מותו של שובת הרעב: היסטוריה של זלזול בחיים ובעובדות

ח'אדר עדנאן, פלסטיני שהיה עצור מאז פברואר 2023, מת לפני כמה ימים, לאחר 86 ימי שביתת רעב. מותו נגרם כתוצאה מזלזול מתמשך של בתי המשפט ורשויות הביטחון בישראל בחייו ובחירותו.

מדוע שאדם בן 45, אב לתשעה, יסרב לאכול במשך תקופה כה ארוכה ויבחר בכאב וסבל איומים? בראיון ל"ניו יורק טיימס" לפני כשנה הסביר עדנאן כי שביתת הרעב היא הנשק היחיד שיש לו, הדרך היחידה להיות אדם, בעל מידת מה של אוטונומיה, משמעות וזהות.

מאז 1999 נעצר עדנאן פעמים רבות על ידי ישראל, לתקופה מצטברת של שמונה שנים – שש מתוכן במעצר מנהלי ללא משפט. חמש פעמים פנה עדנאן לאמצעי של שביתת רעב, במחאה על תקופות מעצרו הממושכות ללא משפט ועל צווי המעצר התכופים והשרירותיים נגדו. בעקבות מעצרו המנהלי ושביתת הרעב שבה נקט ב-2015, חוקקה הכנסת חוק המאפשר הזנה בכפייה של עצירים, חוק אשר אושר בבג"ץ כחוקתי ב-2016. מעצרו האחרון של עדנאן היה במסגרת הליכים פליליים באישומי הסתה לאלימות, בעקבות פעילותו הפוליטית, כגון תמיכתו הפומבית בעצירים פלסטיניים ודברים שאמר בביקורי ניחומים ולוויות של פלסטינים שנהרגו על ידי ישראל.

מותו המיותר והנמנע של עדנאן מייצג בעיה רחבה יותר ביחס למדיניות המעצרים המנהליים הנרחבת של ישראל. נכון למאי 2023, ישראל מחזיקה במעצר מנהלי מספר שיא של 1,016 פלסטינים, חלקם לתקופות זמן ארוכות ביותר.

>> "הוא אמר שהוא לא רוצה למות. היה אפשר למנוע את זה"

המחקר שלי על מעצרים מנהליים בישראל הראה שאף שבית המשפט נתפש כאקטיביסטי, שמאלני, המכבד את זכויות היסוד של עצורים פלסטינים, הוא נמנע באופן גורף משחרור עצורים מנהליים – ומקבל את עמדת גורמי הביטחון כמעט ללא יוצא מהכלל. המחקר האמפירי שביצעתי העלה כי מאז קום המדינה, מתוך אלפי תיקי מעצר מנהלי, בית המשפט החליט לשחרר עצורים בשישה מקרים בלבד (הראשונים ב-1948 ו-1949, ואחרון שבהם בפרשת קלפי המיקוח). בנוסף, המחקר העלה כי צווי מעצר מנהלי מוצאים כעניין שבשגרה מיד עם תום תקופות מאסר בעבירות ביטחון, באופן המבצר את הקשר הישיר בין מעצרים מנהליים למעצרים "ביטחוניים".

באופן סמלי, מותו של עדנאן אירע כיממה לפני שבית המשפט העליון פרסם את פסק דינו בעניין מעצרו המנהלי של עצור אחר, עבד אל גבאר גראר. בדומה לעדנאן, גראר עצור על ידי ישראל מאז פברואר 2022, מעצר שמוארך מדי ארבעה חודשים. עילת המעצר היא מעורבותו לכאורה של גראר בפעילות חמאס. כנגד צו המעצר הרביעי, שהאריך את מעצרו עד יוני 2023, גראר הגיש עתירה לבית המשפט העליון.

בפסק דין קצר ולקוני החליטו שניים משופטי ההרכב – השופטים יצחק עמית ויעל וילנר – לקבל את עמדת רשויות הביטחון שלפיה גראר מסכן את ביטחון האזור, ולדחות, בהתאם, את העתירה. פסק דינם מקבל ללא כחל ושרק את עמדת רשויות הביטחון, ומהדהד את החשדות נגד גראר כאילו היו ראיות מוצקות וגלויות שנבחנו במשפט פלילי.

בין היתר, הם מציינים בצינה כי "העותר המשיך להכחיש את המיוחס לו", משל הורשע זה מכבר במשפט פלילי, ואף על פי כן הוא עומד בהכחשתו ומסרב לקחת אחריות על מעשיו. לרגע לא עלה על דעתם כי הכחשתו הגורפת את המידע המודיעיני עשויה להשפיע על בחינת המידע ומהימנותו. הם אף ציינו כי בית המשפט הצבאי הורה על קיצור צו המעצר הראשון נגד גראר, אך גם עובדה זו הוצגה כלא חשובה בהוסיפם כלאחר יד כי הקיצור היה "לא מהותי".

כמקובל בפסקי הדין בז'אנר, המילה "מסוכנות" על הטיותיה השונות, וכן ביטויים דומים כגון "פגיעה בביטחון", "חמאס", או "סיכון גבוה", חוזרים על עצמם בכל שורה של פסק הדין הקצר. אל מול הדגשת הסיכון הביטחוני הערטילאי, לא מצאו לנכון שופטי ההרכב להוסיף מידע על העותר עצמו. האם הוא נשוי? אב לילדים? מה תחום עיסוקו? עובדות ששופטי מעצרים נדרשים אליהן כעניין שבשגרה, ואשר היה בכוחן להציג את גראר האדם, הודרו כליל מפסק הדין.

