כוח עליון
"ללא התראה, הסיר המלח את משקפיו של מ', תחב אותם לכיסו והנחית עליו אגרוף בבטן". סיפור של פרימו לוי מתוך הקובץ "אושוויץ, עיר שלווה"
"שלכת" של מנשה קדישמן, במוזיאון היהודי בברלין (צילום: Alfonso, CC BY-NC 2.0)
מ' הזדרז כי היתה לו פגישה חשובה עם מנהל של ספרייה. הוא לא הכיר את הרובע ההוא של העיר; שאל עובר אורח מה הדרך, וזה הצביע בפניו על סמטה ארוכה וצרה. סלולה בחצץ. מ' נכנס וכאשר היה בחצי הדרך, ראה שבא מולו בחור מוצק בגופיה, כנראה מלח. הרגיש לא בנוח כשהבחין שאין בסמטה רחבות או מבואות בתים: אף שמ' היה כחוש, ייכפה עליו מגע לא רצוי ברגע שיצטלבו דרכיהם. המלח שרק. מ' שמע נביחה מאחורי גבו, גירוד של ציפורניים, ואחר כך הבל פה של חיה מלוהטת: הכלב מן הסתם רבץ והמתין.
הם התקדמו שניהם, עד שמצאו את עצמם פנים אל פנים. מ' נצמד בגבו לקיר כדי לאפשר מעבר חופשי, אבל השני לא נהג כמוהו; נשאר על עמדו והניח את ידיו על מותניו, חוסם לחלוטין את השביל. לא היה לו פרצוף מאיים; נראה שהוא מחכה בשלווה, אבל מ' שמע את הכלב מיילל ארוכות: מן הסתם היה בעל חיים גדל מידות. צָעַד צעד קדימה, ובתגובה האחר השעין את כפות ידיו על הקירות. נרשמה הפוגה, ואז המלח סימן בשתי כפות ידיו כלפי הקרקע, כמו מי שמלטף גב ארוך או משקיט את המים. מ' לא הבין. "למה אתה לא נותן לי לעבור?", אבל האחר לא ענה וחזר על הסימן. אולי היה אילם או חירש או לא הבין איטלקית: אבל הוא בטח הבין, השאלה לא היתה כל כך מסובכת.
ללא התראה, הסיר המלח את משקפיו של מ', תחב אותם לכיסו והנחית עליו אגרוף בבטן: לא חזק מאוד: אבל מ', מתוך הפתעה, נסוג כמה צעדים. מעולם לא מצא את עצמו במצב דומה, אפילו לא כילד, אבל הוא זכר את מרטין עדן וההיתקלות שלו בפרצוף גבינה, הוא קרא את "אטורה פיירמוסקה", את "אורלנד המאוהב", את "הזועם", את "ירושלים" ואת דון קישוט, הוא זכר את סיפורו של פרה קריסטופורו, ראה את "האיש השקט" ו"בצהריי היום" ומאות סרטים אחרים, ולכן ידע שבמוקדם או במאוחר השעה הזו תגיע גם אליו: היא מגיעה לכולם. [פרצוף גבינה הוא בריון המכה את מרטין עדן, גיבור ספרו של ג'ק לונדון; "אורלנדו המאוהב" הוא שיר אפי שכתב מתאו מריה בויארדו בסוף המאה ה-15 על עלילותיו אורלנדו, גיבור מימיו של קרל הגדול, ו"אורלנדו הזועם" היא השיר האפי שכתב לודוויגו אריוסטו במאה ה-16 על המשך עלילותיו. "ירושלים" היא "ירושלים המשוחררת" של טורקוואטו טאסו מסוף המאה ה-16 על כיבוש ירושלים בידי הצלבנים, מ.ר]. הוא ניסה לאזור כוח, שלח אגרוף, אבל הבחין לתדהמתו שהזרוע שלו קצרה: לא הצליח אפילו ללטף את פניו של היריב, שהניח את ידיו על כתפיו של מ. ושמר אותו רחוק ממנו. אז הסתער על המלח בראש מורכן: זו לא היתה רק שאלה של כבוד או גאווה, הוא לא רק היה חייב לעבור, אלא שבאותו רגע נראה לו שפילוס דרך בסמטה ההיא הוא עניין של חיים או מוות. הצעיר תפס את ראשו בין ידיו, הדף אותו וחזר עם שתי כפות ידיו על הסימן, שמ' הבחין בו מעבר לערפל של קוצר הראייה.
