newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מחיקת פלסטין אינה התשובה לרגשות האשמה על השואה

ההסברה הישראלית מתמקדת בהגדרת עצם ההתנגדות הפלסטינית כ"אנטישמית", ויש לזה השלכות גלובליות. כשהדמוקרטיות המערביות מפעילות שיטות מקרתיסטיות כדי לשכך את רגשות האשמה שלהן, הפלסטינים הופכים יותר ויותר למגיני החוק הבינ"ל, זכויות האדם והדרישה לדין וחשבון

מאת:
הריסת בתי פלסטינים בגדה המערבית, ליד חברון, ב-28 בדצמבר 2021 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

הפלסטינים הם רק הרקע. הריסת בתי פלסטינים בגדה המערבית, ליד חברון, ב-28 בדצמבר 2021 (צילום: ויסאם השלמון / פלאש90)

לפני שלוש שנים, שגריר ארה"ב בישראל דאז, דיוויד פרידמן, הצטרף לראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו, לטקס הדלקת נרות חנוכה בכותל המערבי, בעיר העתיקה בירושלים. נתניהו פנה לעיתונאים שהתאספו במקום, ונאלץ להתייחס להישג שהפלסטינים חגגו באותו יום.

כמה שעות קודם לכן, התובעת הכללית בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, פאטו בנסודה, הודיעה שיש בסיס לפתיחה בחקירה בחשד לפשעי מלחמה שביצעו כל הצדדים המעורבים בשטחים הכבושים, כולל ישראל.

נתניהו אמר לקהל כי ההחלטה דומה ל"גזירות אנטישמיות של בית הדין הבינלאומי, שאומר לנו, היהודים שעומדים פה ליד הקיר הזה, ליד ההר הזה, בעיר הזאת, בארץ הזאת, שאין לנו זכות לחיות פה, ואם אנחנו חיים פה אנחנו מבצעים פשע מלחמה. אנטישמיות לשמה".

שנה קודם לכן, בנובמבר 2018, חמוש – אמריקאי לבן בשם רוברט גרגורי באוורס – הסתער בשבת על בית הכנסת עץ החיים בפיטסבורג, הרג 11 מתפללים יהודים ופצע שישה נוספים. האירוע תואר כהתקפה האנטישמית החמורה בהיסטוריה של ארה"ב.

למרות שהנשיא דאז, דונלד טראמפ, ומנהיגים ישראלים, נסעו לפיטסבורג כדי להביע תנחומים, הרב בפיטסבורג, ג'פרי מאיירס, פנה ישירות בהאשמות כלפי טראמפ והפוליטיקאים האחרים. "אדוני הנשיא", אמר הרב מאיירס, "דברי שטנה והסתה מובילים למעשים מתועבים. דברי שטנה הובילו גם למה שקרה במקום הקדוש שלי".

כשגם בית הדין הפלילי הבינלאומי וגם אנשי העליונות הלבנה נתפסים כמקדמים אנטישמיות באופן שווה, ייתכן שיש צורך בהגדרות שיסבירו מה זו אנטישמיות וכיצד ניתן להיאבק בה. אבל מה קורה כשההגדרות האלה בעצמן עברו קואופטציה?

מאז ימי ממשל טראמפ, מדינות נוספות אימצו את הגדרת העבודה לאנטישמיות שניסח כוח המשימה הבינלאומי להנצחת זכר השואה (IHRA), הגדרה שנוסחה בהתחלה על ידי מומחים כדי לסייע במעקב אחר אירועים אנטישמיים באירופה, ומאז הפכה לכלי להתייחסות לאנטישמיות ברחבי העולם.

ההגדרה של IHRA מפרטת 11 דוגמאות של מה שנחשב בעיני הכותבים אנטישמיות; שמונה מהדוגמאות האלה כוללות ביקורת על מדינת ישראל. כפי שאמר אחד מתומכי ההגדרה: "כמו שאנטישמיות קלאסית היתה מונעת מהיהודי הפרטי מעמד שווה בתוך החברה, כך האנטישמיות המודרנית מונעת ממדינת הלאום היהודי מעמד שווה בין האומות".