באופן יוצא דופן, השופטת השלישית בהרכב, השופטת רות רונן, לא שוכנעה. בהערותיה הנפרדות היא ציינה: "ספק רב בעיני, לאחר עיון בחומר הגלוי והחסוי שהוצג בפנינו, ולאחר בדיון שקיימנו במעמד צד אחד, אם יש הצדקה בהארכה ברביעית של צו המעצר המנהלי שהוצא בעניינו של העותר; קל וחומר אם יש הצדקה בצו החמישי והנוסף, שלפי הודעת המשיבים יש בדעתם להוציאו כאשר יפוג תוקפו של הצו הנוכחי".

ניתן היה לצפות כי הקביעה המשמעותית ויוצאת הדופן הזו, המפקפקת בהצדקת המעצר, תשפיע על תוצאת פסק דינה הנפרד של השופטת. ואולם למרות הדברים החריפים הללו, בחרה השופטת רונן לסיים את פסק דינה בקול ענות חלושה, בקובעה כי "לא מצאתי לנכון להתערב בהחלטתם של המשיבים", וכי החליטה "לא בלי התלבטות" לדחות את העתירה.

"ארומה של הליך פלילי"

לצד מותו הנורא של ח'אדר עדנאן, פסק הדין בעניינו של עבד אל גבאר גראר מחדד את הפער הבלתי נסבל בין הרטוריקה הריקה של שופטי בג"ץ באלפי עתירות נגד צווי מעצר מנהלי, לבין תוצאות ההליכים והשלכותיהם המעשיות על חייהם של אנשים בשר ודם.

בסופו של יום, פסק הדין מראה שגם כשהם סוברים שהמידע המודיעיני חלש ולא משכנע, שופטי בג"ץ מקבלים את עמדת השב"כ ורשויות הביטחון, ומאשרים את המשך מעצרו ללא משפט של אדם למעלה משנה.

מעבר לכך, פסק דינה של השופטת רונן מסיר את המסיכה מעל הילת המקצועיות של הביקורת השיפוטית של בג"ץ בתיקי מעצר מנהלי, היות שגם כאשר המידע המודיעיני בבירור אינו משכנע, התוצאה היא אותה תוצאה – והמעצר מאושר למרות היעדר הצדקה.

בריאיונות שקיימתי עם שופטי בית המשפט העליון בדימוס, במסגרת מחקרי על הביקורת השיפוטית על מעצרים מנהליים, רבים מהמרואיינים ביטאו דברים דומים. לשאלתי אם יש להם כלים ויכולת לחלוק על גרסת השב"כ, התשובה היתה בשלילה. אחת השופטות בדימוס ענתה: "איך אני יכולה לחלוק? אין לי עורך דין שיאמר 'מה פתאום', 'זה לא נכון' ו'זה לא היה'. כל האתוס שלי כשופטת הוא שיש שני צדדים". שופט בדימוס אחר הסביר שהוא מנסה להקנות להליך "ארומה של הליך פלילי", אבל ספק אם זה בכלל אפשרי.

במחקר חדש שעתיד להתפרסם השנה, אני מסבירה שהחלטות המאשרות את מסוכנותו של עציר הגווע למוות, כמו עדנאן, או את מעצרו המתמשך של גראר למרות היעדר הצדקה ביטחונית, מבטאות ביטול מתמשך ועמוק של העובדות העומדות ביסוד פסקי הדין. לא רק עובדות לגבי זהותו של העצור נמחקות מפסק הדין, גם העובדות הביטחוניות – או חולשתן – אינן רלוונטיות להכרעה. התוצאה היא פער חריף, ובלתי ניתן לגישור, בין העובדות המשפטיות הנקבעות על ידי בית המשפט, לעובדות הפיזיות בעולם שמחוץ לפסקי הדין.

חוסר המשמעות של העובדות, יחד עם הזלזול העמוק בחייהם ובחירותם של פלסטינים, הם שגורמים לשביתות רעב ולמוות מיותר. זו גם תזכורת לכך שמעצרים ממושכים ללא משפט, בתואנות ביטחוניות עמומות, עומדים בניגוד מוחלט לעקרונות בסיסיים של צדק, שלטון חוק וזכויות אדם.

לסיום, יש לציין כי המשבר החוקתי הנוכחי, וטענות הממשלה בדבר הצורך ברפורמה במערכת המשפט, נשענים, בין היתר, על הטענה כי פסיקות בג"ץ מונעות מרשויות הביטחון להילחם בטרור. הנתונים על מעצרים מנהליים מצטרפים בהקשר זה לתיקים רבים אחרים, שבהם הוכיח בית המשפט כי הוא נכון לאשר כמעט כל אמצעי ביטחוני: כגון חיסול חשודים בטרור (בתנאים מסוימים), קבלת ההצדקות הביטחוניות לגדר ההפרדה בשטחים הכבושים, או אימוץ הגנת הצורך כדי לאפשר עינויים.

מותו של עדנאן בכלא הישראלי, ומעצרו המתמשך של גראר, הן רק שתי דוגמאות הממחישות שתהא תוצאת המשבר החוקתי אשר תהא – ישראל רחוקה מלהחיל עקרונות יסוד של משטר דמוקרטי על נתיניה הפלסטינים.

שירי קרבס היא פרופסור למשפט בינלאומי באוניברסיטת דיקין במלבורן, אוסטרליה, ועמיתת מחקר באוניברסיטת סטנפורד בארה"ב