"אין לנו מקום ברוסיה של פוטין". גייז שמצאו מקלט בתל אביב
סרגיי בוקרינסקי הרגיש מאוים אחרי חקיקה אנטי-להט"בית ברוסיה. רומן קורובוקוב לא העז ללכת ברחוב עם בן זוגו. בתל אביב מצאו חופש גדול, ולראשונה הלכו להפגנות. "ברוסיה הרסו את המחאה, אני מפחד שזה יקרה כאן", אומר בוקרינסקי
"הבנתי שאני לא יכול להישאר". סרגיי בוקרינסקי בתל אביב (צילום: אורן זיו)
״אהבתי את רוסיה, אהבתי את קרסנודאר שבה נולדתי. היתה לי שם תקופה של שגשוג ואושר. אבל ב-2013 הבנתי שמשהו נוראי קורה כשהממשלה העבירה חוק שאוסר על תעמולה הומוסקסואלית לילדים כדי להגן על 'ערכי המשפחה המסורתיים הלאומיים'".
סרגיי בוקרינסקי, בן 31, גבר חסון המיתמר לגובה מטר תשעים, התפנה מהעבודה שלו בחברת הייטק כדי לדבר איתי על ההחלטות שהביאו אותו, יליד רוסיה המזדהה כגיי, לעזוב את מולדתו ולעבור לתל אביב. "כשאתה גדל ברוסיה, אין באמת מקום ללאומיות אחרת. לא עברתי לכאן בגלל ציונות". מניעים כלכליים ואישיים הביאו אותו להגר לישראל. אחרי החוק האנטי-להט"בי ב-2013 "אחד מהחברים שלי אמר לי שהוא תומך בשלילת זכויות לקהילה. גיליתי שאנשים יהפכו בקלות להיות הומופוביים ברגע שהממשלה תאפשר להם את זה".
>> אקטיביסטים ברוסיה נדונו למאסר ממושך; "מפחידים את הדור הצעיר"
מאז אמצע המאה ה-19, מגע מיני בין גברים נקבע כעבירה פלילית ברוסיה. ב-1993, אחרי נפילת ברית המועצות, החוק הזה בוטל. אבל היחס הליברלי הזה היה קצר מועד. ב-2006, במהלך כהונתו הראשונה של ולדימיר פוטין כנשיא, מחוזות שונים ברוסיה החלו להוציא הומוסקסואליות מחוץ לחוק. התהליך הזה הלך והאיץ עד שבסוף 2022, הממשלה הפדרלית הרוסית אסרה על הצגה או פרסום יחסי מין כביכול לא מסורתיים. "אני אמנם גדלתי ברוסיה שמרנית למדי, אך במהלך חיי הבוגרים היא הפכה להיות מדינה נקמנית ומרושעת,״ אומר בוקרינסקי.
בוקרינסקי ואני נפגשים באמצע חודש הגאווה בתל אביב, עיר ש-150 אלף איש מרחבי הארץ והעולם מגיעים למצעד הגאווה והמסיבות שלה. תל אביב קנאית לדימוי הליברלי שלה. הבחירות המקומיות הקרובות מוכיחות זאת. כרזה של מועמד לראשות העיר אומרת: "בן גביר וסמוטריץ'! תל אביב מחוץ לתחום!". מועמד אחר בחר בסלוגן "עצמאות לתל אביב!".
אבל תל אביב היא בועה. בעוד תל אביב חוגגת את מצעדי הגאווה, בישראל כולה נרשמה עלייה במקרי תקיפה נגד להט"בים, שלא לדבר על עליית הלאומנות, הגזענות והאלימות כלפי הפלסטינים שישראל כובשת. האטימות, האלימות והכיבוש הובילו את בוקרינסקי לעזוב את עיר מולדתו, שעל גבול אוקראינה, לאחר שרוסיה כבשה את חצי האי קרים מידי אוקראינה וסיפחה אותו, ב-2014. "אני זוכר שנהג מונית בקרסנודאר שאל אותי אם אני חוגג את החזרה של קרים הביתה", נזכר בוקרינסקי. "הבית של השכנים שלנו בוער, ובמקום לעזור להם, הרבה רוסים חגגו את נפילתם. הבנתי שלא אוכל להישאר שם".
פוטין קידם חקיקה אנטי-להט"בית. הפגננה בברלין בהזדהות עם הלהט"בים ברוסיה, 2013 (צילום: מרקו פייבר CC BY SA 2.0)
ב-2016 עזב בוקרינסקי את קרסנודאר לטובת סנקט פטרסבורג הגדולה והליברלית. "בסנקט פטרסבורג יש לפחות על מי להחליק ימינה באפליקציות", הוא אומר בחיוך. "אמנם יכולת לנשק את בן הזוג שלך במסיבה בבית של מישהו, אבל לא יכולת להזדהות כהומו ברשתות החברתיות כי ילד עשוי לקרוא את זה ואתה עשוי להפר את החקיקה מ-2013. לא יכולתי להתחבק עם גבר ברחוב כי ילד עשוי לראות אותנו". במקביל, האיחוד האירופי הטיל סנקציות כלכליות שהחמירו את הנטל הכלכלי על רוסיה. בשנות העשרים המאוחרות לחייו הבין בוקרינסקי שעתידו לא מובטח גם בסנקט פטרסבורג.
"שכנעתי את עצמי שאני אוהב נשים"
פרצופו של רומן קורובוקוב, בן 32, הופיע על מודעה של האגודה למען הלהט"ב כשבועיים לאחר שהשר יריב לוין הכריז על הרפורמה המשפטית. האגודה רצתה שקורובוקוב יספר לציבור הישראלי על חיים במדינה שהחקיקה בה מצמצמת את זכויות הלהט"בים. "בהתחלה שמו במודעה את הפרצוף שלי מול הפרצוף של פוטין", אומר קורובוקוב. עכשיו הוא מחייך, אבל ניכר שהמקרה עדיין מעורר בו אי נוחות. "ביקשתי מהם שישנו את העיצוב".
בעיר שבה גדל קורובוקוב היו מתקנים לאנרגיה גרעינית והחיים בקרבתם היו כרוכים במגבלות. "היו מחסומי דרכים בכל מקום", הוא אומר. על אף שידע שהוא גיי מגיל ארבע, קורובוקוב לא יכול היה לדעת שקיימים עוד אנשים כמוהו. "אף אחד לא היה מחוץ לארון, לא היה כלום בתרבות. לא ידעת מה זה", הוא אומר. "לא יכולת להסביר את זה לעצמך ולכן לא יכולת גם לדבר על זה". הוא הרגיש מחויב לשחק לפי הכללים של העולם הסטרייטי, והדבר השפיע על ההתנהגות שלו. "שכנעתי את עצמי שאני מאוהב בנשים".
בתחילת 2008, כשהיה בן 17, עבר קורובוקוב למוסקבה, שם גם למד. ב-2013 התחיל לצאת עם גברים. אך הטאבו המתעצם בנוגע להומוסקסואליות ברוסיה השפיע על קשריו האינטימיים. עם בן הזוג הראשון שלו, קורובוקוב לא הצליח לדבר על אהבה. "אמרתי לו שזה בסדר להרגיש את זה, אבל לא צריך לומר את זה". הוא בילה עם שתי ידידות כשהחבר שלו התקשר אליו, שיכור, ושאל אם הוא אוהב אותו. השיחה הציפה בו חרדות. "נאלצתי להגיד לו 'לא'". הקשר עם הבן זוג אבד באותו הערב. אבל לאחר השיחה הזו, קורובוקוב התחיל לספר לחלק מחבריו על המיניות שלו.
"להרגיש מוגן כגיי". רומן קורובוקוב בתל אביב (צילום: אורן זיו)
במקביל להבנה שלו את עצמו, התחיל קורובוקוב לבקר בישראל. ביקורו הראשון היה במסגרת פרויקט "תגלית", המביא צעירים יהודים מכל העולם לביקור בישראל. מארגני "תגלית" לא מתמודדים יפה עם ביקורת כלפי צדדיה הפחות יפים של הישראליות, ומשתתפי התוכנית גורשו ממנה כששאלו על הכיבוש. אולם בשביל קורובוקוב המפגש הראשון עם תל אביב כאילו נלקח מהאגדות: כשעבר בשדרות רוטשילד, הוא ראה זוג גברים לבושים בחליפות חתן שזרקו עליהם עלי כותרת של ורדים. "זו היתה ההזדמנות הראשונה שלי לדמיין מה אפשרי גם בחיים שלי", הוא אומר.
קורובוקוב חזר למוסקבה לאחר ביקורו הראשון בישראל. כל עוד חי במוסקבה, רק מעטים מחבריו ידעו על המיניות שלו. הוא נסע לתאילנד עם בן זוג וארבעה ידידים נוספים: שניים מהם ידעו שהם זוג, ושניים שלא. "העמדנו פנים שאנחנו רק חברים טובים", הוא אומר. שני הגברים היו מורגלים להעלים את האינטימיות שלהם, ונתנו לקודי ההתנהגות המוסקבאיים להשתלט גם על החופשה. "היום", הוא אומר, "אין לי מושג מאיפה הצלחתי לאזור את האנרגיה לזה".