במדינת הלאום הזאת, מדינת ישראל, נתניהו הימני הוחלף בפוליטיקאי שנמצא אפילו ימינה ממנו – אדם שעמד בעבר בראש מועצת יש"ע. מאז אותו ערב שבו נתניהו זעם על האשמת ישראל בביצוע פשעי מלחמה, קרו הדברים הבאים (רשימה לא מלאה):

ישראל הפציצה והרסה את הבניינים שבהם היו משרדי סוכנות הידיעות AP ואל-ג'זירה ברצועת עזה, במהלך התקפה צבאית שבה נהרגו 243 פלסטינים, בהם 67 ילדים, מה שהפך את 2021 לשנה הקטלנית ביותר עבור ילדים פלסטינים מאז 2014; ישראל הרגה את העיתונאית האמיצה שירין אבו עאקלה, אחת מיותר מ-30 עיתונאים שנהרגו מאש ישראלית מאז שנת 2000; בית המשפט העליון קבע שזה חוקי לגרש יותר מ-1,000 פלסטינים ממסאפר יטא בגדה המערבית, בסתירה מוחלטת לחוק הבינלאומי.

כמו אומרים לנו: נכון, אתם לא מטרה צבאית, אבל בכל זאת אנחנו רוצים לפגוע בבתים שלכם, מעוניינים בסבל שלכם, תושבי עזה.

הפגזת בניין בעזה, 11 במאי 2021 (מוחמד זאנון / אקטיבסטילס)

בין הכותרות האלה – בחיי היומיום השגרתיים והשוחקים של הכיבוש – ישראל ממשיכה להרוג, לעצור ולהתעלל בפלסטינים. מאז תחילת השנה נהרגו 13 ילדים ונעצרו יותר מ-400 קטינים, כשרובם נלקחו בלילה ממיטתם. בתחילת יוני, הכוחות הישראלים הרגו ארבעה פלסטינים ברחבי הגדה המערבית בתוך 24 שעות, מה שהביא את מספר הפלסטינים שנהרגו מאז תחילת השנה ל-62.

עצם ההתנגדות מוגדרת כ"אנטישמית"

כיום, ישראל פועלת במרץ מחודש, וממשיכה את הקולוניזציה של פלסטין, מתוך ביטחון שלא תידרש לתת על כך דין וחשבון. היא חמושה בתמיכה דיפלומטית איתנה, ומחוזקת מהבריתות האזוריות שטיפחה דרך מה שמכונה "הסכמי אברהם", הסכמי הנורמליזציה של דונלד טראמפ, שבחלקם היה מעורב ממש שוחד – למשל במקרה של סודן (האמריקאים הבטיחו להסדיר את חובה של המדינה לבנק העולמי), ובמקרה של מרוקו (ארה"ב הסכימה להכיר בריבונותה של מרוקו על סהרה המערבית).

אבל גם הפלסטינים הגבירו את פעילותם – כשהם פונים לדרך המשפטית בבית הדין הפלילי הבינלאומי, ומרחיבים את תנועת ה-BDS. גם אנחנו השגנו כמה פריצות דרך משמעותיות מאז אותו נר ראשון של חנוכה בירושלים ב-2019.

ב-2021, אחרי פעילות לובי פלסטינית בלתי נלאית, ארגוני זכויות אדם ישראלים ובינלאומיים קיבלו סוף סוף את מה שהפלסטינים אומרים כבר עשורים: שישראל מבצעת את פשע האפרטהייד נגד העם הפלסטיני במולדתנו ההיסטורית. בצלם, HRW ואמנסטי אינטרנשיונל הוציאו כולם דו"חות מפורטים ומבוססים, שמציגים את הטיעון המשפטי לפיו ישראל מבצעת פשעים נגד האנושות.

במאי אשתקד, הפלסטינים הצליחו להתגבר על הפיצול הקולוניאליסטי שנכפה עליהם על ידי ישראל, והתארגנו כולם, מהנהר עד לים, כעם אחד שנלחם במשטר אפרטהייד אחד, במה שאנחנו מכנים "אינתיפאדת האחדות" שלנו.

