מוזיאון האצ"ל ביפו: אפילו את הנכבה נגזול לכם

מוזיאון האצ"ל ביפו הוא אחד הביטויים הקיצוניים לגסות הלב וליוהרה הציונית. מדובר באתר הנצחה למנצחים, הממוקם על חורבות בתיהם של המנוצחים, אצבע בעין לצאצאי הפליטים הפלסטינים המתגוררים עדיין בעיר.

לא רק שאין במוזיאון אזכור לשכונת מנשיה ולתושביה, אלא שבנוסף, תוכנית ההדרכה של המוזיאון, המופצת גם במערכת החינוך, הופכת לחלוטין את העובדות והיוצרות (אף שאין עליהן מחלוקת היסטורית). במקום כיבוש מספרים על שחרור; במקום מאות הבתים הפלסטינים שנמחקו, מסופר על בית בבעלות יהודית, שנגזל לכאורה; ובמקום 13 אלף תושבי השכונה שהיו לפליטים, מסופר על משפחה יהודית אמיצה, שנאלצה לברוח מהשכונה עקב מעשי האיבה של הערבים.

ללוחמי אצ"ל יש (והיתה עוד לפני הקמת המוזיאון) אנדרטה ראויה לא רחוק משם: האנדרטה למגיני תל אביב ולכובשי יפו. יש להם (והיה להם תמיד) מוזיאון משלהם: מוזיאון האצ"ל בבית ז'בוטינסקי. על כן ראוי להפוך את המבנה שבגן צ'רלס קלור למוזיאון התקווה לשלום. לספר בו את סיפור החיים בשכונות שמחוץ לחומות יפו, ואת סיפור המלחמה ב-1948 על שני פניה: עצמאות ליהודים, ונכבה לפלסטינים.

המצאת הקרב לשחרור יפו

מוזיאון האצ"ל בתש"ח ממוקם מצפון ליפו, בחלק הדרומי של מה שהיה בעבר שכונת אלמנשיה, וכיום גן צ'רלס קלור. המוזיאון מוקדש "לזכרם של משחררי יפו", 41 לוחמים של הארגון הצבאי הלאומי, שנפלו בקרב היזום לביתור שכונת מנשיה ממרכז העיר יפו, באפריל 1948.

במקור היה זה קרב כיבוש. בפקודת היציאה לקרב אמר מנחם בגין, אז מפקד האצ"ל, ללוחמים: "חיילי המעמד! אנו יוצאים לכבוש את יפו!". ב-1951 תיעד את הקרב חיים לזר ליטאי, היסטוריון וחבר תנועת בית"ר, בספרו "כיבוש יפו". ב-1956, לאחר שעיריית תל אביב הרסה את הבתים בחלקה הצפוני של מנשיה, ניטע במקומם "גן הכובשים", ובמרכזו אנדרטה: "זכר למגיני תל אביב ולכובשי יפו".

אלא שעם השנים, ובמיוחד לאחר 1967, המילה "כיבוש" קיבלה קונוטציה שלילית. בשנת 1978, שנה לאחר שהליכוד עלה לשלטון, החל להתגבש הרעיון להקמת אנדרטה נוספת ללוחמי אצ"ל שנפלו בקרב על יפו. האנדרטה הורחבה לאתר הנצחה, ואתר ההנצחה הורחב למוזיאון, אשר נחנך ב-1983. בטקס החנוכה אמר מנחם בגין, אז ראש הממשלה: "הבית הזה שנבנה לתפארת, הוקם לזכרם של משחררי יפו".

משחק המילים מגיע לידי אבסורד באחד מלוחות התצוגה שבתוך המוזיאון. בראש הלוח כתוב: "דברי מפקד האצ"ל ערב היציאה לשחרור יפו", ובתוך הלוח הציטוט: "אנו יוצאים לכבוש את יפו". כך גם בלוח התואם באנגלית. הכותרת: "The speech … before the campaign for the liberation of Jaffa", ומתחת לה הציטוט: "We are going out to conquer Jaffa".

