הכנסת אישרה הזנה בכפייה: הגיע הזמן לסרבנות רופאים המונית

הכנסת העבירה לפנות בוקר את הצעת החוק שתאפשר למדינה להלחם באסירים הפלסטינים שובתי הרעב באמצעות הזנה בכפייה. החוק עבר ברוב קטן, של 46 מול 40 (איפה היו כל חברי האופוזיציה?).

נזכיר: הזנה בכפייה נחשבת לצורה של עינויים, לפי הצהרת מלטה של ארגון הבריאות העולמי משנת 1992. בהיסטוריה של ישראל, שידעה לא שביתת רעב אחת של אסירים ולא שתיים, אף אסיר מעולם לא מת משביתת הרעב, הודות להתנהלות נבונה של האסירים עצמם ושל המדינה, שידעה למצוא פתרונות דיפלומטיים עם האסירים. לעומת זאת, חמישה אסירים כן מתו מהזנה בכפייה, לפני שהנוהג הופסק בשב"ס. הכנסת מחזירה אותנו היום לימים ההם, של פציעות קשות, עינויים ואיום בהריגה של אסירים.

בהסתדרות הרפואית (הר"י) כבר הודיעו, בהמשך לקו שהם נוקטים מתחילת הדיונים על החוק עוד בקדנציה הקודמת, שרופאים יסרבו למלא את הוראות החוק. בעבר גם אמר ליאוניד אידלמן, יו"ר הר"י, שההסתדרות לא תגן על רופאים שייתבעו בהאג בגין הזנה בכפייה. זוהי עמדה מבורכת של ההסתדרות הרפואית, גם אם – כמו שכתבתי פה בעבר – יתכן והיא מושפעת מהאיום התיאורטי בסנקציות מצד ההסתדרות הרפואית העולמית.

מכל מקום, החוק הקיצוני הזה מצריך יותר מאשר רק מלים. ההסתדרות הרפואית צריכה להתחיל עכשיו בהחתמה המונית של רופאים על עצומת סירוב לבצע הזנה בכפייה. היא צריכה להכין הכשרות מיוחדות, בעיקר לרופאים בבתי החולים שמקבלים אסירים שובתי רעב, ולרופאי שב"ס (למרות שאלה אינם חלק מהר"י), ולהסביר להם למה אסור להם לשתף פעולה עם הזנה בכפייה, לאיזה סכנות הם ייחשפו אם יפרו את כללי האתיקה, ואיזה גיבוי תתן להם בעצמה אם וכאשר יבחרו לסרב.

ולא רק רופאים. עורכי דין יכולים להודיע שיספקו הגנה בחינם לכל רופא שיסרב לבצע הזנה בכפייה. עיתונאים יכולים לבקש תגובות מבתי חולים ולברר איזה הנחיות נותנות ההנהלות לרופאים בעניין. החברה האזרחית כולה יכולה להביע תמיכה ברופאים הסרבנים ולגבות אותם בבחירה שלהם לדחות את החוק הנורא הזה.

ודבר אחרון: שביתת רעב היא הכלי האחרון שעומד לאסיר כדי להביע מחאה על תנאי (או על עצם) הכליאה שלו. זה כלי לא-אלים, מכובד, מקובל ברחבי העולם ולאורך ההיסטוריה. בשנים האחרונות רוב שובתי הרעב הרציניים, ששבתו לתקופות ארוכות ונזקקו לאשפוז, שהיו מושפעים כיום מהחוק שעבר, היו עצירים מנהליים – אנשים שיושבים בכלא לתקופות ארוכות מבלי שיהיה נגדם כל חשד, ללא כתב אישום ולא משפט, וכך גם ללא שום אפשרות להתגונן. כזה בדיוק היה המקרה של ח'דר עדנאן, ששוחרר לפני פחות מחודש בזכות שביתת הרעב שלו – זו הפעם השנייה.

הסכנה שמאיימת על ישראל היא לא אותם שובתי רעב, שבוחרים לסכן את חייהם (ורק את חייהם שלהם) למען חירות. הסכנה היא המדרון החלקלק, ממשטר צבאי בן כמעט חמישים וכליאת מיליוני פלסטינים בבתי כלא עצומים, דרך דיכוי של כל צורת התנגדות – אלימה או לא, דרך כליאה של מאות אנשים לתקופות ארוכות ללא משפט, ועד הניסיון לשבור את המחאה הקטנה, האחרונה, של אותם אסירים, באמצעות עינויים קשים.

כמו החוק להחמרת הענישה על זורקי האבנים, גם כאן הפתרון הוא לא בדיכוי נוקשה יותר ויותר של המחאה – אלא בהקשבה, הידברות, וסיום העוולות של המדינה כלפי המוחים.

הפוסט פורסם גם באנגלית באתר 972+

> בברה"מ הזינו אותי בכפייה שש פעמים, רק כדי לשבור את שביתת הרעב שלי