השנה – בזמן שחיילים ישראלים תקפו את נושאי ארונה של שירין אבו עאקלה, והדגימו בפני התקשורת הבינלאומית את הטבע האכזרי של המשטר – פלסטינים ראו תמונה אחרת: אלפי אנשים מכל סוג ומין נהרו לעיר העתיקה והחזירו אותה לידיהם, לזיכרה של הגיבורה שלנו שנפלה.

שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

שוטרים תוקפים את המשתתפים בהלווית העיתונאית שירין אבו עאקל, 13 במאי 2022 (צילום: אורן זיו)

תגובתה של ישראל להתרחבות הפעילות הפלסטינית, ולהצלחה שלנו, שהושגה בעמל רב, להביא את הנרטיב שלנו אל הזירה הבינלאומית, היתה, כצפוי, אינטנסיבית. לצד גל מעצרים המוניים של אנשים ברחבי פלסטין אחרי אינתיפאדת האחדות, ישראל גם הרחיבה את טקטיקת הדה-לגיטימציה של ההתנגדות הפלסטינית.

למשל, שישה ארגוני זכויות אדם שמהווים את סלע ההתארגנות הפלסטינית כיום – וחלקם עומדים בחזית בתביעה לבית הדין הפלילי הבינלאומי – הוכרזו כארגוני טרור. זה כולל את ארגון ההגנה על הילדים (DCIP), שעומד בבסיס המאמצים לתעד הרג ומעצרים של ילדים פלסטינים על ידי הכוחות הישראלים.

אף שלא סופקו כל ראיות שמקשרות בין הארגונים האמורים לבין פעילות טרור, ואף שדיפלומטים אירופאים אמרו שהראיות שהוגשו אינן עומדות בסף הנדרש להוכחה, הקהילה הבינלאומית לא פעלה נגד מסעות ההכפשה של ישראל, והארגונים האלה נאבקים כיום על קיומם.

אבל אלה כלים ישנים. טקטיקות ההסברה של ישראל התרחבו מעבר לקישור פלסטינים לטרור, כלים מימי "המלחמה בטרור". הסברה 2.0, או אולי 3.0, מתמקדת כיום בהגדרת ההתנגדות הפלסטינית כ"אנטישמית" – ויש לזה השלכות גלובליות.

יותר מ-30 מדינות בארה"ב העבירו חוקים שמכוונים ספציפית נגד תנועת BDS, בטענה שמדובר בתנועה אנטישמית, כפי שניתן לראות בסרט החדש של ג'אסט ויז'ן, "חרם". יותר מ-35 מדינות בעולם אימצו את הגדרת האנטישמיות של IHRA, שקיבלה "צורה ולגיטימיות של חוק", כפי שטענה החוקרת רבקה גולד.

פוליטיקאים ישראלים קראו לדו"חות של HRW  ואמנסטי "אנטישמיים". לאחר שהשליח המיוחד של האו"ם, מייקל לינק, טען גם הוא בדו"ח האחרון שלו במרץ שישראל מבצעת את פשע האפרטהייד, מנהיגים ישראלים הגיבו שוב בהאשמות באנטישמיות.

"הדו"ח הזה", אמרה השליחה הישראלית לאו"ם בז'נבה, "ממחזר הכפשות חסרות בסיס ושערורייתיות שפורסמו בעבר על ידי ארגונים לא ממשלתיים ששותפים לאותה מטרה כמו מחבר הדו"ח: לעשות דה לגיטימציה למדינת ישראל ולהפוך אותה לעבריינית בגלל מה שהיא: מדינת הלאום של העם היהודי".

סינרגיה של אידיאולוגיות

הפוליטיקה שמפורטת פה חשופה לעיני כל. המאבק על זכויות הפלסטינים – שמשתמש בחוק הבינלאומי, בבית הדין הפלילי הבינלאומי ובאו"ם ב הוא אנטישמי. זה איום שראוי להתערבות ממשלתית זהה, אם לא גדולה יותר, ומאבק קשה יותר מאשר ירי במתפללים בבתי כנסת תחת הדגל של עליונות לבנה.