המצאת הסיפור על הבית היהודי

לנוכח שינוי מטרת הקרב בדיעבד מכיבוש לשחרור, נדרש גם לשנות את הסיפור ההיסטורי המסופר במוזיאון. כך מופיעים הדברים באתר המוזיאון:

"המבנה שבו שוכן המוזיאון הוקם בשנת 1900 בידי איש עסקים יהודי שהגיע ממזרח אירופה וביקש להשתקע בארץ ישראל. לאחר מותו של הבעלים, עבר הנכס באופן לא ברור לידי ד"ר חמאמי, עסקן מוסלמי אמיד מיפו. […] מן העדויות עולה כי בעליית הגג של הבית (עד פרוץ מאורעות תרפ"ט) התגוררו כמה משפחות יהודיות וערביות".

הנה רמז ראשון מדוע מדובר בשחרור: אם הבעלות עברה באופן "לא ברור", חובתנו ההיסטורית לתקן את העוול שעשו הערבים לבעל הבית היהודי.

אלא שלא די בזה. במערך סיור שמפורסם באתר משרד החינוך (אגף של"ח), הלכו צעד קדימה לטובת נרטיב השחרור. כך כתוב שם בנוסף לסיפור הבעלות היהודית: "בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929) נותרה בשכונה הערבית מנשיה רק משפחה יהודית אחת, שגרה בעליית הגג של הבית, אך במהלך מאורעות תרצ"ו (1936) נאלצה לברוח גם היא".

אה-הה! לא רק שהבית "היהודי" עבר לידיים ערביות "באופן לא ברור", אלא גם המשפחה היהודית היחידה, שבאומץ רב המשיכה להתגורר בבית, "נאלצה לברוח" לנוכח התוקפנות הערבית.

כך, בשתי פסקאות קצרות (ובכל מה שלא מסופר), מַבְנה תוכנית ההדרכה אצל המבקרים את הסיפור המסביר, ומצדיק, את הקרב כקרב שחרור. מכאן גם ברור מי הטובים ומי הרעים בסיפור המלחמה ההיא: הערבים הם אלה שלקחו את הבית הזה "באופן לא ברור", והם אלה שהבריחו את המשפחה היהודית. היהודים, שנאלצו לברוח, הם על פי המוזיאון פליטי המלחמה.

מנשיה – שכונה ערבית בעיר ערבית

הסיפור של המוזיאון הוא מופרך. אכן היו תושבים יהודים במנשיה, והיו בה גם בתים בודדים בבעלות יהודים, אולם מעולם לא הכחיש איש את היותה של מנשיה שכונה ערבית. בדו"ח של המשטרה הבריטית מ-1944 נכתב כי במנשיה התגוררו 11 אלף מוסלמים ואלף יהודים (מאמר מאת נורמה מוסי, עמוד 181). על פי אתר "זוכרות" היו במנשיה ערב המלחמה 13 אלף תושבים ערביים; וביפו כולה, העיר ושכונותיה, 77 אלף תושבים.

כאשר בוחרים לספר סיפור של בית אחד ומשפחה אחת מתוך מאות ואלפים, אפילו אם כל הנאמר בו אמת, ברור שיוצרים יש מאין. מעצם הבחירה בסיפור האחד (כאשר המבקרים במוזיאון לא יודעים שיש עוד אלפי סיפורים אחרים), בוראים נרטיב. גם אם זה לא שקר, הרי זאת המצאה של אמת.

"הבית" כלל לא היה בית

גם הבית, כך מתברר, אינו אלא המצאה אדריכלית מאוחרת. ב-2006 ביצעה האדריכלית פאינה מילשטיין "תיעוד וסקר שרידים היסטוריים" עבור המוזיאון מטעם רשות העתיקות. בסקר נכתב: "מבנה המוזיאון משלב שרידים של שלושה מבנים היסטריים. […] במהלך בניית המוזיאון נהרסו חלק מקירות המבנים ההיסטוריים. קירות חדשים נבנו בהתאם לצרכי המוזיאון".

בנוסף, ביצעה רשות העתיקות "סקר שימור והמלצות טיפול" על ידי המהנדס ג'ק נגר (המסמך נמצא בספריית המוזיאון). בסקר זה נכתב בנוסף: "מתכנני המוזיאון עשו שימוש בקירות הבודדים ששרדו והשלימו חלקי מבנה חדשים, ובכך סגרו מבנה [חדש] בעל תכסית רבועה".

"המתכננים השלימו חלקי מבנה חדשים שנצמדו לשרידי הקירות המקוריים. ההשלמה נעשתה בצורה של "שיחזור", בו שוכפלו אלמנטים קיימים מקוריים. החלקים החדשים נבנו מאבן שלוקטה מהריסות הסביבה, כך שמבט מהיר קשה להבחין בין הקירות המקוריים לאלו החדשים."

אם כך – לא מדובר בבית, אלא בשרידי קירות של שלושה בתים שונים, שחלקם נהרסו, אחרים שינוי את ייעודם (מקירות פנימיים לחיצוניים ולהיפך), ואליהם צורפו (תוך טשטוש התוספת) קירות חדשים. מעל כל הבלילה החדשה (שרובה היתה קודם לכן חצר פנימית בין הבתים) נבנתה קופסת פלדה וזכוכית מודרנית, המשלימה את הקירות ומשמשת גם כגג.

יהודים וערבים עזבו את השכונות המעורבות

הטענה שהמשפחה היהודית האחרונה נאלצה לברוח ממנשיה בשנת 1936 קלה להפרכה. בדו"ח המשטרה הבריטית, שהוזכר לעיל, נכתב שב-1944 (שמונה שנים אחרי "הגירוש" לכאורה) התגוררו 7,000 יהודים בחלקה הצפוני של מנשיה (שכונות הפחים והקרטון, בשטח העירוני של יפו), כאלף יהודים במרכז מנשיה, ועוד 15 יהודים התגוררו בחלק הדרומי (שכונת אירשיד, שבשטחה ממוקם המוזיאון).

הפליטות משכונות הספר המעורבות בין תל אביב לבין יפו, היתה הדדית, והתעצמה ככל שרבו תקריות האיבה בין הצדדים. יוסף אוליצקי, בספרו "פרקים בתולדות ההגנה על תל אביב", כתב על המציאות של דצמבר 1947: "שוק הכרמל, סביבות חסן בק ורחוב שבזי היו עדים למחזות בלהה. מעבר מזה בורחים יהודים בכיוון למרכז העיר, ומעבר מזה נראים ערבים נמלטים לצד יפו" (עמוד 33).

הכחשה שמעידה על חולשתו של המנצח

המבקרים במוזיאון נחשפים, אם כך, לסיפור חד צדדי על קרב לשחרור בית יהודי, שעבר בנסיבות מחשידות לידיים ערביות, ועל משפחה יהודית שנאלצה לברוח מהבית בשל תוקפנות הערבים. לא רק שזה סיפור ממוצא, אלא שהוא נועד להסתיר את האמת הגדולה, שאינה מוזכרת כלל: שכונת מנשיה הערבית נכבשה באפריל 1948, כ-13 אלף תושביה היו לפליטים, וכל בתיה נהרסו.

מחריד לחשוב שדווקא "מוזיאון", מוסד בעל כוונות היסטוריות חינוכיות, יוצר עיוות נורא שכזה. להבנתי, כל ההכחשה וההתפתלות המופרכת הזאת, נועדה רק כדי להצדיק את נרטיב "השחרור", משום שאיננו מסוגלים לחזור אל מושגי 1948, ולומר באומץ: כיבוש ישראלי ונכבה פלסטינית.

האדריכל שרון רוטברג מסביר במאמרו את ההיבט האדריכלי של ההכחשה: "בבית גידי [מוזיאון האצ"ל] לא זו בלבד שהחורבן היה מעשי ידי המזמין והמתכננים [הכוונה לוותיקי האצ"ל], אלא שהאסתטיזציה שלו במקרה הזה עשויה להעלות על הדעת מעין "תיאוריית חורבות רטרואקטיבית" – כביכול מתברר עכשיו שבמשך כל שנות קיומו הבית הערבי רק התמרק לקראת רגע חורבנו וגורלו כחורבה ישראלית […] בשום פינה בבניין לא מצאו המנצחים לנכון להזכיר או להראות משהו ממה שהיתה שכונת מנשיה. תפקיד החורבה של ניב, שוורץ ושוורץ [אדריכלי הבניין] הוא להנציח את המוות, ואת ההשכחה."

פרופ' אבנר בן עמוס, מסביר במאמר משלו את ההיבט החינוכי: "יש להבחין בין הכחשה פשטנית, אשר טוענת כי דבר מה אינו קיים, ובין הכחשה פרשנית, מורכבת יותר. ההכחשה הפרשנית מבוססת על כך שהסובייקט הזוכר יודע אך גם אינו יודע, או לחלופין, יודע אך אינו רוצה או אינו מסוגל להודות בכך שהוא יודע. כתוצאה מכך ההכחשה מופיעה בצורה מתוחכמת, שקשה להצביע עליה: היא איננה נובעת מהטענה כי הכיבוש אינו קיים, אלא מן האופן בו הוא נעדר מן השיח במקום שהיה צריך להופיע, או לחלופין מן האופן בו הוא מיוצג בשיח".

אפשר אחרת

וכדי להראות שאפשר אחרת, ניתן לבקר במקום בהדרכת תוכנית סיור באלמנשיה, שכתבה ד"ר נורמה מוסי מעמותת זוכרות. הנה קטע מהתוכנית המתייחס למוזיאון: "זהו בית האצ"ל, מוזיאון שעשו לעצמם האנשים שכבשו את אלמנשיה וגירשו את התושבים שלה. יש המון שמות שכתובים כאן, נכון? הם כולם שמות בעברית של האנשים שכבשו את המקום. אבל אין כאן את השמות של האנשים שגרו פעם בבית הזה, או של השכונה שהבית היה בה, או של מי שבנה אותו. אולי פעם הבית הזה יהפוך להיות מוזיאון שמספר את ההיסטוריה של שכונת אלמנשיה, או אולי פעם יחזרו הנכדים של מי שגרו פה פעם? תסתכלי על המבנה, מה את רואה בו?

"כשאני מסתכלת עליו אני רואה מבנה שחציו התחתון הוא בית, וחלקו העליון הוא זכוכית שחורה שהורכבה עליו, והיא ממש לא נראית שייכת למבנה הזה; נכון? כנראה היו כאן שלושה בתים מחוברים אחד לשני, אבל הרסו אותם כדי ליצור ריבוע, שיוכל להפוך לקובייה, שיוכל להפוך למוזיאון. ועכשיו, בואי נתרחק קצת מבית האצ"ל לכיוון צפון מזרח, ונעמוד על גבעת הדשא שקרובה לכביש […] כאן טמונה אלמנשיה. היא מתחת לדשא. בואי נלך קצת על הטיילת ליד המים. פעם הבתים של השכונה הגיעו עד לקו המים ממש. היום הדשא מכסה אותם. שכונת אלמנשיה נמצאת ממש כאן מתחת לרגלינו. בואי נעצום עוד פעם עיניים ונדמיין איך יכול להיראות כל המקום הזה כשהאנשים שחיו כאן פעם והמשפחות שלהם יחזרו. בואי נדמיין איך ייראה כשנראה ונשמע כאן גם ערבית. את מצליחה? תעזרי לי".