ישראל תתקשה לשרוד את שנת הקורונה

לישראל היה קל יחסית לקבל החלטה בינארית ולעבור ממצב פתוח לסגור עם התפרצות מגיפת הקורונה. סדרה של החלטות ממשלה ושיתוף פעולה רחב של רוב האזרחים הובילו ליישום של צעדי ריחוק חברתי, ולבסוף לסגר הדוק במיוחד במהלך פסח.

בניגוד לכך, המעבר למצב המורכב הרבה יותר של סגר חלקי שמתרחש בימים אלה חושף את הכשלים, הבלבול, המחסור בנתונים, היעדר השקיפות וחוסר האמון במדיניות הישראלית – שיקשו עלינו לצלוח את התקופה הרגישה הזאת, ועלולים להוביל לסגר מחודש בתנאים גרועים הרבה יותר.

המציאות של סגר שנפתח ונסגר כנראה תלווה אותנו במשך חודשים ואפילו שנים. היא תהיה כרוכה בשינויים חדים ומתמשכים בהרגלים שלנו: החל מהרגלי העבודה והלימודים, דרך הפעילות של חנויות ומסחר ועד לטיסות ופנאי. צריך לזכור גם כי ישראל היא רק שחקנית קטנה בזירת הקורונה הגלובלית. אתגר גדול במיוחד ייווצר כאשר המשק מוטה היצוא של ישראל יצטרך שוב להיפתח לעולם.

פרופ' מארק ליפשיץ, אפידמיולוג בכיר מאוניברסיטת הרווארד, שוחח עם ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני ההחלטה להקל על הסגר במוצאי פסח, אף כי לא נראה כי המדיניות שבה נוקטת ממשלת ישראל תואמת את המלצותיו. ליפשיץ הסביר באחרונה כי הדינמיקה של החלטות פוליטיות וכלכליות עשויה להוביל להסרה מוקדמת מדי של הסגר ולהתפרצות מחודשת של הקורונה בארה"ב גם אחרי שתושג שליטה מסוימת במגיפה.

ואכן, בסין, בסינגפור ובמדינות נוספות במזרח אסיה יש כבר כעת סימנים לגל שני של קורונה. בנוסף, יש הערכות, בין השאר של מנהל המרכז האמריקאי לבקרת מחלות (CDC), ד"ר רוברט רדפילד, שלפיהן גם אם בתקופת הקיץ תהיה רגיעה מסוימת בהתפשטות המחלה, היא עלולה לחזור בחורף בעוצמה מחודשת.

ההנחיות: מעט מידע ענייני, הרבה זלזול

מגיע לממשלת נתניהו קרדיט על תגובתה המהירה בתחילת המשבר, אלא שאחרי כמה שבועות שבהם אנחנו מתמודדים עם המצב, כבר לא מספיק להפחיד את האזרחים עם אגדות על מגיפות בימי הביניים, או להתגאות בנתונים מכתבת תוכן שיווקי ב"פורבס", שלפיהם ישראל נמצאת לכאורה במצב הטוב ביותר בעולם במאבק בקורונה.

כל העולם מתמודד עם המגיפה בצורה של ניסוי וטעייה, אך בישראל מגרש המשחקים מסוכן במיוחד, ומתערבבים בו שיקולים מקצועיים עם שיקולים של ראש ממשלה שנמצא בקרב הישרדות משפטי ופוליטי. במסגרת זאת יצא נתניהו למסע אינסופי של הופעות בפריים-טיים, שנועדו בעיקר לרכז את תשומת הלב סביבו.

נאומיו המוגזמים של ראש הממשלה נטפו תשבוחות עצמיות, וכללו מעט מדי מידע ענייני – ואפס שאלות מצד עיתונאים, שלא הורשו לדבר. ולאחר שניצל את הבמה האינסופית שסידר לעצמו להצהרות על רצונו בהקמת ממשלת חירום, בהסכם הקואליציוני שעליו חתם עם בני גנץ אין אפילו סעיף אחד מעשי שנוגע לקורונה, וכמובן שאין בו אף תוכנית להתמודדות עם המשבר החמור ביותר שהיה כאן מזה עשורים.

בנוסף, אף שבמוצאי חג הפסח אמר נתניהו כי בעוד כשבועיים יישקל אם להמשיך לשחרר את הסגר או להדקו מחדש, כלל לא ברור לפי אילו קריטריונים מתקבלות ההחלטות והדברים מתבצעים תחת מעטה של עמימות. הדיונים בנושא הקורונה מתנהלים בפורום מצומצם ולא שקוף, והממשלה מצביעה רק בדיעבד על החלטות שנקבעו מראש.

