"כל צעד שהמדינה עושה מעמיק את הפיצול בינה לבין הדרוזים"

מחאת הדרוזים נגד בניית טורבינות הרוח ברמת הגולן עוררה מחלוקת רחבה ברחוב הישראלי. בעוד שגורמים מהימין מתחו ביקורת על נסיגת הממשלה, ולו חלקית, מהחלטתה, ואת הסכמתה לדחות את העבודות, וראו בכך כניעה, רבים מבני העדה הדרוזית ומהחברה הערבית סבורים שהיחס מצד השר בן גביר וגורמים נוספים היה עוין כלפי הדרוזים, וחותרים תחת מעמד הדרוזים בישראל.

האמנם יש לדרוזים מעמד מיוחד במדינה? ואם כן, אילו שינויים חלו בו במהלך השנים האחרונות?

>> נגד טורבינות הרוח: הדרוזים-הסורים בגולן נאבקים על אדמתם וזהותם

גל ההפגנות האחרון החל ב-20 ביוני, לאחר שצוותים של חברת אנרג'יקס הגיעו בליווי כוחות משטרה כדי להתחיל בהקמת טורבינות רוח ליד מג'דל שמס. למרות שהחברה טוענת כי שילמה עבור חכירת השטח לשנים רבות, יש תושבים שטוענים כי החתימות שלהם זויפו ושהטורבינות משפיעות על אדמותיהם הסמוכות ועל חייהם. ההפגנות החלו בגולן, לאחר מכן הצטרפו אליהן דרוזים מהגליל, והסלמה חלה כשהן עברו לצמתים מרכזיים בגליל, תוך סגירת חנויות ועימותים עם המשטרה, שלאחריהם הושג הסכם לפיו העבודה בפרויקט תידחה לתחילת אוגוסט, ובתקופה זו יתקיים משא ומתן להשגת הסכם בין הצדדים.

"האירועים הללו היו חלק משורה של צעדים שפגעו בעדה הדרוזית ובמעמדה במדינה והשפיעו עליה כלכלית. ניתן לומר שמה שקרה הוא הקש ששבר את גב הגמל", אומר ד"ר אמיר ח'ניפיס, מייסד ויו"ר המרכז הדרוזי-הישראלי, הפועל "לחיזוק הקשר בין העדה הדרוזית והעם היהודי ומדינת ישראל".  "העדה הדרוזית רוצה שוויון בזכויות, במיוחד לאור העובדה שהיא נושאת בחובות מלאות, אבל זה לא קורה. אחרי חוק הלאום וחוק קמיניץ, הצטמקות התקציבים, הכישלון בפיתוח הכפרים ובפיתוח אזורי התעשייה בהם – כל מה שקורה בשנים האחרונות מעיד על אפליה גדולה נגד הדרוזים, ועכשיו הפרויקט הזה מגיע לגולן. למרות שיחסי הדרוזים מהגליל והכרמל עם המדינה שונים מאלו של הדרוזים בגולן, הקשר בין הדרוזים בכל האזורים קיים וחזק, והדרוזים בגליל ובכרמל לא יכולים לשתוק כשמשהו פוגע בדרוזים של הגולן".

מגרוע לגרוע יותר

ואכן, התפיסה לפיה המדינה לא מזכה את הדרוזים ביחס מיוחד ומתנהגת אליהם באותה גזענות שבה היא נוהגת כלפי שאר החברה הערבית, הולכת ומתרחבת בקרב הדרוזים. הבעיה, טוענים שם יותר ויותר, היא לא רק בבן גביר ועמדותיו הגזעניות, אלא במדיניות המפלה ערבים בכל דבר.

"כל צעד שהמדינה עושה מקדם את העמקת הפיצול בינה לבין הדרוזים", אומרת סגנית ראש מועצת עוספיה, סמירה עזאם, מייסדת רשימת הנשים העצמאית הראשונה בעוספיה. ​​"קיים פער בין האנשים לבין ההנהגה. בקרב האנשים, יש שינוי גדול. נכון שהם עדיין רואים עצמם כישראלים, אבל כשהמדיניות לא משתנה לטובה במשך השנים, למרות חילופי הממשלות, ורק מחריפה מגרוע לגרוע יותר, זה אומר הרבה ומסביר את התמוטטות הקשר".

>> למה אני לא יכולה להזדהות עם המאבק של בני עדתי הדרוזים

עו"ד יאמן זידאן, מהמתנגדים הבולטים לשירות חובה לדרוזים: "הקול המתנגד למדיניות המדינה ולמדיניות ההנהגה הדרוזית נוכח וחזק בתוך החברה, אבל הוא נעדר בכוונה מהתקשורת הישראלית, שמתעקשת להציג את הדרוזים כקבוצה קטנה השייכת לאדם אחד ושעמדותיה זהות, וזה לא נכון. יש הרבה זרמים בתוך העדה הדרוזית, בין הדרוזים הלאומיים, הדרוזים הפלסטינים, הדרוזים הישראלים, ואפילו הדרוזים הציונים, ויש התנגדות גדולה לממשלות ישראל ולמדיניות האנטי-דרוזית שלה, במיוחד בשנים האחרונות".

ח'ניפיס, רואה קשר הדוק בין המחאה הדרוזית הנוכחית לבין המחאות המתקיימות במדינה, שכן "רוח המחאה משפיעה על כולם, במיוחד כשהעדה הדרוזית רואה עצמה חלק מהחברה הישראלית, והמפגינים נגד הרפורמה המשפטית מחבקים את הדרוזים ומביעים את תמיכתם המלאה בהם. אני מאמין שכל מחאות הדרוזים הן נגד הממשלה ולא נגד המדינה. החלק הגדול ביותר של הדרוזים מבדיל בין המדינה לממשלה, והאכזבה הנוכחית היא מהממשלה ולא מהמדינה".

