדים האלה, ובעלי עבד כל יום תמורת 20 שקל כדי שנוכל לקנות חלב וחיתולים לילדים.

"בלילה של 3 במרץ, הייתי בבית של החותנת שלי. כולם עזרו לי עם הילדים, ונרדמתי. פתאום התעוררתי ושמעתי אנשים מושכים אותי החוצה מההריסות. צרחתי, חיפשתי את בעלי ואת הילדים, אבל מצאתי את כולם מתים. רציתי גם למות. אני לא יודעת איך אוכל לחיות בלעדיהם. שברון הלב יישאר איתי תמיד. היו לנו תוכניות, חשבנו איך נטפל בילדים בזמן הרמדאן. עכשיו אני לבד, בלי החלומות שלי".

"הדבר הקשה ביותר הוא להמשיך לנוע ממקום למקום"

באמצע פברואר, אמר השר וחבר קבינט המלחמה בני גנץ שישראל תפלוש לרפיח אם חמאס לא ישחרר עד תחילת הרמדאן את החטופים הישראלים שעדיין ברצועה. האיום, לצד התגברות ההתקפות הישראליות על העיר והקושי לחיות זמן ממושך באוהל, הובילו פלסטינים שמצאו מקלט ברפיח לברוח צפונה, לחלקים אחרים של עזה.

מונתיר מטר שהה חודשיים ברפיח, לפני שחזר בסוף פברואר לביתו ההרוס חלקית במחנה הפליטים אל-מע'אזי שבמרכז הרצועה. הוא ברח מהמחנה בסוף דצמבר, אחרי שההפצצות האוויריות הישראליות שיטחו בלוק שלם בו, והרגו יותר מ-80 בני אדם.

"חששתי לחיי משפחתי, במיוחד מכיוון שיש לי ילד שסובל מקְווַדְרוֹפְּלֶגְיָה (שיתוק בכל ארבע הגפיים); כשהוא מפחד, גופו מתקשח והוא נהיה כבד מאוד וקשה להזיז אותו", סיפר מטר למגזין 972+. "החלטתי לעבור לרפיח אחרי שהצבא אמר שזה מקום בטוח".

ברפיח, מטר לא היה יכול להרשות לעצמו לקנות למשפחתו אוהל משלהם, והם גרו באוהל ששייך לחותניו, בחלק המערבי של העיר. "אבל אז כל הילדים שלי חלו, בגלל התנאים באוהל, והבנות שלי נדבקו בכינים. היה קשה להשתמש בשירותים במחנה האוהלים, ועם האיומים הבלתי פוסקים של ישראל בפלישה, החלטתי לחזור למע'אזי. רציתי גם לבלות את הרמדאן בבית".

לפני שחזר למחנה עם אישתו וילדיו, מטר ביקר למקום כדי לוודא שהוא בטוח ושאפשר להשיג בו מים. הוא אטם שני חדרים שנפגעו קשות בהפצצות הישראליות בדצמבר, והעביר את משפחתו לשאר הבית. "אני לא יכול לתאר את הקושי של החיים באוהל. אי אפשר להשוות את זה לחיים בבית – אפילו בית פגוע".

"הדבר הקשה ביותר הוא להמשיך לנוע ממקום למקום, ולהסתגל בכל פעם לתנאים החדשים", אמרה אום מוחמד חאלוב, שברחה כבר שלוש פעמים מתחילת המלחמה, יחד עם בעלה והמשפחות של שלושת ילדיה הנשואים: מבית חאנון בצפון לדיר אל-בלח במרכז; מדיר אל-בלח לרפיח; ומרפיח בחזרה לדיר אל-בלח.

המשפחה החליטה לעזוב את רפיח אחרי 13 בפברואר, אז הצבא ירה אל אוהלים סמוכים למקום שבו שהו במערב העיר, ופצעו כמה. "שרדנו את ההתקפות האלה פעם אחת, ולכן לחצתי על בעלי וילדיי לחזור לדיר אל-בלח", אמרה חאלוב.

ראאד אל-שאפי ברח לרפיח בתחילת נובמבר עם אישתו וחמשת ילדיהם, בגלל ההפצצות של ישראל על מחנה הפליטים נוסייראת. "היה קשה מאוד למצוא מקום להסתתר בו, כי רפיח כבר היתה צפופה מאוד ולא היה מקום פנוי בעיר", אמר. "אבל אחד מהשכנים שלי ראה אותי במקרה, ואירח אותי באוהל שלו ואיפשר לי להקים אוהל לידו".

אחרי 45 יום, אל-שאפי החליט לחזור לנוסייראת – למרות הסיכונים הכרוכים בכך. "התחלתי לשמוע על האיומים של הצבא הישראלי לפלוש לרפיח, וגם על כך שרבים מתושבי המחנה (נוסייראת) חזרו לביתם. אמרו לנו שהתנאים שם רגועים יותר, אף שאין מקום בטוח. לגור בבית שלך, זה טוב יותר מאוהל, שם אין שום כבוד".

אל-שאפי עזב את האוהל שלו ברפיח, ונתן אותו לשכן מהמחנה, שהתעקש להישאר בדרום מכיוון שהבית שלו בנוסייראת נהרס כליל  בהתקפות הישראליות. "האוהל נותר עומד, מכיוון שהמצב במלחמה הזאת לא יציב", אמר אל-שאפי. "אנחנו לא יודעים מה יעשה הצבא הישראלי".

רווידה כמאל עאמר היא עיתונאית מח'אן יונס. איבתיסאם מהדי היא עיתונאית מעזה המתמחה בתחומי רווחה ונשים. הכתבה פורסמה במקור במגזין 972+. מאנגלית: יונית מוזס