ההשוואה הזאת הופכת אפלה וערמומית אפילו יותר, כששמים לב שהרוב המכריע של האירועים האנטישמיים האמיתיים נובעים מאידיאולוגיה של עליונות לבנה. הייצוג השקרי הזה הוא תוצר של סינרגיות בין האידיאולוגיה הימנית לבין הציונות, שהופכות ברורות מאוד בקישור בין תמיכה בישראל לבין טקטיקות דכאניות.

המגמה הזאת פורחת גם במשטרים סמכותניים וגם במדינות ליברליות ודמוקרטיות לכאורה. בבריטניה, שבה אני חי, הממשלה דוחקת באוניברסיטאות לאמץ את הגדרת ה-IHRA, ומנסה לגרום למועצות עירוניות להעביר חקיקה נגד BDS; ב-2019, מסע אופניים למען עזה לא קיבל אישור ממועצת טאואר המלטס, שטענה כי יש "סכנה אמיתית" שהאירוע יהיה אנטישמי ויפר את הדוגמאות של IHRA.

כשהיא עושה שימוש בחקיקה נגד BDS, אותה ממשלה הצהירה עכשיו, באופן רחב וללא פירוט, שלקרנות פנסיה במגזר הציבורי אסור "לקבל החלטות השקעה שמתנגשות במדיניות החוץ והביטחון של בריטניה". אותה הממשלה מקדמת כעת תוכנית להעלות מהגרים ומבקשי מקלט על מטוסים לרואנדה. המדיניות האנטי-דמוקרטית הזאת דומה מאוד למאמצים של ממשלות קודמות בבריטניה להגביל חרמות על דרום אפריקה בתקופת האפרטהייד.

בתוך כך, בגרמניה, פלסטינים שלובשים כאפייה ומנסים לציין את הנכבה נלקחים לחקירה, מאבדים את עבודתם, מוצגים כרשעים, ואפילו מושווים לנאצים – כל זה כשהמפלגה הניאו-נאצית האמיתית, AFD, הפכה לא מזמן לאחת ממפלגות האופוזיציה הגדולות ביותר בבונדסטאג.

מאז ההחלטה בפרלמנט הגרמני, כל ביקורת על ישראל נתפסת כאנטישמיות. הפגנת סולידריות עם פלסטין בברלין ב-2018 (Hossam el-Hamalawy/Flickr/CC BY 2.0)

מאז ההחלטה בפרלמנט הגרמני, כל ביקורת על ישראל נתפסת כאנטישמיות. הפגנת סולידריות עם פלסטין בברלין ב-2018 (Hossam el-Hamalawy/Flickr/CC BY 2.0)

בצרפת, אנטי ציונות מושווית לאנטישמיות, וממשלתו של עמנואל מקרון מגבירה את המאמצים לדכא את המוסלמים הצרפתים, כולל באמצעות חוק שנותן למדינה סמכות לעקוב אחרי ארגונים מוסלמיים.

ברחבי העולם, ישראל מטפחת באופן פעיל ידידות עם משטרים כמו זה של ויקטור אורבן בהונגריה, ז'איר בולסנרו בברזיל, והאוונגליסטים הנוצרים בארה"ב. כל אלה משלבים את האנטישמיות הדוחה שלהם עם חזון ציוני בבירור, מאמצים את ישראל כמודל, ובו בזמן טוענים שהם משמרים את זכר השואה.

במזרח התיכון, ההתקרבות בין משטר האפרטהייד לדיקטטורים באיחוד האמירויות הערביות או בחריין נחגגת בעולם כדוגמה להסכמים שמגלמים בתוכם שלום, דו-קיום וסובלנות דתית. במציאות, ההסכמים האלה הם רק עדות להתהוות של ארכיטקטורה אזורית אנטי מהפכנית ואנטי דמוקרטית של מעקב ודיכוי.