אף שהדרוזים הם חלק מהאומה הערבית ואחת מכתות האסלאם, ישראל הצליחה במהלך השנים – באמצעות מגוון דרכים, החל מתוכנית הלימודים ועד לשירות החובה – לבנות דורות חדשים של דרוזים, שאינם מכירים בהיותם ערבים, לא כל שכן פלסטינים. תחושה זו הפכה להדדית, שכן גורמים רבים בחברה הערבית בישראל חשים כי הדרוזים הם עדה נפרדת, ולא חלק ממנה. הדרוזים אפילו אינם חלק מהוועדה הארצית של ראשי הרשויות הערביות ואינם חלק מוועדת המעקב העליונה, למעט הדרוזים הפעילים במפלגות ערביות, כמו חד"ש ובל"ד.

"ההפרדה השיטתית והמתוכננת הזו בין הדרוזים לשאר הערבים החלה בשנות החמישים", אומר זידאן. "המדינה הטילה שירות צבאי חובה על הדרוזים – לא בהסכמה, כפי שטוענים, אלא בכוח. כיוון שכל המנהיגים הלאומיים הדרוזים שהיו לפני הנכבה נעדרו או הודחו, הם הפעילו לחץ על השאר, ולאור היעדרה המוחלט של הזהות הפלסטינית באותה תקופה, בגלל הכאוס שהתרחש לאחר הנכבה, הם הצליחו להטיל שירות חובה ולאחר מכן תוכנית לימודים חדשה ומדיניות חדשה.

"אבל למרות זאת, כיום, כמו בכל החברה הערבית, יש בקרב הדרוזים זרמים שונים ואחוז המסרבים לשירות חובה עלה משמעותית בשנים האחרונות, ולא רק מסיבות לאומיות. יש קטגוריה שמסרבת מסיבות לאומיות, אבל יש עוד סיבות, הצעיר הדרוזי פשוט חושב כמה ירוויח מהשירות הזה? בישובים שיש בהם כסף, עסקים וכלכלה חזקה, אחוז השירות נמוך יותר, כי הצעירים מעדיפים לפתח את עתידם, ויש עוד המון סיבות".

זידאן גם דוחה טענה רווחת, שלפי הדת הדרוזית, בני העדה צריכים לעמוד לצד השליט: "כאשר סולטאן באשא אל-אטרש הוביל את המהפכה הסורית נגד המנדט הצרפתי, הדרוזים הם אלה שהקימו את מדינת לבנון לאחר שהם התמרדו נגד הצרפתים. אפילו בפלסטין, ההתארגנות הפלסטינית הצבאית הראשונה נגד הבריטים הוקמה על ידי קבוצה של דרוזים שניסתה לייבא את המהפכה מסוריה באותה עת. במקור, כאשר הוקמה העדה הדרוזית, לא היו מדינות, אני מדבר על לפני אלף שנה, כך שהטענה שהכת הדרוזית קוראת לעמוד לצד המדינה היא טענה שנועדה לשרת את הפרויקט הציוני, לא יותר".

"התחושה היא שאנחנו בצוואר בקבוק ושהפיצוץ יקרה בכל רגע"

"ההנהגה הדתית נמצאת בעמדה מביכה", אומרת עזאם, "כי היא נחשבת לעובדת מדינה, והמדינה מתעקשת לטפל בכל הדרוזים רק דרך ההנהגה הדתית, למרות שהדתיים הם רק 20% מהדרוזים, אז למה ההנהגה הדתית נתפסת כאחראית לכל הנושאים, גם הלא-דתיים? זה לא קשור רק לממשלה הנוכחית, אלא לכל ממשלות ישראל, כולל ממשלות השמאל, שמפגין היום וטוען שאכפת לו מהזכויות שלנו. אותו שמאל ששתק ולא שינה דבר בחוק הלאום ובקמיניץ, או בכל המדיניות נגד הדרוזים, הוא שמאל יהיר, שמאמין ששוויון הוא שוויון רק כאשר הוא משרת האינטרס שלהם. הם רוצים דמוקרטיה שמשרתת רק את האשכנזים".

באשר למנהיגים הפוליטיים הדרוזים, אומר ח’ניפיס: "חברי הכנסת הדרוזים לרוב מייצגים את המפלגות שלהם בתוך החברה יותר משהם מייצגים את החברה שלהם בפני המדינה; מספרם מועט, ויש להם פחות השפעה על מדיניות המדינה כלפי הדרוזים".

"כל הדרוזים בעולם מונים כמיליון וחצי איש ואישה. אנחנו צריכים להגן על עצמנו באמצעות הגנה על אדמתנו, כי השייכות הראשונה שלנו היא תמיד לאדמתנו", מסכמת עזאם. "ישראל מנסה לשבור את כוחנו בשנים האחרונות עם מדיניות ושיטות שכולן משפיעות על האדמה, ובעוד אנחנו רוצים יציבות, היא ממשיכה לנסות להציק לנו. עד מתי הדרוזים ימשיכו לעמוד בהסכם הזה, חובות תמורת זכויות, אם הזכויות אינן מלאות? שום דבר לא מבשר טובות לכיוון של יציבות. התחושה היא שאנחנו בצוואר בקבוק ושהפיצוץ יקרה בכל רגע, בטרגדיה גדולה".