מערכת הבריאות הישראלית רשמה הישגים במשבר, לצד כישלון בהקמת מערכת בדיקות יעילה. אבל השר המופקד עליה, יעקב ליצמן, שצפוי להמשיך בתפקידו גם בממשלה הבאה, נעלם לאחר כמה הופעות מביכות בתקשורת בימים הראשונים של הסגר. באותו הזמן הוא אף נדבק בקורונה, וככל הנראה גם זילזל באופן מופגן בהוראות המשרד שבראשו הוא עומד. והוא לא היה היחיד – גם ראש הממשלה עצמו, נשיא המדינה ראובן ריבלין וחברי כנסת נוספים זילזלו בהוראות הסגר המחמירות שהוטלו בחג הפסח.

לשאר האזרחים כלל לא ברור איך ניתן לעקוב אחרי ההנחיות. בגרסה החדשה שלהן שפורסמה אחרי פסח, למשל, מותר להתאוורר במרחק 100 מטר מהבית, אבל לרוץ אפשר גם למרחק של 500 מטר מהבית, ולנסוע כדי להצטייד ברהיטים או ספרים אפשר למרחק בלתי מוגבל. גם ההנחיות החדשות לבעלי עסקים כוללות מגבלות שמעוררות ספק לגבי יכולתם של בתי עסק רבים לעמוד בהן.

המגיפה: נתונים חלקיים ומוטים

האבסורד של מדיניות של ריחוק חברתי הוא כי הצלחתה גורמת לה להיראות מיותרת. מצד שני, לא ניתן להסיק מתוצאות טובות שהמדיניות היתה מוצדקת, וייתכן שהיה אפשר להגיע לתוצאות דומות עם צעדים מתונים יותר. ייתכן גם שמצבה הטוב יחסית של ישראל נובע בכלל מסיבות אחרות, שאינן קשורות לשום מדיניות, כמו גילה הצעיר של האוכלוסייה – מחצית מהישראלים הם בני פחות מ-30 – לעומת אוכלוסייה מבוגרת יותר באיטליה ובספרד. אך סביר להניח שהתגובה המהירה תרמה למצב הטוב יחסית שבו אנו נמצאים.

הישג נוסף נרשם לזכותה של מערכת הבריאות הישראלית, שיסודותיה חזקים בעיקר בזכות השקעות עבר, אף שהיא סובלת בעשורים האחרונים ממחסור בתקציבים ובתשתיות ומאפליה מתמשכת בין חולים עשירים לעניים. בתנאים מורכבים אלה, נראה כי ההיערכות בהקצאת מיטות, ציוד וצוותים רפואיים היתה טובה.

אבל המידע החלקי והבעייתי אינו רק נחלתו של נתניהו. גם משרד הבריאות מפרסם נתונים חלקיים ומוטים ואחראי להפצת שמועות לא מבוססות. לאורך כל התקופה, הנתונים שמתפרסמים לציבור נארזים באופן שיווקי שנועד לטשטש בעיות, במקום להודות בהן באופן גלוי ואולי אף לתאר מה עושים כדי להתגבר עליהן.

כך היה, למשל, בטיפול הכושל בבתי האבות שהוביל לעשרות מקרי מוות. כך היה גם לגבי הנוהלים הרשלניים והיעדר אכיפתם בנמל התעופה בן גוריון, שנמשכו שבועות רבים אחרי שהוטלה חובת בידוד על החוזרים מחו"ל.

כשהמידע חלקי והדיווח מבולבל ומאולתר, קשה מאוד להבין מהם השיקולים שמנחים את המדיניות, ואם יש בכלל חשיבה מסודרת לטווח ארוך או רק החלטות פתאומיות והצהרות בומבסטיות על פי הנסיבות המשתנות. הציבור נאלץ להסתפק בהדלפות אינסופיות מצד פוליטיקאים, מקורבים ואנשי מקצוע בכל הדרגים, שממלאים את שעות השידור הארוכות במידע שחלקו לא אמין ומיותר.

הבדיקות: מדיניות כושלת

אפילו המידע הבסיסי – כמה חולי קורונה יש בישראל – אינו ברור לנו. מספר החולים המאומתים שאחריו עוקבים כלי התקשורת בכל העולם באובססיביות משקף במידה רבה את מספר הבדיקות שנעשה, ואינו מדד מדויק מספיק לרמת ההתפרצות של המחלה – שרבים מהנדבקים בה אינם מודעים לכך. לבדיקות עצמן יש תוקף מוגבל, והסיכוי לזיהוי מוטעה (זיהוי אדם כבריא בשעה שהוא נושא את הנגיף) גבוה למדי.

