newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

חלוצי ההומניזם: הלמידה כדבש שהוא יצירתו הבלעדית של התלמיד

ארסמוס ומישל דה מונטן, בני המאה ה-16, הניחו את היסוד לחינוך ההומניסטי כאשר שללו את הלמידה על ידי שינון והטיפו ללמידה באמצעות קשרים חברתיים, שיחה וקריאה. בהתאם לזה, אומר מונטן, גם ההוראה צריכה להיעשות באמצעות דיאלוג

מאת:

לכבוד השנה החדשה נפתח שני בקבוקי יין נושנים ומשובחים, שני חיבורים של חלוצי החלוצים של החינוך ההומניסטי. חיבור ראשון מאת ארסמוס, שהיה הראשון שקבע שתפקיד החינוך הוא לתקן את האדם התבוני והחופשי. חיבור שני מאת מישל דה מונטן, שהיה הראשון שהבין מהי למידה, וכתולדה שלה מהי הוראה: כשם שהדבורים מפיקים דבש מצוף הפרחים, כך התלמידים מפיקים את שיקול דעתם החופשית והעצמאית מתוך מה שהם לומדים.

אושר האדם נסמך על חינוך

ארסמוס נולד ברוטרדם, הולנד ובמהלך חייו נדד בין כמה ארצות. משנת 1506 הוא שהה במשך שלוש שנים באיטליה, שבמהלכן פרסם את "הדקלום בנושא החינוך החופשי המוקדם לילדים". החיבור הזה מהווה המשך ישיר לחיבור "הנאום על כבוד האדם" שכתב פיקו דלה מירנדולה עשרים שנים קודם לכן. "כבוד האדם" הוא מניפסט היסוד של ההומניזם, שבו קבע פיקו דלה מירנדולה כי האדם הוא יצור תבוני הבוחר את מסלול חייו.

ארסמוס חזר על השורה האחרונה של החיבור של דלה מירנדולה בדבר החירות והעלה את הטיעון בדרגה, תוך שהוא מייחס לחינוך את התפקיד המרכזי:

"הטבע, אֵם כל הדברים, ציידה את בעלי החיים הפראיים באמצעים הנדרשים על מנת שימלאו את התפקודים של מינם; אולם רק לאדם לבדו היא נתנה את כושר התבונה ובכך הטילה על החינוך את עול ההתפתחות האנושית. לכן יהיה נכון לומר שההתחלה והסוף, כלומר הסך הכולל של אושר האדם, מושתתים על טיפול וחינוך טובים."

אופני החינוך של תקופתו ודאי לא נחשבו בעיניו טובים: "בית הספר הוא למעשה מרתף עינויים. מכות וצעקות, יבבות ויללות ממלאים את האוויר. ואחר כך מתפלאים שהילד הגדל שונא ללמוד; ושגם בבגרותו הוא עדיין שונא זאת."

תחום הלימודים המרכזי (ואפילו היחידי) היה באותן שנים השפה הלטינית. כתבי הקודש, כמו גם חיבורי הפילוסופים של העולם העתיק, היו כתובים לטינית, ולכן זאת הייתה שפת החוכמה. משכיל או חכם היו מי שידעו לקרוא לטינית. שיטת ההוראה היתה באמצעות שינון של חוקי הדקדוק של השפה. המורה היה אומר, למשל, שם או פועל, והתלמידים היו מדקלמים את סדר הטיותיהם לפי גוף, זמן, תפקיד תחבירי ומיקום במשפט.

בית הספר של הקשרים החברתיים

"אני חסר סבלנות כלפי הטמטום של המורה הממוצע לדקדוק", כתב ארסמוס, "אשר מבזבז שנים יקרות בניסיון לתקוע חוקים בראשי הילדים. שכן לא על ידי לימוד החוקים אנו רוכשים את היכולת לדבר בשפה, אלא על ידי קשרים חברתיים יומיומיים […] ועל ידי קריאה רבה של מיטב הסופרים".