עלה בדעתו של מ' שגם הוא יכול לנצל את גורם ההפתעה: מעולם לא התנסה בשום צורה של מאבק, אבל משהו נשאר לו ממה שקרא, והבזיק במוחו, מתוך עבר רחוק, משפט שקרא לפני שלושים שנה ברומן על הצפון הפרוע: "אם היריב שלך חזק ממך, תתכופף, השלך את עצמך על הרגליים שלו ושבור לו את הברכיים". הוא נסוג כמה צעדים, תפס תנופה, הצטנף לכדור והתגלגל לעבר הרגליים הגוצות של המלח. זה האחרון פשט את ידו, יד אחת, ועצר את מ' ללא מאמץ, אחז אותו בזרועו והרים אותו: היתה לו הבעה נדהמת. ואז חזר על הסימן ההוא. בינתיים הכלב התקרב ורחרח את המכנסיים של מ. באופן מאיים. מ' שמע צעדים חדים ורועמים מאחורי גבו: זו היתה בחורה בבגדים צעקניים, אולי זונה. היא חלפה על פני הכלב, על פני מ' והמלח כאילו לא ראתה אותם, ונעלמה בקצה הסמטה. מ', שעד אז חי חיים נורמליים, רצופים בהנאות, שעמום וכאבים, הצלחות וכישלונות, חש תחושה שמעולם לא התנסה בה קודם, תחושה של כפייה, של כוח עליון, של חוסר אונים מוחלט, ללא מפלט או תקנה, שאין לה תשובה מלבד הכניעה. או המוות: אבל האם יש הגיון למות כדי לעבור בסמטה?
לפתע, לפת המלח את כתפיו של מ' והדף אותו ארצה: היה לו אכן כוח יוצא דופן, ומ' נאלץ לכרוע ברך על החצץ, אבל האחר המשיך ללחוץ. הכאב בברכיו של מ' היה בלתי נסבל; ניסה להעביר חלק ממשקלו לעקבים, ולשם כך להשתפל עוד יותר ולהתכופף לאחור. המלח ניצל את זה: במקום אנכי, הלחץ שלו הפך אלכסוני, ומ' מצא את עצמו יושב, זרועותיו תקועות בקרקע מאחורי גבו. התנוחה היתה יציבה יותר, אבל משום שמ' היה עכשיו הרבה יותר נמוך, הלחץ מלמעלה על כתפיו נעשה בה במידה הרבה יותר עז. לאט לאט, חרף רגעים מפרכסים וחסרי תוחלת של התנגדות, מ' מצא את עצמו שעון על מרפקיו, ואחר כך שרוע, אבל ברכיו מקופלות ומורמות: לפחות הן: הן היו עשויות מעצמות קשות, חזקות, קשות להכנעה.
הבחור פלט אנחה כמו זו של אדם שנאלץ להשתמש בכל הסבלנות שלו, גרר את העקבים של מ', אחד אחרי השני, מתח את רגליו על הקרקע והידק את פיקות הברכיים שלו. זו, אם כן, היתה המשמעות של הסימן, חשב מ': המלח רצה אותו שרוע, כנוע; לא היה מוכן לשאת התנגדות. הוא גירש את הכלב בפקודה חדה, הסיר את הסנדלים שלו, נטל אותם בידו ויצא להליכה על גופו של מ' כמו שהולכים על מוט שיווי משקל באולם התעמלות: לאט, בזרועות פרושות, מביט הישר קדימה. הניח כף רגל אחת על השוקה הימנית, ואז את השנייה על עצם הירך השמאלית, ואז הלאה על הכבד, על עצם החזה השמאלית, על כתף ימין ולבסוף על המצח. נעל מחדש את הסנדלים והסתלק והכלב בעקבותיו.
מ' קם על רגליו, חבש שוב את המשקפיים וסידר את בגדיו. ערך בדיקת מלאי חפוזה: האם יש רווחים משניים, כאלה שמי שדורכים עליו מפיק ממצבו? רחמים, אהדה, תשומת לב מוגברת, אחריות מופחתת? לא, משום שמ' חי לבדו. אין, וגם לא יהיו; ואם כן, מזעריים. הדו קרב לא הלם את הכללים: היה לא מאוזן, בוגדני, מטונף וטינף אותו. הכללים, גם האלימים שבהם, הם אביריים, החיים אינם כאלה. הוא יצא אל הפגישה שלו וידע שלעולם לא יהיה האדם שהיה.
27 ביוני 1986
מתוך "אושוויץ, עיר שלווה", הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הוצאת הקיבוץ המאוחד, ינואר 2023. מאיטלקית: מירון רפופורט
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