ועל גבי האי-ודאות הבלתי נמנעת הזאת, ישראל עוד מעמיסה מדיניות בדיקות כושלת והפכפכה, שגם בשלב הנוכחי של המגיפה אינה מסוגלת לתת את התמונה ביותר האפשרית של המצב.

זמן רב התבזבז על החלטות מוטעות ואפילו הכחשת הצורך בבדיקות או הודעות יח"צ חפוזות שלא שיקפו יכולת אמיתית בשטח. במהלך רוב השבועות האחרונים, נערכו בישראל אלפי בדיקות בודדות ביום, מספר שרחוק מלאפשר מעקב מקצועי איכותי אחרי המגיפה. רק בימים האחרונים הגיעה ישראל לרמה של כ-10,000 בדיקות ביום. מדובר בשליש מהמספר של 30 אלף בדיקות ביום שעליו התחייב נתניהו כבר לפני חודש, בעוד אחת מההצהרות חסרות הבסיס שפיזר לאורך משבר הקורונה.

הבעיה בניהול הבדיקות אפילו חמורה יותר: זמן יקר מתבזבז על עריכת הבדיקות וקבלת התוצאות, פי כמה מאשר במדינות מתקדמות יותר ועל אף שלכאורה ישראל מסוגלת להפיק תשתית בריאותית וטכנולוגית טובה.

שלושה חודשים ויותר אל תוך משבר הקורונה, הזמן שנדרש לפענוח בדיקה הוא שבוע ואפילו יותר, בזמן שבדרום קוריאה – עם אוכלוסייה גדולה פי 6 מישראל – מתקבלת תוצאה בתוך יממה ולעתים אפילו בתוך שעות ספורות. הזמן הארוך יקשה לאתר התפרצויות חדשות אם יהיו ולהתמודד עם גלים חוזרים של המגיפה.

בריאות למקורבים

אם הציבור נאלץ להסתפק במערכת בדיקות מקרטעת, אין פלא שמי שיכול מנסה לארגן לעצמו בדיקות מהירות. כך למשל, ראש הממשלה ובכירים אחרים ארגנו בדיקות לעצמם ולמקורביהם – בהתאם למסורת הנהוגה במערכת הבריאות בישראל מאז ומעולם של אפליה בין מקושרים לחסרי קשרים.

גם מנהלי מוסדות גריאטריים, ראשי רשויות או סתם מאכערים מקדמים בדיקות – במקרה הטוב מחוסר ברירה וכדי לנסות לקדם פתרון לבעיה נקודתית, ובמקרה הרע סתם כי הם יכולים.

התוצאה היא שגם ברגע הנוכחי, כאשר ישראל מנסה לצאת מהסגר ולהשיג שגרה חדשה שבה המשק חוזר לפעילות בהיקף גדול יותר, אין תמונה ברורה ועדכנית על פיזור הקורונה ביישובים או בשכונות. במקום מדיניות ברורה ועקבית – שיש כלים לבצע אותה – מתקיימת מדיניות סלקטיבית, שמעוררת את החשש כי היא מבוססת יותר על הימורים מאשר על ידע.

למשל, לפני פסח הוטל סגר על העיר בני ברק, אך מיד לאחר החג הוא הוסר בפתאומיות ובלי הודעה ברורה לתושבים – כמובן גם ללא נתונים ברורים על שיפור במצב התחלואה. בדיוק באותו יום התגלו לפתע חולים רבים ביישובים ערביים, שכנראה כלל לא זכו לבדיקות מוקדם יותר, והחל דיון – מוצדק כשלעצמו – על הטלת סגר לקראת הרמדאן.

יש היגיון באכיפה מוגברת כדי למנוע מפגשים צפופים בתקופת חגים, אבל לא ברור אם נעשה מאמץ מספיק כדי לבסס את הסגרים על מידע אמין ושקוף לציבור.

הגנה לחזקים

כדי להתגבר על הקורונה נדרש גם, ואולי בעיקר, חוסן חברתי וכלכלי. למרות הצהרות על תוכנית סיוע בהיקף חסר תקדים של 80 מיליארד שקל – נראה שרבים נותרו בלא סיוע. במציאות הזאת, בעלי אמצעים יכולים להתמודד טוב יותר עם סגר הדוק או עם היציאה המאולתרת וחסרת הוודאות אל סגר חלקי.

רבים מהעובדים במשרות ממשלתיות או בחברות ציבוריות מחוץ למערכת הבריאות נמצאים בחופשה ללא תשלום (חל"ת) או מוגנים ממפגש עם קהל. מי שעובדים בחברות עסקיות מבוססות יכולים להמשיך לעבוד מהבית או לקבל תנאים בטוחים יחסית במקום העבודה.

לעומת זאת, עובדים חלשים שחוששים לפרנסתם נאלצים לעבוד גם בתקופת הסגר וגם בתפקידים שמסכנים אותם בשל חשיפה מוגברת להדבקה.

היבט נוסף שבו מתגלה אפליה הוא בלימוד מרחוק בבתי הספר. רק מי שיש בביתו מספיק מחשבים ויכול גם להקצות את הזמן הדרוש יכול ללוות את הילדים בתהליך המורכב.

פגיעה חמורה נוספת היא בעובדים מעל גיל 67, שעדיין אינם מורשים לחזור לעבודה ולא ברור איזה סיוע יקבלו אם בכלל. עוד קודם לכן, מכיוון שהם מעל לגיל הפרישה, ניתן להם מענק קטן במיוחד של 1,000 עד 4,000 שקל בחודש.

יותר ממיליון איש איבדו את מקום עבודתם – זינוק חד לאחר שנים של שפל באבטלה. בשלב זה נראה כי מאות אלפים מתוכם לא יחזרו לעבודה בקרוב. אמנם עובדים שהוצאו לחל"ת אמורים לקבל דמי אבטלה, אך בסייגים רבים, ותוקפן של חלק מההקלות כבר פג. לעתים חלק מימי הסגר הם על חשבון ימי חופשה, והתשלום המקסימלי מגיע ל-70% מהשכר וללא תוספות שונות שלפעמים מהוות חלק משמעותי מההכנסה החודשית.

עצמאים ועסקים קטנים שנפגעו קשות מהקורונה מקבלים סיוע ממשלתי מוגבל, אם בכלל. הסיוע הוא ברובו מענקים שמספיקים במקרה הטוב למחיה השוטפת, אך אינם נותנים מענה להוצאות כמו שכר דירה וארנונה ומקשים מאוד על הישרדות העסק בתקופת האי-ודאות שעשויה להימשך חודשים ארוכים.

משרד האוצר מעדיף באופן שיטתי הלוואות בערבות מדינה הניתנות דרך הבנקים וחברות כרטיסי האשראי. אלא שהמנגנון הזה מבוסס על הערכה עסקית של סיכונים פיננסיים – ולא על עזרה הדדית. העסקים שמנסים לקבל הלוואות ייאלצו להתמודד גם עם חובות תופחים שלא ברור מתי יוחזרו, וחלק גדול מהם נתקלים בסירוב מראש מצד הבנקים.

אפשר גם אחרת

התמודדות עם מגיפה בקנה מידה כה גדול אינה יכולה להתנהל בלי טעויות וחישוב מסלול תוך כדי תנועה. אבל יש ממשלות שמצליחות להתגבר על מדיניות ההלם ולפתח כללי פעולה מסודרים יחסית – וחשוב לא פחות, מתנהלות בשקיפות מול האזרחים.

מדינה בולטת בהקשר הזה היא ניו זילנד, שהטילה סגר הדוק ובשלב מוקדם יחסית, מתוך היגיון דומה לזה שהנחה את ממשלת ישראל ועם תנאים נוחים במיוחד לבלימת הכניסה של זרים למדינת האיים.

המדיניות של ניו זילנד הצליחה במיוחד, ומספר המתים למיליון איש במדינה הוא 3 בלבד, לעומת 23 בישראל, שנמצאת ברמה דומה לממוצע העולמי (נכון ל-22 באפריל, לפי נתוני worldometers). כעת ניו זילנד מתכננת להקל את הסגר, אבל עושה זאת באופן ענייני, ברור ולמעשה פשוט למדי – שחושף את רמת הכאוס בניהול הישראלי של המשבר.

ניו זילנד הגדירה ארבעה מצבים בין סגר הדוק, שבו האזרחים מתבקשים לצאת מהבתים רק לקניית מזון או לצרכים דחופים, לחזרה מקסימלית לשגרה. המעבר בין המצבים תלוי בהערכות לגבי יכולת השליטה במגיפה – בין הערכות לחוסר שליטה בהתפשטות הנגיף לקביעה שהמגיפה חלפה. המדיניות פורסמה באופן מפורט ומעניקה בסיס להתמודדות טובה יותר עם מצבי אי־ודאות ומעבר בין תקופות שבהן נראה תהיה הקלה או החמרה בסגר.

וניו זילנד לא לבד: בניגוד לטענות נתניהו שמנסות להצדיק את מדיניות העמימות שבה הוא נוקט, במדינות רבות נוספות פורסמו זמן רב מראש המועדים שבהם ייפתחו עסקים, תתחיל פעילות במוסדות חינוך או אפילו יחזרו אירועי ספורט המוניים והופעות מוסיקה.

נעם בוקסבאום הוא עיתונאי עצמאי, עורך תוכן ויזם