חולים ופועלים עזתים רבים עדיין תקועים בגדה המערבית

בתחילת אוקטובר, היאם (שם בדוי), בת 20, עזבה את עזה לראשונה בחייה. היא התלוותה לאחיה הגדול מוחמד (שם בדוי), שסבל מלוקמיה, השניים קיבלו אישור נדיר להיכנס לישראל כדי שיוכל לקבל טיפול שאינו זמין ברצועה.

בבית חולים במרכז ישראל, מוחמד קיבל תחילה טיפול מצוין. הצוות היה קשוב וידידותי, ונראה שמצבו משתפר. "חשבתי שנחזור לעזה כשהוא על הרגליים, ושהכל ייגמר בקרוב", אומרת היאם בעצב, ועיניה מתרוצצות, כאילו מנסות למצוא את התקווה שאבדה.

אך ב-8 באוקטובר – למחרת מתקפת חמאס שהרגה כ-1,200 ישראלים וכשישראל החלה להפציץ את עזה – מצבו של מוחמד הידרדר במהירות. הוא התחיל לדמם, וניסיונותיה הנואשים של היאם להתריע על מצבו בפני הצוות הרפואי לא עוררו כל תגובה. כמה שעות לאחר מכן, אחיה מת.

רק אחרי מותו, היאם גילתה שפרצה מלחמה. האחים היו כל כך ממוקדים במצבו של מוחמד, עד שלא התעדכנו במצב שמתפתח כמה קילומטרים משם – שהותיר את היאם תקועה בסבך של מכשולים בירוקרטיים בזמן שהיא מתאבלת על אובדן אחיה.

במשך יומיים, היאם שוטטה ברחבי בית החולים, עד שהצוות התעקש שתעזוב. בעזרת עזתית נוספת שפגשה, היאם הצליחה להשיג אמבולנס שיעביר את גופתו של אחיה לרמאללה, שם נקבר. ארבעה חודשים לאחר מכן, היאם עדיין ברמאללה, ואינה יכולה לחזור לעזה. והיא אינה היחידה.

לפי בית החולים אוגוסטה ויקטוריה, יותר מ-120 פלסטינים שנכנסו לישראל מעזה לפני 7 באוקטובר – כחולים שמקבלים טיפול רפואי או כמלוויהם – תקועים בבתי חולים במזרח ירושלים. הם אינם יכולים לחזור לרצועה, אך ישראל מגדירה אותם כתושבים לא חוקיים מכיוון שתוקף אשרת השהות שלהם פג.

51 חולי סרטן מעזה, שמטופלים באוגוסטה ויקטוריה, שוהים ללא אישור במתחם בית החולים או בדירות שכורות בסביבה מאז תחילת המלחמה. "כל אחד מהם איבד מישהו יקר לליבו, ורבים מקווים לחזור לעזה", אמר ד"ר יוסף חמאמרה, אונקולוג בבית החולים, ל"שיחה מקומית".

לדברי חמאמרה, יותר מ-100 חולי סרטן נוספים מעזה היו אמורים להגיע לבית החולים כדי לקבל טיפול בשבועות שאחרי 7 באוקטובר, אבל לא יכלו לצאת מהרצועה אחרי שישראל סגרה את מעברי הגבול. חמאמרה הסביר כי הוא מפקח מקרוב על החולים שהגיעו לפני המלחמה, שכאבם בעקבות האובדן שחוו בעזה הוחמר עוד יותר בגלל מגבלות התנועה שהוטלו עליהם. התוצאה, לדבריו, היתה "השפעה חמורה על מצבם הנפשי".

יותר מ-70 חולים עזתים נוספים, והמלווים שלהם, תקועים בגדה, לפי משרד הבריאות הפלסטיני. רובם כבר היו בטיפול בבתי חולים בגדה לפני 7 באוקטובר; אבל כמה מהם טופלו בבתי חולים בישראל ונאלצו לעבור לשם אחרי שפרצה המלחמה. פרט להם, תקועים שם כמה אלפי עובדים שישראל שללה את אישורי הכניסה שלהם ברגע שפרצה המלחמה – קורבנות של מערכת שליטה בירוקרטית שפוגעת אנושות בחופש התנועה של הפלסטינים בשטחים הכבושים, ומכתיבה איפה ומתי הם רשאים לנוע.

"פיסות משפחה"

ברמאללה, סיפורה של היאם מהדהד במסדרונות המלון הצנוע שבו היא מתאכסנת מאז שקברה את אחיה, יחד עם עוד עשרות מטופלים וקרובי משפחתם שהגיעו מעזה לפני המלחמה. חלק מהם ממתינים לחזור הביתה, ואחרים ממשיכים בתוכנית הטיפולית שלהם בבתי חולים פלסטיניים בגדה.

במלון הזה היאם פגשה את הנא מטר, חולת סרטן בת 43, אם לארבעה, שהיתה צריכה לנסוע לגדה באופן סדיר בשלוש השנים האחרונות כדי לקבל טיפול רפואי. כשהגיעה לרמאללה ב-3 באוקטובר לעוד טיפול – יחד עם בנה בן ה-3, חליל, שסובל ממחלת לב וזקוק גם הוא לטיפול מיוחד – היא לא דמיינה שעדיין יהיו שם, יותר מארבעה חודשים לאחר מכן.

בעיניים דומעות מטר מסתכלת על תמונות של בנותיה בטלפון, ומתארת תפנית מרירה-מתוקה בסיפור של משפחתה: אחיה, רופא שגר ברוסיה, הצליח להשיג לבנות שלה ויזה שתאפשר להן להתפנות מעזה. שלושת ילדיה ואמה של מטר נמצאות כעת במוסקבה – בטוחות, אבל במרחק אלפי קילומטרים.

"הן היו תקועות בבית ספר של האו"ם בדיר אל-בלח ואז ברפיח, כשהן רועדות מהקור ומההזנחה. עכשיו הן בשלג, אבל חם להן", אמרה מטר, והסתכלה על תמונה של בתה הבכורה במוסקבה, לבושה במעיל, כיסוי ראש ומשקפי שמש כהים.

בעלה של מטר נשאר ברפיח, וממתין להזדמנות להיכנס לרשימות העוזבים ולהתאחד עם ילדיו. כשבעלה בעזה, ילדיה ואמה ברוסיה והיא עצמה ובנה חליל ברמאללה, מטר אומרת שהיא מרגישה כמו "פיסות משפחה". אך לעת עתה, אין לה ברירה אלא להישאר בגדה המערבית. כדי לעזוב, היא זקוקה לאישורים מיוחדים עבורה ועבור חליל לחצות את הגבול לירדן, והיא לא תוכל לעמוד בעלות הטיפולים הרפואיים שלהם בשום מקום אחר בעולם.

בינתיים, מטר, היאם ושאר העזתים התקועים ברמאללה – פחות מ-100 ק"מ מביתם ברצועה – מקבלים עדכונים מקוטעים מחברים ובני משפחה. בגלל השבתות תכופות של שירותי התקשורת בעזה, העדכונים האלה כוללים רק מסרים בסיסיים ביותר, לרוב בהודעות טקסט, שמגיעות לעתים קרובות שעות או ימים אחרי שנשלחו.

"השיחות שלנו הן בעיקר אמירות כמו 'אני חי ובסדר', זה הכל", אומרת מטר. "אפילו החלטות חשובות, כמו פינוי אמי ובנותיי, מתבצעות במילים ספורות".

אין עבודה, אין ביטחון

בנוסף לחולים ומלוויהם, אלפי עובדים מעזה נתקעו בישראל או בגדה המערבית ב-7 באוקטובר. הם נעצרו והועברו בכפייה לגדה המערבית, אחרי שאישורי הכניסה שלהם בוטלו.

לפני 7 באוקטובר, ישראל הנפיקה יותר מ-18 אלף אישורי עבודה לעזתים, וסיפקה הצלה כלכלית לכמה בני מזל שהצליחו להימלט מהתנאים הקשים בעזה. אחרי התקפת חמאס, העובדים נעצרו בהמוניהם. רובם הוחזקו שבועות, למרות שלא פשעו, ובלי שהרשויות בישראל מסרו מידע על אודותיהם לארגונים הומניטריים. בהמשך הם שוחררו ברמאללה.

ברשות הפלסטינית טוענים שהסדירו את חזרתם של יותר מ-5,000 פועלים לעזה בכמה פעימות, ומספר דומה הוחזר לרצועה על ידי הרשויות בישראל מאז נובמבר. כמה אלפי פועלים נוספים נותרו בגדה המערבית, רבים מהם מתגוררים במטה האקדמיה לשוטרים של הרשות ביריחו.

הפועלים שחזרו לעזה מספרים שהסיעו אותם באוטובוסים למקום שנמצא כמה קילומטרים ממעבר כרם שלום, ואז שלחו אותם ללכת ברגל עד רפיח. זו היתה השפלה אחרונה, שהתווספה לחוויה הטראומטית של מעצרם – שבמהלכו נאזקו, עיניהם כוסו ואילצו אותם לכרוע ברך שעות ארוכות, וגם מנעו מהם מזון. חלקם הוכו, ולרבים מהם הוחרמו חפצים אישיים, כמו תעודות זהות וכסף.

טארק, בן 48, היה בין הפועלים שחזרו לעזה. "נתנו לנו אפשרות לחזור, אז החלטתי לחזור לעזה אף שלא ידעתי מה אמצע שם", אמר ל"שיחה מקומית". "היינו קבוצה של גברים מותשים, שהשתוקקו ללכת לתוך עזה אף שהיא לא מה שהיתה, והתחושה הזאת נתנה לנו את הכוח לרוץ – לפעמים זה הרגיש קצת כמו לעוף – לכיוון המעבר, למרות המכות וההשפלות".

טארק בילה כמעט עשרה ימים במתקן מעצר ישראלי אחרי 7 באוקטובר, בלי לדעת היכן הוא. הוא שוחרר רק אחרי שלקה בשבץ, הועבר לבית חולים ברמאללה, שם בילה חמישה שבועות בהתאוששות. לדברי טארק, כשהשאירו אותו בבית החולים הוא קיבל בחזרה את תעודת הזהות שלו, אבל לא את כספו, את התרופות שלו או את הטלפון שלו.

"במשך עשרה ימים נדחקנו בחדרים קטנים, אזוקים, בלי מים ועם מעט מאוד מזון, ולא אפשרו לנו לדבר זה עם זה. בקושי ידעתי מי נמצא איתי", הוא משחזר. כעת, בחזרה בעזה, הוא גר ברפיח, באוהל מאולתר שהקים עבור משפחתו בת שמונה הנפשות.

חסן יאסין, בן 40, עבד בסופרמרקט ביפו כשפרצה המלחמה. הוא הבין שהוא לא בטוח שם ושאין לו סיכוי לחזור בקרוב לעבודה. הוא וארבעה עמיתים ניסו להיכנס לגדה כמה ימים לאחר מכן, אך נתפסו ונאסרו.

לדברי יאסין, הם היו עצורים במשך יום שלם והוכו קשות. בסופו של דבר שחררו אותם במחסום ליד ג'נין, אבל חפציו האישיים – כולל טלפון וכסף – לא הוחזרו לו.

אחרי החוויה הקשה, יאסין החליט להישאר בגדה ולחפש עבודה, למרות שמשפחתו התחננה שיחזור לעזה. "העובדים שחזרו הוכו והושפלו, והחלטתי לא לעבור את זה שוב", אמר ל"שיחה מקומית". "עדיין יש לי פציעה בכף ידי שמזכירה לי את מה שהיה עלול לקרות".

למרות זאת, יאסין מחפש דרכים אחרות לחזור לעזה. "אני מתכוון לנסות לנסוע למצרים ולהיכנס לעזה דרך מעבר רפיח, אבל אני לא יכול לעבור דרך הגדה המערבית לירדן". פלסטינים מעזה חייבים להשיג אישור מיוחד כדי להיכנס לירדן דרך גשר אלנבי, וכיום לא מנפיקים את האישורים האלה, לפי גורם ברשויות הגבול הירדניות, כדי למנוע "תוכניות ישראליות לבצע טרנספר".

פנינו למשטרת ישראל ולמתאם פעולות הממשלה בשטחים בבקשות תגובה. תגובותיהם יתפרסמו אם וכאשר יתקבלו.

פאטמה עבד אלכרים היא עיתונאית מרמאללה. מאנגלית: יונית מוזס