על מה ולמה כינה ארסמוס את החינוך שהציע "חופשי"? משום שהוא מאפשר לתלמידים להתנסות בדברים בעצמם, ולא רק לשמוע מהמורים או לקרוא בספרים על התנסותם של אחרים. לכן לא לומדים שפה מתוך חוקים שניסחו אחרים, אלא מתוך השימוש בה: לשוחח לומדים על ידי שיחה ולקרוא לומדים על ידי קריאה.

"ילדים מתקדמים היטב בלימוד השפה אם הם גדלים בחברת מבוגרים הדוברים את השפה היטב. הם גם לומדים את הסיפורים ואת האגדות בהתלהבות רבה, וזוכרים אותם בקלות, אם התוכן מוצג לפני עיניהם […] באמצעות תמונות". כמה פשוט.

האדם המבין הוא האדם החופשי

כעבור כשמונים שנה, בשנת 1579, פרסם מישל דה מונטן את החיבור: "על חינוך ילדים". מונטן נולד וחי באחוזת משפחתו, בקרבת העיר בורדו במערב צרפת. את החיבור הוא כתב לאחר שהרוזנת דיאנה דה פואה ביקשה את עצתו בנושא חינוך בשעה שהיתה בהריון עם בנה הבכור.

ארסמוס ומישל דה מונטן (צילומים: וויקיפדיה)

ארסמוס ומישל דה מונטן (צילומים: וויקיפדיה)

בדומה לארסמוס, גם למונטן הייתה ביקורת קשה כלפי בתי הספר של זמנו: "בית הספר הוא בית כלא של ממש לנוער שבוי". הוא כתב. "עשה רק זאת וכנס לאחד השיעורים, ולא תשמע דבר מלבד זעקות של ילדים מעונים, ביחד עם רעמות המורים השיכורים בחמת זעם."

ובדומה לארסמוס גם מונטן חיפש אחר חינוך שיצמיח אדם חופשי, כלומר אדם האומר את האמת שלו, ולא מדקלם אמיתות של אחרים. "לזכור בעל פה אין פירושו לדעת" הוא כתב. לזכור בעל פה זה רק להחזיק את מה שמישהו אחר הפקיד אצלנו למשמרת. כדי שתלמיד יהיה חופשי, הוא צריך להבין: "כאשר אדם אכן יודע ומבין, הוא הדובר החופשי, מתוך חירותו השלמה, ללא קשר לאיש אשר ממנו הוא שמע את הדברים, או שמעל דפי ספרו דפדף."

למידה של משמעות, או למידה לקראת הבנה, היא היכולת של התלמיד לומר את הדברים שלמד במילים שלו, מתוך ההקשר של חייו שלו:

"תנו למורה לבחון את התלמיד לא רק על המבנה הדקדוקי של מילים בודדות מתוך השיעור, אלא על המשמעות, ותנו לתלמיד לשפוט את התועלת שהוא הרוויח, לא על ידי דקלום מהזיכרון, אלא על ידי התועלת לחייו. תנו למורה לבקש ממנו שיציג את מה שהוא למד במאה דרכים שונות, ויתאים את הנלמד לנושאים רבים, לראות אם הוא אכן הבין זאת כראוי, ועשה את מה שלמד לשלו".

בעניין זה כתב מונטן את המשל המקסים, שבו הלמידה מדומה להפקת דבש על ידי הדבורים:

"הדבורים מלקטות צוף מהפרח הזה ומהתפרחת ההיא, פה ושם, בכל מקום בו הן מוצאות אותו, אבל בעצמן הן מכינות את הדבש לאחר מכן, שהוא כל כולו אך ורק שלהן, ולא עוד [צוף] תימין או אזוביון. כך, את הקטעים שהתלמיד ייקח מאחרים, הוא ישנה ויערבב יחד על מנת לעבד מהם תוצר שיהיה לחלוטין שלו; כלומר שיקול דעתו. ההוראה, השקידה והלמידה שלו לא נועדו לדבר מלבד להרכיב זאת".