"להרגיש מוגן כגבר גיי חוסך לך הרבה אנרגיות שהיית מבזבז אחרת," אומר בוקרינסקי. כאן, בתל אביב, הוא עונד עגיל פנינה תלוי בתוך חישוק זהב גדול, זרועו מקועקעת בציורי נסיכות ויצורים מיתיים של סטודיו ג'יבלי. שטף השיחה שלו נקטע כשבחור שרירי ללא חולצה עובר מולנו במהירות על קורקינט חשמלי. "Oh, hello", הוא אומר לעבר הבחור, שכבר חלף על פנינו ולא שומע.
"גל עצום של חופש"
בוקרינסקי ואני יושבים על הדשא בפארק המסילה שבדרום תל אביב. כאן, הוא מרגיש בנוח להיות מי שהוא, הגם שהוא מודע לפריבילגיות שיש לו בישראל כגבר יהודי. לא הרחק מכאן עמדה השכונה הפלסטינית מנשייה, שנמחקה, ועל חלק מהריסותיה הקימו את מוזיאון האצ"ל. ועדיין, עם כל אי הצדק הגלום בה, תל אביב של 2023 יכולה לקסום לגבר הומו שרוצה לחיות מחוץ לארון, בטח אם הוא יהודי.
בוקרינסקי החליט לעבור לתל אביב זמן קצר לאחר שביקר בה עם "תגלית" ב-2019. אצל קורובוקוב ההחלטה התבשלה לאט יותר. תוכנית נוספת בשם "מסע", המספקת הזדמנויות תעסוקה בישראל ליהודים, ניסתה להביא אותו להתמחויות שונות. קורובוקוב נעתר רק ב-2021, כאשר אנשי "מסע" הציעו לו להמשיך לעבוד מרחוק בחברה, שהועסק בה במוסקבה ולגור במרכז תל אביב.
יצא לבוש בבגדי נשים. מצעד הגאווה בתל אביב 2017 (צילום: גילי יערי/פלאש90)
באותה תקופה, הוא היה במערכת יחסים בת שנתיים. הוא ובן הזוג שלו דיברו על הגירה מרוסיה. אווירת המלחמה הבלתי נגמרת והאיסור על מחאות הפכו את החיים שם לבלתי נסבלים. "יום אחד אתה מבין שהעולם סביבך השתנה, שהחוקים וההחלטות הפוליטיות נעו לכיוון מסוים, ואין לך מקום בחברה הזו יותר," אומר קורובוקוב. ועדיין, כשהוא קיבל את ההזמנה מ"מסע", הוא המתין כמה ימים לפני שסיפר עליה לבן זוגו. "היתה לי תחושה שאם אסע לתל אביב, לא אחזור", הוא מסביר. לבסוף הוא סיפר, ובן זוגו עודד אותו להתנסות בחיים בתל אביב.
קורובוקוב הצהיר שהוא נוסע רק לארבעה חודשים, אבל כל הדרך לשדה התעופה במוסקבה הוא לא הפסיק לבכות. באביב 2021, בשלהי מגפת הקורונה, הוא נחת בתל אביב. בימים הוא עבד מהבית ומבתי קפה. בערבים הוא היה בזום עם החבר שלו ברוסיה. הוא ניסה לשכנע אותו שיתחתנו במדינה אחרת ויעזבו את רוסיה. אך בן זוגו לא היה מוכן לזה.
הפעם הראשונה שקורבקוב יצא לבלות היתה בחודש יוני, במצעד הגאווה התל אביבי. "עד אז היו לי הרבה שאלות שרצו בראש: איך זה בסדר להתנהג, מה מותר ללבוש בחוץ?". הוא יצא למצעד מאופר, לובש בגד ממחלקת הנשים של זארה, "והרגשתי גל עצום של חופש שמעולם לא היה לי".
אחרי סגרי הקורונה, חודש וחצי של עבודה מהבית, וחיים שלמים של הסתרה, מצעד הגאווה היה חוויה מטלטלת. "ראיתי פתאום את כל הגייז האלה, כל כך יפים, וחשבתי, איפה הייתי כל החיים שלי?", משחזר קורובוקוב. "כאילו הייתי דולפין באקווריום גדול. הצוות מתייחס אליך בסדר, אבל אתה חייב להיות שם. ובשלב מסוים, מוציאים אותך לאוקיינוס. ואחרי שהייתי באוקיינוס, למה שארצה לחזור לאקווריום?". כמה שבועות לאחר מצעד הגאווה, הוא אמר לבן זוגו שהוא לא חוזר לרוסיה. "דיברנו ארבע שעות ובכינו", הוא מספר. ימים ספורים לאחר מכן הם נפרדו.
פעם ראשונה בהפגנות. צעדה מכיכר דיזנגוף לקפלן, בשבוע השמיני למחאה, ב-25 בפברואר 2023 (צילום: אורן זיו)
"ההשתתפות במחאה שינתה אותי"
בוקרינסקי ואני סיכמנו שננסה להיפגש במצעד הגאווה בתל אביב. עמדתי ליד המשאית שחנתה מול מגדלי האופרה, וסימסתי לו כשהדי.ג'יי ניגן את "תל אביב" של עומר אדם. לידי עמד גבר כבן 60 עם פיאה שחורה דמוית-דורבן, שקצוותיה מאפירים, לובש חולצת הדפס נמר, הומאז' לטינה טרנר. קבוצה של מפגינות נגד הכיבוש עמדה סביב דובר עם מגאפון. זוג גברים חובשי מסיכה ואוזני כלב עברו לידנו, נושאים את דגל קהילת הפאפס. קורובוקוב שלח לי הודעה עם תמונה שלו בקימונו, מוקף בחברים נוספים. "נראה לי שניפגש בפעם אחרת", כתב לי. ככה זה המצעד בתל אביב: כל אחד בא לעשות את הדבר שלו.
סוף השבוע של מצעד הגאווה מגיע לשיאו כל שנה בהופעה של עופר ניסים בפארק הירקון. השנה, המסיבה נערכה במקביל להפגנות המחאה נגד ההפיכה המשטרית. "היתה לי מחשבה בראש, שהיא מחשבה רוסית מאוד, שהמחאה לא תעזור", אומר בוקרינסקי. "אבל כשהלכתי למחאות, זה ממש שינה אותי. ההשתתפות במחאות ריפאה את תחושת חוסר האונים שהרגשתי בגלל פעולות הממשלה".
זו היתה הפעם הראשונה שבוקרינסקי השתתף בהפגנה כלשהי. ברוסיה לא מצא סיבה לעשות כן. "הרבה אנשים היו מוכנים ללכת רחוק כדי להגן על החזון של רוסיה שהיה להם", הוא אומר. "נבלני הלך לכלא, למשל. אבל אני מעולם לא הרגשתי שאני מוכן ללכת רחוק כי רוסיה לעולם לא היתה מוכנה להגן עליי. אני גבר גיי".
"ברוסיה, הם הרסו את תנועת המחאה לחלוטין," אומר קורובוקוב. "אני מפחד שזה מה שיקרה גם כאן. אני מפחד מה יקרה אם אנשים יפסיקו לצאת לרחוב". אצבעותיו נעות כשהוא מדבר, על כל אחת מהן קשת מצוירת בלק ג'ל. כשאני שואל אותו על האקס שנשאר במוסקבה, אצבעותיו מפסיקות לנוע. יחסיו איתו ועם אחרים שנשארו במוסקבה השתנו. "הם חיים במציאות כל כך שונה. זה מאוד קשה".
סיפוריהם האישיים של קורובוקוב ובוקרינסקי מראים שמעבר ממקום, שבו זהות מינית היא אסורה למקום שבו היא מקובלת, מאפשר שחרור. אך הוא גם גובה מחיר. "להכיר מישהו חדש ברוסיה זה דבר שתמיד אפוף בסכנה," אומר בוקרינסקי. "תמיד יש סיכוי שהוא מנסה לפגוע בך באיזשהו אופן. ולכן, ברגע שאתה יוצר קשר עם מישהו, אתה מנסה לשמור על הקשר הזה".
בוקרינסקי אומר שמעולם לא נתקל ב-ghosting ברוסיה, אף מכר מהקהילה לא נעלם לפתע מחייו. אבל בתל אביב יש כללים אחרים לגמרי. "שפע האינטראקציות האפשריות הוא כזה, שיום אחד אתה פוגש מישהו ולמחרת הוא יכול להיעלם", הוא אומר. "אנשים פחות מעריכים את הקשרים שהם יוצרים כאן".
אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.
בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.
בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.
זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית
לתמיכה – לחצו כאן