אני רוצה לטעון שלוש טענות רחבות שקשורות זו לזו ביחס להתפתחויות המטרידות האלה:

ראשית, צריך להבהיר שזה לא עניין של אנטישמיות – זה עניין של גיאו-פוליטיקה. ממשלות ימניות ושמרניות, שהן לעתים קרובות גזעניות ודמגוגיות, היו בעלות ברית שימושיות לישראל, מדינה שבזה לסדר הליברלי המערבי גם כשהיא מנסה למצב את עצמה בזירה הזאת.

ישראל היא מדינת אפרטהייד קולוניאליסטית, שמצליחה לשמור על קשרים דיפלומטיים, צבאיים וכלכליים עם הדמוקרטיות הליברליות המערביות. היכולת שלה לעשות את זה היא מודל אטרקטיבי מאוד לדמוקרטיות אי-ליברליות ולמשטרים אוטוריטריים.

הפריחה של הבריתות האלה באזור ומחוצה לו היא גם הגיונית וגם סימן לכיוון שאליו מתקדם הסדר הבינלאומי, לנוכח השחיקה השיטתית של הנורמות המשפטיות שהתבססו אחרי מלחמת העולם השנייה. השיח השגוי סביב סוגיית האנטישמיות התברר גם ככלי יעיל עבור ממשלות מערביות שמבקשות לתדלק מלחמות תרבות בהקשרים של הפוליטיקה הפנימית שלהן.

שנית, ההתקפות הישראליות על האקטיביזם הפלסטיני אינן מופנות רק נגד פלסטינים. מדובר בהתקפות על חופש הביטוי, ועל הסדר המשפטי והנורמות הבינלאומיים. החקיקה נגד BDS יצרה פרצות, שמשמשות כיום כלי נוסף לקידום של חקיקה נגד פיקוח על כלי נשק, חקיקה נגד אנרגיה ירוקה, וחקיקה נגד הפלות.

המציאות הימנית הדמגוגית הזאת היא כזאת שמאפשרת לישראל להמשיך ולשגשג, ללא צורך לתת דין וחשבון על פעולותיה. המכירה הנרחבת של תוכנת פגסוס הישראלית למנהיגים אוטוריטריים בעולם – מסעודיה ועד רואנדה – אינה רק תרגיל מסחרי, אלא פעולה גיאו-אסטרטגית מחושבת מאוד. היא דומה מאוד לסוג היחסים החשאיים שישראל טיפחה עם דרום אפריקה בשנות ה-60 וה-70 של המאה שעברה, בניסיון לסייע למשטר האפרטהייד להתמודד עם הבידוד הבינלאומי הגובר שלו.

שלישית, הנזק ההיקפי של המאמצים האלה להגביל את חופש הביטוי, לחתור תחת תנועות שנאבקות על חירות ושוויון, ולאפשר לדמוקרטיות אי-ליברליות ולמשטרים סמכותניים לפרוח, מגיע לקהילות יהודיות – שהופכות לעתים קרובות לשעיר לעזאזל בניסיון להשיג את המטרות האלה. הטענות הישראליות ש-BDS היא תנועה אנטישמית, או שהאו"ם מפיץ עלילות דם, מגחיכות את המאמצים להיאבק באנטישמיות הממשית ובסוגים נוספים של גזענות, שלרוב הולכים יד ביד עם שנאת יהודים.

גרמניה וישראל משדרות לפלסטינים: אנחנו נגד מאבק לא-אלים. כרזה בעד BDS ברמאללה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

כרזה בעד BDS ברמאללה (צילום: מרים אלסטר / פלאש 90)

לא קורבנות חסרי קול

אז מה זה אומר לפלסטינים? התשובה פשוטה: זה לא משנה. במשוואה הזאת, בחישובים האלה, הפלסטינים הם רק הרקע, שקטים במקרה הטוב, מטרד במקרה הפחות טוב. לפעמים אני חושב שהפלסטינים הם רק המסך שעליו מוצגות הפסיכו-דרמות היהודיות האלה.

אנחנו הפלסטינים נדחקנו למצב שבו אנחנו מוצאים את עצמנו כיום רק מכיוון שנכבשנו על ידי מדינה שמגדירה את עצמה כמדינה יהודית. למען הסר ספק, אם היינו נכבשים על ידי מדינה לא יהודית, עדיין היינו נאבקים בכיבוש. במובן הזה, מדובר בהמשך של המצב הפלסטיני ההיסטורי.

הקשר בין תחושת האשמה של המערב בעקבות השואה לתמיכה בהקמת מדינת ישראל נחקר רבות ולעומק. כמו גם שורשי הציונות, שנתקלה בהתנגדות עזה מצד האוכלוסייה הפלסטינית הילידית כבר בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. הפלסטינים הם הקורבנות העקיפים, הנזק ההיקפי, של האנטישמיות האירופאית והנוצרית.

המצוקה הפלסטינית מול הציונות זכתה להתעלמות, והפלסטינים עצמם נתפסו כיצורים נחותים ולא רלוונטיים, שלא נכנסו כלל לשיקולים של האימפריות והמדינות הקולוניאליסטיות. אין צורך לחזור על האמירה המבזה של "ארץ ללא עם, לעם ללא ארץ".

נרוץ קדימה מאה שנה, ואותן מעצמות אירופאיות – כולל גרמניה, בגלל ההיסטוריה הזוועתית שלה עצמה – מייצאות לא רק את האנטישמיות שלהן, אלא גם את רצונן במחילה, אל הפלסטינים. והפלסטינים עדיין לא נכנסים למערכת השיקולים; הם בלתי נראים.

היהודים הנרדפים – אלה שנהנים כיום מריבונות ושליטה לאומית מלאה בצורה של מדינה חמושה בנשק גרעיני – הפכו לילדי הפלא, תושבי מדינה שלא יכולה לטעות או להרע; הדיכוי והכיבוש שהם מוציאים אל הפועל הוא מחיר סביר, כדי לאפשר לגרמניה לכפר על פשעי העבר שלה.

יש להעלים עין מכל הנוגע להמשך האפרטהייד והקולוניאליזם הישראלי, אחרת המדינה תיעלב, והטראומות הישנות יתעוררו מחדש. כדי לעשות זאת, יש להשתיק את כל מי שמדבר על השחרור הפלסטיני או חוגג את החיים הפלסטיניים, אפילו אם מי שמשמיע את הקולות האלה הוא יהודי בעצמו.

המציאות הזאת אינה נוגעת רק לשיח, מכיוון שה-IHRA מבהירים שהנרטיב הפלסטיני הוא כשלעצמו אנטישמי. במקום, היא קשורה למבנה החומרי מאוד של השליטה היהודית והאפרטהייד הישראלי, שמתרחבים לתוך מנהגי הזיכרון וההנצחה של השואה.

מוזיאון השואה יד ושם בירושלים הוקם על אדמה שמשקיפה על חורבות הכפר דיר יאסין, שם ביצעו הכוחות הציוניים טבח עקוב מדם בנכבה של 1948, כדי לעודד את הפלסטינים לברוח ולאפשר את הקולוניזציה הציונית. מבקרים שאינם מודעים למציאות הזאת, צועדים במוזיאון שנועד לתעד את הפשע המחריד של השואה, ומגיעים לנקודת תצפית בסוף התערוכה הקבועה שמשקיפה על שדות ירוקים, בלי לדעת בכלל שהם מסתכלים על אדמה רוויה בדם.

מאבטח בהיכל השמות ביד ושם, באפריל 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

מאבטח בהיכל השמות ביד ושם, באפריל 2020 (צילום: יונתן זינדל / פלאש90)

המחיקה הזאת של האסון הפלסטיני במקום שבו זוכרים את השואה, היא טריוויאליזציה גסה של לקחי הג'נוסייד ההוא. היא משקפת השמטה, שהמנהיגים הישראלים – בסיוע גרמניה ושאר המעצמות האירופאיות – עזרו לשמר.

כדי לשבור את מעגל הקסמים הזה, שבו הפלסטינים נתפסים כסוכנים פסיביים, שמקבלים או את האנטישמיות הגרמנית או את האשמה, אני רוצה לסיים את דברי בהזזת מרכז הכוח מהמבט האירופאי והקולוניאליסטי. אני רוצה להעביר אותו אל הפלסטינים, שתמיד היתה להם סוכנות וקול משלהם.