בית הספר של המגע עם הבריות

למידה משמעותית אם כך היא היצירה העצמאית של שיקול הדעת, או כושר השיפוט, של התלמיד. וזה קורה בשעה שאנחנו אוספים את חוכמתם של אחרים, ומרכיבים מהדברים תובנה חדשה שהיא שלנו.

זאת ועוד, כאשר התלמיד עושה את "מה שלמד לשלו", הוא לא רק מבין את השיעור הנוכחי, אלא יוצר מסד להבנה של השיעור הבא: הלמידה האחת היא "בסיס למבנה עליון שיורכב עליה" כתב מונטן. כלומר, כל למידה היא שער ללמידה נוספת. המניע ללמוד (המוטיבציה) אינו מגיע מכוח חיצוני לילד, אלא מתוך הלמידה עצמה, בהינתן ההנחה שאכן נוצרה משמעות כלשהי אצל הלומד.

מונטן צעד עוד צעד אחד מדהים קדימה: אם הלמידה (מהצד של התלמידים) היא הפקה של תובנה עצמאית וייחודית לכל ילדה וילד, הרי שזה משליך על ההוראה (מהצד של המורים). המסקנה המתבקשת היא שאין מקום להוראה של כל הילדים על פי אותה תבנית של שיעור:

"על פי דרך ההוראה הנפוצה כיום, זאת טעות אין סופית להתחייב בעזרת מערך שיעור יחיד ואחיד, ובעזרת אותם אמצעי הוראה, להורות מספר ילדים בעלי יכולות שונות ובלתי שוות. על כן אין פלא, שמתוך המון תלמידים לא נמצא יותר משניים או שלושה אשר מסַפקים תוצר ראוי עבור הזמן וההתמדה".

אז איך מורים וכיצד לומדים? על ידי "בית הספר של המגע עם הבריות". השיחה היא כלי ההוראה המרכזי, שכן: "ההבנה האנושית מוארת להפליא על ידי שיחה יומיומית בין אנשים, שכן אחרת אנו נדחסים ומגובבים אל תוך עצמינו, ומבטנו מוגבל לראות עד קצה האף שלנו עצמנו".

המידות הטובות: לא לשלושת הכפים

פיתוח ההבנה, כלומר שיקול הדעת, במהלך השיחה והמגע עם בני האדם, יובילו את התלמיד אל "המידות הטובות". למשל: "עקשנות ומדון הן תכונות המוניות המתגלות בנשמות מרושעות; לחזור בך ולתקן עצמך, לזנוח טיעון שגוי בלהט הוויכוח, אלה הן מידות נדירות ודגולות".

ומתוך המגע עם בני האדם, יש לזהות ולהיזהר מהרעים שבהם: "את מושבי הכבוד תופסים תמיד האנשים הפחות מוכשרים"; "עושר רב אינו מלֻווה תמיד בהשכלה מרובה"; ואחרון: להתחבר לאלה אשר רכשו את המידות "במתינות ולא בכוח".

וזאת ברכת ארסמוס ומונטן לשנה החדשה: צניעות ולא כבוד, פשטות ולא כסף, מתינות ולא כוח.

 


הציטוטים מתוך שני החיבורים:
Desiderius Erasmus: A Declamation on the subject of early liberal education for children
Michel de Montaigne: Of the education of children

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

בניין שהופצץ בהתקפה אווירית ישראלית ברפיח, ב-4 במרץ 2024 (צילום: עבד רחים ח'טיב / פלאש90)

המצב ברפיח מידרדר, ותושבים בורחים למרכז החרב של עזה

האיומים בפלישה, המתקפות המתגברות והתנאים הקשים באוהלים, דוחקים פלסטינים רבים לעזוב את "המקום הבטוח" האחרון ברצועת עזה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf