לא מנצחים פחד בפחד

יש החושבים שהפעלנו אותו יותר מדי בשנים האחרונות, את השריר הדמוקרטי. בכל זאת, מערכת בחירות חמישית בתוך שלוש שנים וחצי. לאחרים, רצף הבחירות מוביל למסקנה שאין טעם ללכת להצביע. אפילו ראיתי התבטאות בנוסח: "איך קוראים למי שחוזר על אותו דבר פעם אחר פעם ומצפה לתוצאה שונה?". אנשי שמאל רבים ראו בממשלה הנוכחית עוד מאותו הדבר, ואפילו האשימו שהיא גרועה מקודמתה.

האם בחירות בישראל הן על דרך פוליטית? על תפיסות עולם? מערכות הבחירות בשנים האחרונות היו משועבדות לשאלת "נתניהו" – זו היתה המוטיבציה העיקרית לצאת ולהצביע – וההנחה היתה שהקשב הציבורי אינו פנוי לנושאים אחרים.

ביוני 2021 הוקמה ממשלה שאין בין חבריה בסיס משותף זולת הסלידה מנתניהו, ובכל זאת ניסתה לתפקד. הוגדרו גבולות התחומים שבהם לא נוגעים, וניתנה אוטונומיה לא מבוטלת לשרים במשרדיהם. לראשונה מזה שנים, גם היתה זיקה עניינית בין חלק מהשרים לבין המשרדים שבראשם עמדו. היו שרים שאפילו ביקשו לקבל את המשרד שבראשו עמדו, כי חשבו שיש להם יכולת לתרום לקידום התחום שעליו הם אמונים. מוזר.

הכל התקיים בתוך המסגרת הבלתי אפשרית, שבה לא ניתן להסכים על מדיניות ממשלתית כמעט בשום נושא רחב. ואכן, היעדר המדיניות הממשלתית קפץ לעין בכל תחום. חוק ההסדרים ותקציב המדינה, שעברו לקראת סוף 2021, הצביעו בעיקר על הפחד ממדיניות. השליטה של התפיסה הניאו-ליברלית התחזקה מאוד מאז שהמשילות הישראלית התרסקה – אין מי שיתווה סדר יום חלופי, והפקידות חזקה מאי פעם.

נכון, ללא מדיניות ממשלתית מסודרת, קשה לשנות סדרי עדיפויות. אבל לערוך תיקונים קטנים פה ושם אפשר גם אפשר. ביטול חובת ההתייצבות לאישור הפלות, למשל, הוא אחד הדברים שקופצים לראש – כל כך פשוט ומשנה חיים.

כך יכול ראש הממשלה, יאיר לפיד, להתפאר בכך שממשלת ישראל שלחה בית חולים שדה לאוקראינה, ולהתעלם מכך שמשרד האוצר לא תיקצב את ההחלטה, ושר הבריאות החליט על דעתו לממן את הציוד וכוח האדם. כך אפשר מצד אחד לקדם חוק אקלים, ומצד שני לתמוך בהפקת גז טבעי, מבלי לדון בהשלכות הסביבתיות של ההפקה.

בכנסת האחרונה, נדמה היה שאנשי השמאל בקואליציה לא מתורגלים בהפעלת השרירים הרלוונטיים. הרבה פעמים הורגש שהם שם לרגע, בתוך מקום לא להם, כאילו עדיין באופוזיציה. שרירי הקואליציה של השמאל רק החלו להיחלץ מהתאבנותם, וכבר נפלה הממשלה.

מערכות הבחירות הקודמות עמדו בסימן ציבור רב, שרצה להעביר את נתניהו מבלפור לקיסריה. אבל אחרי שנה וחצי של ממשלה שמנסה לתפקד באופן ענייני, החל להתעורר השריר הדמוקרטי, ונזכר שיש שאיפות ציבוריות נוספות. בכל זאת, ישראל היא מדינה עשירה, שנותנת שירותים רעים לתושביה. הרצון שמישהו יעסוק במשבר הדיור, למשל; או תושבי פריפריה (יהודים וערבים כאחד) שמבקשים שמישהו יעצור את האלימות המשתוללת ברחובות; הורים שהיו רוצים שילדיהם יפגשו בגנים ובבתי הספר אפשרות להרחבת דעת, במקום לראות בהם בייביסיטר להמונים.

זו היתה אמורה להיות מערכת בחירות שכבר לא עוסקים בה רק בשאלה מי יעמוד בראש ואיזו מפלגה תעבור או לא תעבור את אחוז החסימה, אלא במה תעסוק המדיניות של הממשלה הבאה. פחד אינו תוכנית עבודה. הרדידות של המסרים בבחירות האלה מקוממת, בעיקר כי היא מצביעה על חוסר אמון בבוחרים – ביכולת של הבוחרים לחשוב על נושא כלשהו שאינו "נתניהו כן או לא" בגירסת 2022, שהיא "נתניהו ובן-גביר כן או לא" – אותו חיזוק לאלמנט הפחד, הספח הפופוליסטי, שמצטרף לפופוליזם שהפך לממסד.

אין דבר יותר מפחיד מימין פופוליסטי. הוא יסוד רוב המשטרים הרעים בעולם היום. הדבר העצוב הוא, שכל המערכת הפוליטית מנסה להיאבק בפופוליזם בדרך שלו. העובדה שכל מערכת הבחירות הזו עוסקת בפחד היא ההוכחה הטובה ביותר לניצחון הפופוליזם.

ימין פופוליסטי תמיד יצליח לעורר יותר פחד – זה הכוח שלו. אבל הדרך להיאבק בפחד היא להציע פתרונות, לא פחד רב יותר. המפלגות הדמוקרטיות היו צריכות להציע יותר מזה. הן היו צריכות להאמין יותר בציבור – להציע פתרונות אמיתיים ולרתום אליהם את הציבור. רוב הציבור כמה לפתרונות, אבל המפלגות לא מאמינות בכך עוד, ובוחרות שוב ושוב ללכת בדרך של קמפיינרים מבוהלים.

אפשר אחרת. בימים אלה מככב על תחנות האוטובוס קמפיין אחד שאינו עוסק בפחד, אלא בנורמליות. הוא אינו קמפיין של מפלגה, אלא של התנועה האזרחית "עומדים ביחד", שמציג יפה את העובדה שכולנו באותה סירה: "מה עושה ערבייה בסופר? כועסת על המחירים", תחת הסיסמה: "בעיות משותפות, ממשלה משותפת".

התפיסה המסוכנת ביותר שהציבה ראש ממשלת בריטניה מרגרט תאצ'ר בפני העולם לא היתה האידאולוגיה הניאו-ליברלית, אלא ההנחה שאין לתפיסה זו אלטרנטיבה – תעמולה שזכתה לכינוי TINA (ר"ת there is no alternative). אין דבר מדכא ומייאש יותר מאשר להאמין שאין דרך אחרת. אם אין דרך אחרת, אין סיבה להתארגן, להיאבק או אפילו לקוות. היכולת לדמיין דרך אחרת היא שהציתה את כל תנועות החירות והשוויון. היא זו שעומדת בבסיס כל מאבק לצדק.

בבחירות האלה בחרו המפלגות לאמץ את דרך הייאוש. אין אלא לקוות שהקמפיינים הכושלים לא יביאו לתוצאות שמפניהן הם מזהירים, ושאפשר יהיה להתחיל לאמן את השריר הדמוקרטי לא רק בהכנסת פתק לקלפי, אלא בהכנת תוכניות ובקידום מדיניות של ממש.