אני רוצה להצדיע לכל הפלסטינים בגרמניה, ולבעלי הברית שלנו, שנמצאים בחזית של המגמה הדכאנית הזאת באירופה. ואני רוצה לומר שאנחנו, כפלסטינים, מסרבים להגן על עצמנו נגד ההאשמות באנטישמיות.

אין לי שום סיבה להיות פה, על הבמה הזאת, בכנס הזה, כפלסטיני. ועדיין, בו בזמן, אנחנו לא קורבנות חסרי קול, ולא הנמענים של הגזענות והניאו-קולוניאליזם האירופיים. ולכן אני רוצה להחדיר – לצורך הבהרה ולמען ההתנגדות המוסרית והפוליטית – את הנרטיב שלנו ישירות לתוך החלל הזה.

במשך יותר ממאה שנה, אנחנו הפלסטינים נאבקים בציונות, תנועה גזענית וקולוניאליסטית שרוצה להשמיד אותנו. ב-1948, התנועה הציונית הכריזה על הקמת מדינת ישראל, שביססה את עצמה כמשטר אפרטהייד, שמחויב לשמירה על עליונות יהודית בפלסטין. מאז ועד היום, ישראל הרחיבה את הכיבוש העיקש של האדמה הפלסטינית ואת העקירה והנישול של העם הפלסטיני – תהליך כפול של השתלטות על קרקעות והנדסה חברתית.

טארק בקוני בכנס "חטיפת הזיכרון" בברלין (צילום: אמילי הילטון)

טארק בקעוני בכנס "חטיפת הזיכרון" בברלין (צילום: אמילי הילטון)

כיום, ישראל היא מדינת אפרטהייד עם שליטה ריבונית מלאה על כל פלסטין, מנהר הירדן ועד לים התיכון, והיא רודפת את העם הפלסטיני בביתו ובגולה. כל פלסטיני נושא בליבו את האמיתות הפשוטות האלה, ועד להן מדי יום ביומו.

בצומת הקריטי הזה, הדמוקרטיות המערביות נראות נחושות לערער את ההתחייבויות הפומביות שלהן עצמן לערכים ליברליים. הן מפעילות שיטות מקרתיסטיות כדי לשכך את רגשות האשמה שלהן, לאפשר לישראל לשגשג, ולחזק את האג'נדות האוטוריטריות המתרחבות שלהן.

ככל שהן מרחיבות את היחסים הדיפלומטיים והצבאיים עם ישראל, המשימה של הפלסטינים ברורה. במאבקינו לחירות, הפכנו למגיני החוק הבינלאומי, זכויות האדם והדרישה לדין וחשבון. אף שזהו גם עול וזאת גם זכות, שלא ביקשנו לעצמנו, נמשיך להיאבק גם על שחרורנו, גם על שחרור פלסטין, וגם למען עולם שבו כולם נהנים מצדק, חירות ושוויון.

טארק בקעוני הוא יו"ר מועצת המנהלים של מכון המחקר הפלסטיני אל-שבקה. בקעוני היה בעבר אנליסט בכיר לישראל/פלסטין וכלכלת הסכסוך בקבוצת המשבר הבינלאומית, והוא מחבר הספר "Hamas Contained" (הוצאת אוניברסיטת סטנפורד, 2018). הדברים נאמרו בכנס שנערך בשבוע שעבר בבית תרבויות העולם (HKW) בברלין, תחת הכותרת "חוטפים את הזיכרון: השואה והימין החדש". תרגום מאנגלית: יונית מוזס

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

רחוב בשג'אעייה, במרץ 2024 (צילום: מוחמד נג'אר)

"אנחנו צועקים, רעבים ומתים לבד": החיים בחורבות שג'אעייה

הפלישה של ישראל לשכונה שבמזרח העיר עזה, שנמשכה חודשים, הותירה אחריה הרס מוחלט. התושבים, עדיין תחת מצור, מסכנים את חייהם רק כדי לשים ידיהם על שק קמח אחד

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf