מצעי המפלגות מעידים על מעמדו הירוד של החינוך

שליש מבעלי זכות הבחירה בישראל הם הורים לילדים בני פחות מ-17, כלומר נמצאים במגע יומיומי עם מערכת החינוך. ולמרות זאת, מדיניות החינוך של מדינת ישראל אינה נושא לדיון ציבורי, ולא מקבלת בולטות במערכת הבחירות הנוכחית.

באין שיח, בחנתי כיצד מדיניות החינוך מוצגת במצעי המפלגות השונות.

לשתי המפלגות הגדולות אין מדיניות חינוך של ממש. לליכוד אין מצע ואין מדיניות מוצהרת, מלבד מה שבנימין נתניהו יחליט. יש עתיד נוקטת בגישה ההפוכה ומבטיחה לתת הכל לכולם, גם וגם מכל סוג וצורך.

את שאר המפלגות ניתן לחלק כך: הקטנות משמאל מדגישות את אחריות המדינה לחינוך שוויוני לכולן ולכולם; הקטנות מימין מבקשות את פירוק משרד החינוך לטובת האינטרס של מעמד הביניים ומעלה; ולמפלגות הדתיות אין ראייה ממלכתית והן דורשות להגדיל את בדלנותן על חשבון המדינה.

באין מדיניות חינוך לישראל (שלא לדבר על הסכמה על מדיניות חינוך), ימשיכו השרים לבוא וללכת לתקופות קצרות, משאירים אחריהם שדה חרוך של חצאי רפורמות לא בשלות, ללא תכנון סדור וללא המשאבים הנדרשים ליישומן.

מדיניות פירושה סדר עדיפויות לא הבטחות

על פי נתוני הלמ"ס יש בישראל 1.04 מיליון זוגות הורים ועוד 270 אלף משפחות חד הוריות, שלהן ילדים עד גיל 17. סך הכל מדובר על 2.35 מיליון אזרחיות ואזרחים, שהם שליש מבעלי זכות הבחירה, הנמצאים בקשר יומיומי עם מערכת החינוך.

אף שמדובר בכוח אלקטורלי כה גדול, הצרכים שלהם (ושל ילדיהם) אינם זוכים להתייחסות רצינית מצד מרבית הפוליטיקאים במרבית המפלגות.

כאשר אני כותב "רצינית", אני מתכוון להיגדים של מדיניות ולעקרונות של סדרי עדיפויות. כל אחד יכול להבטיח עוד כסף, ולכן זה לא רציני. להכריע בין גישות ערכיות, ולהציע עקרונות שיכתיבו מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, זה כבר יותר מורכב, ולכן מעניין.

בסקירת המצעים של המפלגות המתמודדות ניתן לזהות, אם כך, שלושה דפוסי התייחסות לחינוך: קבוצת מפלגות שמצהירות עקרונות בעלי מהות חינוכית, הנגזרים מהשקפת עולמה של כל מפלגה; קבוצת מפלגות שמבטיחות לחלק פיתויים כגון עוד כסף, עוד רפורמות ועוד קלישאות – שלושה דברים שלא יתממשו לעולם; וקבוצת המפלגות שאין להן מצע או שלא מצאו לנכון להתייחס לתחום החינוך.

אחריות המדינה לחינוך

מבין המפלגות שמציגות עקרונות הנגזרים מהשקפת העולם, בולט לטובה המצע (בעברית) של מפלגת בל"ד. מוזכרים בו העקרונות אוטונומיה תרבותית, שוויון, אחריות המדינה וזכויות נשים:

"המדינה תבטיח אוטונומיה תרבותית לכל קבוצת מיעוט לאומית או תרבותית, לרבות קיום, כינון וניהול מוסדות ייצוגיים, חינוכיים, תרבותיים ודתיים באפן עצמאי".

"הנהגת מדיניות של תיקון אפליה (העדפה מתקנת) בתחומי הפיתוח, התעסוקה, החינוך והמוסדות הציבוריים".

"התנגדות להפרטת השירותים החברתיים והבריאותיים, ושחרור מערכי השירותים והביטחונות הסוציאליים, הבריאות והחינוך, מהשתלטות 'חוקי השוק' ומתפישת כלכלת השוק".

מאבק "למען זכותה המלאה של האישה לחינוך, לתעסוקה ולהשתלבות בעמדות ניהול והנהגה בכל התחומים והמישורים".

במצעי שלוש מפלגות השמאל האחרות יש שפע הבטחות תקציביות, שהן בעיני ריקות מתוכן. אולם בין לבין, מצאתי אצל שלושתן שני עקרונות מהותיים: אחריות המדינה לחינוך ובלימת ההפרטה, וקידום תכני חינוך הומניסטי.

כך מנוסחים הדברים במצע מפלגת העבודה:

"נפעל למען חינוך לאזרחות ולדמוקרטיה. חזונה של מערכת החינוך ייגזר מחזון מדינת ישראל, שנקבע במגילת העצמאות".

"נפעל לכך שכל המגזרים והזרמים יתחנכו במסגרת החינוך הציבורי בהתאם למכנה משותף נדרש: כלל התרבויות המרכיבות את החברה הישראלית".

במצע מפלגת מרצ הדברים מובאים ביתר פירוט:

"עצירת כל מהלכי ההפרטה, מיקורי החוץ והכנסת גורמים מסחריים לתוך ליבת העשייה של מערכת החינוך"; "מעבר למדיניות של אפס כסף פרטי במערכת החינוך"; "החזרת כל תפקידי הליבה לניהול ישיר של משרד החינוך ולא בידי עמותות או חברות מסחריות"; "העסקה ישירה של כל אנשי הצוות".

"עידוד חינוך לערכים, לדמוקרטיה ולשלום"; "טיפוח חינוך הומניסטי"; "מרצ שואפת למערכת חינוך שמייצגת בתכניה את המגוון התרבותי וההיסטורי העשיר של החברה הישראלית על כל חלקיה. יש לפעול לתיקון הייצוג החסר והמוטה של ההיסטוריה והתרבות של מזרחים, יוצאי בריה"מ, יוצאי אתיופיה, ופלסטינים אזרחי ישראל בתוכניות הלימודים בספרות, בהיסטוריה, באזרחות ובתחומים נוספים".

ובמצע מפלגת חד"ש:

"בלימת תהליכי המסחור במערכת החינוך".

"יישום תוכניות לימודים בבתי הספר ובמוסדות החינוך בכל הדרגים, אשר ייחנכו את הצעירים לכיבוד האדם, נגד קיפוח בשל השתייכות לאומית, אתנית או עדתית, נגד קיפוח מגדרי או בשל נטייה מינית, נגד מיליטריזם, לדמוקרטיה, לאחווה יהודית-ערבית ולידידות בין העמים."

פירוק משרד החינוך

מדיניות הפוכה מזאת של המפלגות החברתיות מופיעה במצעי המפלגות הקטנות של הימין הכלכלי. במצע של מפלגת תקווה חדשה מובטח להעניק "אוטונומיה למנהלי בתי הספר", לצד "מטה קטן וחכם". עוד מודגשת ההבטחה: "נהפוך את המטה לרגולטור".

הבטחות אלה סותרות, ומסתירות את היעד האמיתי: פירוק החינוך הממלכתי. מטה רגולטור משמעותו צבא של מפקחים, אשר לא נועדו לתמוך, לשרת וללוות את אנשי השטח בקבלת החלטות חינוכיות, אלא להפעיל מבחני ביצוע בהתאם לרשימת סטנדרטים שנקבעו מראש.

לרגולציה יש משמעות אם קובעים מראש מה בתי הספר חייבים לבצע, ואם בודקים באיזו מידה הדברים אכן בוצעו. זה לא מטה קטן וחכם, אלא דווקא גדול וטיפש. וזה בטח לא שיתוף מנהלי בתי הספר בתהליכי קבלת החלטות.

הכבדת הרגולציה פירושה שבתי ספר של אוכלוסיות חזקות, שרק מעצם זה תלמידיהם מגיעים להישגים טובים יותר, יזכו לתוספות תקציב (כי הם עומדים בסטנדרטים), בעוד בתי הספר של אוכלוסיות חלשות (עם הישגים נמוכים) ייענשו בתקציבים על אי עמידה בסטנדרטים.

לא במקרה זה מגיע יחד עם ההבטחה: "הורים בוחרים בחינוך". רק הורים מקבוצות חזקות יכולים לבחור, משום שהאחרים כלל לא עומדים בסטנדרטים של בתי הספר הטובים, העומדים לכאורה לבחירה.

הדברים כתובים במפורש יותר במצע מפלגת ישראל ביתנו. הם מבטיחים להגביר את העצמאות של מנהלי בתי הספר באמצעות "היכולת להעסיק מורים מצטיינים בחוזים אישיים", ומבטיחים תוספות תקציב לבתי ספר של אוכלוסיות חזקות (ומצליחות) על ידי "מודל תגמול לפי פרמטרים של הצטיינות".

הבטחות ללא כיסוי ובדלנות על חשבון המדינה

מצע החינוך המבטיח ביותר הוא של מפלגת יש עתיד, בראשות יאיר לפיד: "נפעל להעלאת שכר המורים"; "הקצאת תקציבים לסבסוד הלימודים בגיל הרך"; "נרחיב מסגרות יום חינוך ארוך"; "הגדלה משמעותית של תקציבי תנועות וארגוני הנוער"; "הקלת נטל תשלומי הורים"; "הקצאת כספים תוספתיים לחיזוק החינוך הפריפריה"; "תוספת תקציב להשכלה הגבוהה", ועוד.

ברור שתוספות התקציב מוצגות ככאלה שיחוללו שינויים מהותיים כגון "מהפכת חינוך מלידה", "צמצום פערים חברתיים" או "שילוב חרדים". אולם יעדים אלה מותנים כולם בתוספות תקציב של עשרות מיליארדי שקלים, שאין מאיפה להביא. אם מבטיחים לתת לכולם הכל, בעצם לא מבטיחים כלום.

כפי הזכרתי, גם מצעי העבודה, מרצ וחד"ש מבטיחים תוספות תקציב להעלאת שכר המורים, לצמצום מספר התלמידים בכיתה, לשיפור החינוך המיוחד, להשכלה הגבוהה ועוד.

הבטחות יש גם במצע מפלגת תקווה חדשה, אולם הם לא מדברים בכסף – אלא במונחי רפורמות. הם מבטיחים "רפורמה במעמד המורה" (העלאת שכר); "רפורמה במעמד המנהלים" (העלאת שכר); "רפורמה בגיל הרך" (תוספת תקציב); רפורמת "התלמיד במרכז" שכוללת "רפורמות אשר יתמודדו עם אתגרי העתיד", ובכלל זה השקעה (תקציבית) בחינוך המיוחד, השקעה (תקציבית) במערך הייעוץ, השקעה (תקציבית) בחינוך הבלתי פורמלי, השקעה (תקציבית) בתלמידים נושרים ועוד. כל הרפורמות תלויות בתוספות תקציב, ולכן דין כולן להישאר על הנייר.

מצע מפלגת הציונות הדתית מתייחס רק למגזר הממלכתי דתי, ומבטיח להם הרבה יותר כסף מקופת המדינה. בכלל זה "הכרה בפונקציות הייחודיות לחינוך הדתית בבסיס התקציב"; "קרן מלגות בשיטת מצ'ינג מול השקעת ההורים בחינוך"; "נקים אגף תתמ"ד" (תקציב לתלמודי תורה); "נכיר בבתי הספר של תנועת חב"ד" (תקציב לתנועה); "נתקצב תוכניות למניעת נשירה בחמ"ד"; ו"ניזום תוכניות לתמיכה וטיפול בנוער הגבעות".

את שאר אזרחי ישראל, כמו למשל הנושרים במגזר הממלכתי והערבי, או הנוער שאינו בגבעות השטחים הכבושים, הם אינם סופרים. בדלנות על מלא – ועל חשבון המדינה.

המפלגה הגדולה בישראל מתעלמת מהחינוך

המפלגות חוסן לישראל, עוצמה יהודית, ש"ס, יהדות התורה, תע"ל, רע"מ והבית היהודי לא פרסמו מצע, או שהוא לא קיים כמסמך (בעברית) באינטרנט.

ויש כמובן את הליכוד, מפלגה שכבר עשרות שנים לא ניסחה מצע. אני מחריג אותה מהמפלגות האחרות, משום שהיא מתיימרת להיות מפלגת שלטון, ולפחות על פי הסקרים תהיה המפלגה הגדולה בכנסת הבאה.

אז מה מדיניות החינוך של המפלגה הגדולה בישראל? אין כזאת. די בזה כדי לשקף את מעמדו של החינוך במדינת ישראל.