כשאתם חגגתם עצמאות, אנחנו צעדנו על חורבות ההיסטוריה שלנו

אתמול צוין יום העצמאות. יש כאלה בישראל שחגגו, ויש שמחו בנחישות למען "הדמוקרטיה היהודית", שמציינת 75 שנים במזרח התיכון כשענן פשיסטי כהה במיוחד מרחף מעל ראשה.

אף שכל העולם, פחות או יותר, כבר יודע מה קרה באותה שנה ארורה, 1948, לעם הפלסטיני שחי כאן, ועד כמה המחיר של הקמת מדינת הלאום של העם היהודי היה כבד עבור לילידי המקום, להרבה אנשים, מדינות ועמים עדיין לא נוח לחפור בנושא הזה. אלה בורחים מבחירה מההיסטוריה הכאובה, שמא כל עיסוק באמת ההיא יוביל את המחשבות דרך אוטוסטרדה תודעתית למעשי הזוועה של השואה, וישלול את קיומה הלגיטימי של מדינת היהודים. המוח האנושי הקולקטיבי לא רוצה להתמודד עם הנכבה, להכיר בה, או חלילה לקחת אחריות על השלכותיה ולפעול ולו במעט לתקנה.

אבל אתמול (רביעי), למשך שעות ספורות, כעשרים אלף פלסטינים, יחד עם כמה מאות יהודים ופעילי שלום מעבר לים שצעדו יחדיו בתהלוכת השיבה השנתית, השנה על אדמות כפר לג'ון ( اللجون), בחרו לזכור, להכיר ולהנכיח את הנכבה בתודעה הציבורית הישראלית והעולמית.

לרבבות האזרחים הערבים שצעדו בתהלוכה היה מסר אחד לעולם: "אנחנו לא שכחנו, ואנחנו עוד נחזור".

הסממן החי של הנרטיב הפלסטיני

זו הפעם ה-26 שבה הוועד להגנה על זכויות הפליטים מארגן את המצעד הזה, כל פעם בכפר ובאזור אחר. בכל שנה, אחד מתוך יותר מ-500 כפרים, ערים ויישובים שנעקרו מאדמתם זוכה לארח את האירוע המרגש הזה, שהיה למסורת פלסטינית, והוא אולי האירוע היחיד שנהנה מקונצנזוס בקרב כל האזרחים הפלסטינים, ללא קשר להשתייכותם הפוליטית או מיקומם הגיאוגרפי.

אחד ממופעי האירוניה בחיי הפלסטינים במדינה הוא שלמרות שיום הנכבה מצוין רשמית ב-14 במאי,  אפילו פה נאצלו הפלסטינים להתאים את עצמם ללוח השנה העברי כדי לנצל את יום החופש הציוני לטובת המטרה הנעלה.

לקראת שעות הצהריים אתמול, אלפים נהרו באוטובוסים לאזור מגידו. משפחות שלמות, מהסבתות והסבים ועד לתינוקת שנולדה לפני שבועיים – כולם הלכו באותו מסלול לקראת הרחבה שבה הוצבה במת הנכבה שלנו. מי שהיה תקוע בפקקי הענק בדרך לאירוע יכול היה לשמוע את עדויות הפליטים ואת שירי האדמה, השייכות והנכבה, ששודרו ברדיו אל שמס.

אחרי שעות בדרכים הגעתי למקום המצעד, דגלי פלסטין בכל מקום, ועל הבמה שני מנחים, גבר ואישה, שינוי מרענן. אחרי שירת ההמנון הפלסטיני וטקס הצהרת אמונים ההמונית, לפיה כולנו מתחייבים לא לשכוח ולפעול למען החזרת כל פליט לכפרו ולמען צדק לעם הפלסטיני, אפשר היה להתפנות למאהלי היצירה מסביב: תחנות של מלאכת יד, תערוכות ציורים, גרפיטי, מוזיקה מסורתית, רקמה וחריטה. השנה בלט מאהל התמיכה באסיר וליד דקה, שם דרשו לשחרר אותו אחרי 37 שנות מאסר. דקה סובל מסרטן ומצבו מדרדר מיום ליום. במקום נכחו גם אשתו של דקה, סנאא, ובתו, מילאד, שנולדה בזכות הברחת זרע מהכלא.

>> במרחק 2 ק"מ מהכפר ההרוס, הפליטים הפלסטינים ממתינים לשיבה

סנאא דקה היתה גם זו שנשאה את הנאום המרגש ביותר בעיניי. היא קראה להתאחד סביב האסירים הביטחוניים ולתמוך בהם, כי הם הסממן החי של הנרטיב הפלסטיני, שמזכיר לנו שעוד צריך לשלם מחיר כבר עד השיבה.

"אתם מפחדים מהפשע ומהאלימות בחברה הערבית? חנכו את הילדים שלכם שהם שייכים לאדמה הזאת, למדו אותם מהי הנכבה ולאיזה עם הם שייכים. תחושת השייכות לחברה ולעם שלהם תגן עליהם מהידרדרות לרחוב, לאומיות איתנה ונאמנות לפלסטין תמנע מהם לפגוע באנשי פלסטין", אמרה דקה.

