כל הפליטים צריכים לחזור לביתם, חוץ מהפלסטינים

אחרי ביקורת נוקבת על מדיניות השערים הנעולים של ישראל בפני הפליטים שנמלטים מאוקראינה, ואחרי הפצרות מצד השגריר והקונסול האוקראינים בישראל לאפשר את כניסתם של הפליטים, ראש הממשלה נפתלי בנט, הודיע על מדיניות חדשה, שאותה הגדיר כ"מדיניות בית הלל" – קרי מדיניות מקלה, שנוהגת בפליטים האוקראינים לפנים משורת הדין.

על פי המדיניות החדשה, ישראלים שירצו לארח קרובי משפחה מאוקראינה שיש חשש שישתקעו בארץ, יידרשו לשלם עבור כל אחד מהם ערבות בסך 10,000 שקל ולהתחייב שייצאו מהמדינה בתוך חודש.

הרבה כבר נאמר על המדיניות הלא אנושית של ישראל ביחס לפליטים בכלל, בראש ובראשונה למבקשי המקלט האפריקאים שנמלטו לשטחה מאימת המלחמה בארצם ונתונים בישראל לאורך שנים למסכת אינסופית של השפלות והגבלות.

מאז תחילת המלחמה באוקראינה, היינו עדים ליחס הלא אנושי הזה גם כלפי הפליטים האוקראינים. יש עוד הרבה לומר על האופן המביש שבו המדינה הזו, שהמענה למצוקת הפליטות מהווה את ההצדקה העצמית לקיומה, נוהגת בפליטים המידפקים עכשיו על שעריה. אבל יש כאן נקודה נוספת שראויה להתייחסות.

הערבות שישראל דורשת שתופקד כדי לוודא שהפליטים האוקראינים לא ישתקעו כאן מלמדת שמבחינת ישראל, מצב הפליטות אמור להסתיים ברגע שחולפת הסכנה, או אז הפליטים אמורים לחזור לארצם.

זאת, כמובן, בנוגע לפליטים שלא היא עצמה אחראית על פליטותם. או אז היא תמנע את שובם בכל מחיר, תנעל בפניהם את שעריה ותגזור פליטות גם על בניהם ובני בניהם. כלומר פליטים מכל מקום אחר בעולם, מבחינת ישראל, זכאים – ואף נדרשים! – לחזור למולדתם בתום המלחמה, אבל פליטים שהיא עצמה יצרה נשארים בחוץ גם שבעה עשורים אחרי תום המלחמה, ומבחינתה יישארו פליטים לנצח, עד סוף הדורות.

יתרה מזו; לא זו בלבד שישראל מעולם לא איפשרה את חזרתם של מאות אלפי הפליטים שנעקרו מעל אדמתם עם הקמתה, ושל מיליוני הצאצאים שלהם החיים במחנות פליטים ובפזורות אחרות מאז ועד היום, היא אף חוקקה חוק מיוחד – "חוק הנכבה" – האוסר על השרידים שנשארו לציין את יום אסונם, אחרת יהיו חשופים לסנקציות מדינתיות שונות.

אין בזאת, כמובן, כדי להפתיע בכלל. זוהי רק הדגמה נוספת לפטור הגורף שישראל העניקה לעצמה מיום היווסדה – לא רק ממחויבות לחוקים הבינלאומיים, אלא גם למוסר האנושי הבסיסי ביותר.

יותר משבעים שנה שהמדינה הזו מתייחסת לעצמה כמקרה כה יוצא דופן בהיסטוריה האנושית, שאף אחד מהכללים האנושיים לא חלים עליה. הדבר אירוני בצורה יוצאת דופן במיוחד לאור העובדה שאחת היומרות של הציונות היתה "להחזיר את היהודים למעגל ההיסטוריה", כלומר לאיזו נורמליות כחלק מחברת עמי העולם. אבל ישראל לא באמת רוצה להיות נורמלית. היא מעולם לא רצתה בזה.

למעשה, ישראל שומרת בקנאות אכזרית על רישיון הלא-נורמליות שהעניקה לעצמה בכל הפגזה על מפגינים לא חמושים בעזה, בכל פלישה לשטחן האווירי של המדינות השכנות, בכל חוק אפרטהייד נוסף שהיא מחוקקת, בהתנקשויות ברבריות במדעני גרעין איראניים ובהתערבות גסה בשיחות הגרעין של איראן עם העולם במטרה למנוע את היכולות הגרעיניות שלה, בעוד ישראל עצמה שומרת על עמימות לגבי יכולותיה, מסרבת לחתום על האמנות הבינלאומיות לאי-הפצת נשק להשמדה המונית ומונעת פיקוח בינלאומי על מתקניה.

ואחרי כל זה, כאשר ארגוני זכויות אדם מעיזים להצביע על גזענותה, על חוסר הנורמליות שלה, על מדיניות האפרטהייד שלה, היא – המדינה שהחריגה את עצמה מכל נורמה אנושית – מיד מזדעקת: "אבל למה אתם מתייחסים אלינו בצורה חריגה?!"