יו"ר ועדת המעקב, מוחמד ברכה, לא הפתיע בנאום שלו. אחרי שהודה לכל העולם ואחותו על תכנון האירוע והפקתו, הוא אמר שנוכחות האלפים כאן היא התשובה לפשיזם של הממשלה.

כנגד כל היגיון, ולמרות היכרותי עם יו"ר ועדת המעקב ושמיעת אין-ספור נאומים מפיו, אני מודה שהיתה לי ציפייה שברכה ינצל את הרגע הזה, מול קהל מחויב, ערכי וקשוב, כדי להציג תוכנית פעולה מול ממשלת בן גביר וסמוטריץ' וגם מול גל המחאה במדינה, ולדבר על מה עמדתנו כלפי ההפיכה המשטרית. אך במקום זה, ברכה העדיף להזכיר לנו מה לא:

אנחנו לא שחקני מחליפים, אנחנו לא תפאורה בהפגנות אנשי הצבא והגנרלים שהפגיזו את בני עמנו, ואנחנו לא עבדים שאומרים להם מה לעשות ומתי לעשות.

מבחינת ברכה, עצם הנוכחות בתהלוכה עם דגלי פלסטין תביא את הפליטים הביתה מכל חלקי תבל. בחגיגיות בלתי מעורערת הוא הצהיר: "אנחנו נקבל את פניכם בארצכם כשתחזרו".

אבל מה אנחנו רוצים היום? מה העמדה של הפלסטינים בישראל כלפי ההפיכה? פה ברכה הצליח לבלבל אותי. מצד אחד הוא לא פקפק לרגע במחויבות להפיל את הממשלה הרעה זו, ומצד שני הדגיש שלא "נרקוד לפי הלחן של התזמורת הציונית כאן".

שני רגעי שיא היו בנאומו של ברכה. הראשון, כאשר השווה בין אלימות המתנחלים בשטחים ובערי המרכז לבין כנופיות הפשע שמפרקות את החברה הערבית מבפנים. "אותו נשק של הצבא, ושני הצדדים משרתים את אותה אג'נדה של פירוק העם הפלסטיני והחלשתו. המאבק בפשיעה בתוכנו הוא מערכה פוליטית לכל דבר נגד הממסד המתנחלי".

הרגע השני היה כשברכה התרגש ואיבד את האיפוק כאשר דיבר על הפילוג בחברה הפלסטינית, בין חמאס לפת"ח, "עשיתם לנו פדיחות בעולם, סיימו את הפילוג הזה כבר, ההתעקשות הזאת לפילוג העם היא הנקודה הקרובה ביותר לבגידה לאומית".

בעוד ברכה מפציר בנוכחים להרים את דגל פלסטין גבוה ולהתגאות בו, עלה לבמה שליח, שלחש באוזניו ובמיקרופון הפתוח את הידיעה על כך שמשטרת נצרת פלשה למשרדי חד"ש בעיר, הורידה את דגל פלסטין ועצרו חבר מפלגה.

נוכחות יהודית בולטת

נועה לוי, עורכת דין לזכויות אדם ופעילה מרכזית בחד"ש ובגוש נגד הכיבוש נאמה בשם השותפים היהודים שתומכים בזכות השיבה לפלסטינים, שהנוכחות שלהם השנה היתה בולטת במיוחד, כנראה בעקבות התחזקות המחאה נגד הכיבוש ועליית הימין המשיחי לשלטון. מספרי השלטים בעברית והמשתתפים היהודים היו גבוהים מתמיד, ואפילו זכיתי לפגוש פנים חדשות באירוע.

לוי הודתה בפני הקהל שהיא ומשפחתה שיתפו פעולה עם נישול פלסטינים מביתם אחרי הנכבה, וכי משפחתה, שעלתה מצרפת, התגוררה בבית "ריק" בשכונת מנשייה ביאפא, לפני המעבר לבית אחר.

"כבני אדם, מוטלת עלינו החובה לזכור ולא לשכוח", אמרה לוי, "כי הסיפורים של כולנו שונים, אך החיים של כולנו קדושים.

"יזכור עם ישראל,

"יזכור עם פלסטין,

"נזכור, בני האדם.

"כשותפה בנישול, מוטל עלי להיות שותפה בתיקון העוול. להזכיר את הפליטים גם בגוש נגד הכיבוש, להזכיר את הנכבה דווקא ביום העצמאות. אני מציעה מודל כללי לשיבת הפליטים, מודל למימוש זכות השיבה, כדי להראות שטועים מי שחושבים ששיבת הפליטים משמעותה גירוש היהודים שכאן. תיתכן שיבה צודקת, שיבה אופטימית, שיבה במסגרת של סיום כולל של הכיבוש, שיבה שפותחת אפשרות של שלום אמיתי ושל שותפות אמיתית".

ואני אמרתי, אמן.