"תפסיק עם ההצגות ותמשיך לעבוד". העובדים מעזה מופקרים בישראל לגורלם

כאשר קיבל זיאד אל-גול, בינואר 2023, את אישור העבודה המיוחל בישראל, זה היה אחד הרגעים המאושרים בחייו.

אל-גול, בן 53, אב לשישה, התפרנס בקושי מרוכלות, עבודה שבה הרוויח כ-10 דולר ביום, ונאלץ להתמודד עם חובות שנערמו לגובה של 11,000 דולר. בעזרת חברים, הצליח למצוא עבודה במאפיה במג'דל שמס, הכנסה יומית של 250 שקל, שסיפקה רווחה כלשהי למשפחתו מוכת העוני. "כל רצונו היה לשלם את חובו ולטפל בבנו הסובל מבעיות בריאותיות", אומר אחיו, ריאד.

אחרי חודשיים, אל-גול ביקש עבודה טובה יותר בישראל, ומצא מקום במפעל לעיבוד ירקות, לא רחוק מעזה. עקב עבודות תחזוקה במפעל, המעסיק הוציא את כל העובדים לחופשה בת יומיים. כיוון שלא רצה לבזבז אפילו יום בלי פרנסה, אל-גול חיפש לעבוד גם ביומיים האלה, מה שבסופו של דבר עלה לו בחייו.

הוא מצא עבודה במפעל, שאיש מקרוביו עדיין אינו יודע היכן הוא. ב-3 במרץ, בשלוש אחר הצהריים, משרד העבודה של עזה הודיע למשפחתו כי זיאד מת.

"מהמשרד נמסר לנו שמלגזה הפילה בטעות על זיאד חפץ כבד כלשהו. כשגופתו הגיעה לעזה, נדהמנו לראות שכל המסמכים הרפואיים היו ממגן דוד אדום, כלומר הוא לא אושפז וגופתו לא נותחה", אומר ריאד בכעס. בדו"ח הרפואי נאמר כי אל-גול מת כתוצאה משבץ במהלך עבודתו, אך לא מצוין מקום העבודה המדויק, וגם לא העובדה שגופו הכחיל.

"אלה הבלים גמורים", אומר ריאד. "איך שבץ יכול לגרום לפניו ולגבו להכחיל, ולשבור לו את הצלעות? הם אומרים את זה כדי לפטור את המעסיק מהחובה לקחת אחריות או לשלם פיצויים". משפחת אל-גול שכרה בישראל עורך דין כדי לאתר את בעל העסק ולתבוע אותו, בינתיים, ללא תוצאות.

"הוא היה איש אהוב, סובלני ופשוט, שחי ומת בצורה אומללה", מסכם ריאד.

"שוק העבדים" באשקלון

בארגון "קו לעובד", העוסק בזכויות עובדים מוחלשים, מאשרים כי לעובדים שיוצאים לישראל אין הגנות ואין גם פיקוח על תנאי העסקתם. במקרים של תאונת עבודה, לפועלים הפלסטינים, שמועסקים לא פעם בענפים שבהם סכנת תאונות ניכרת, אין כתובת לפנות אליה – אם אינם מועסקים אצל מי שמחזיק בהיתר העסקה ומשלם שכר מסודר.

מרבית העובדים נכנסים לישראל לתקופה של שבוע, לפעמים יותר, כדי להקטין את החיכוך עם הרשויות במעבר, שעלולות לשלול את היתר היציאה בלא התראה. מתוך הבנת הנסיבות, ישראל מעלימה עין מכך שההיתרים בדרך כלל אינם מתירים לינה. היוצאים לוקחים איתם בגדים ומגבת, מוצרי היגיינה ולפעמים בכניסה בחזרה לרצועה נדרשים להשליך אותם כדי שיוכלו להכניס דברים אחרים שליקטו בישראל, החשובים להם יותר – בעיקר מזון, צעצועים וביגוד.

בארגון מכירים תלונות על מעסיקים שמנצלים את פגיעוּת העובדים והיעדר הפיקוח כדי להלין שכר או להימנע מתשלום. העובדים לנים בדרך כלל בדירות ביישובים פלסטיניים, בישראל ובגדה, קבוצות של עובדים בדירה אחת, ומשתדלים לשמור על פרופיל נמוך.

באשקלון התהווה "שוק עבדים" פלסטינים לשימוש בעלי עסקים שמחפשים עובדים. רבים מחזירים את העובדים לאשקלון, משם הם חוזרים ברגל למעבר ארז, מרחק של למעלה מ-10 קילומטר, כדי לחסוך בדמי הנסיעה.

בעקבות חידוש יציאת עובדים מעזה לישראל, בשלהי 2021, לאחר 15 שנים של איסור, ארגון "גישה" פרסם נייר עמדה שהצביעה על הכשלים של השיטה וכיצד היא חושפת את העובדים להתעמרות, ופגיעה בזכויות האדם והעובד שלהם. בנייר מזכירים שבשלב הראשון נרשמו 100 אלף תושבים לבקשה להיתרי עבודה בישראל.

שני הארגונים פנו יחד לפני שנה למתאם פעולות הממשלה בשטחים לבקשת הבהרות לגבי תנאי העסקת פלסטינים מעזה, וממתינים עדיין לתשובה.

"בדרך לים, הודיעו לי שמחמוד נהרג"

מחמוד עראם, 27, היה פועל בניין מח'אן יונס שבצפון הרצועה. ב-2019, תאונת עבודה בעזה גרמה לו לנזק ברשתית העין. כיוון שהטיפול הנחוץ לא מצוי ברצועה, הוא הופנה לטיפול בירושלים. בגלל תנאי המחיה הקשים בעזה הנצורה, אחרי הטיפול הרפואי שקיבל, הוא נשאר בגדה ובסופו של דבר מצא עבודה ביריחו. כעבור מספר חודשים, גם עבד תכופות בתוך ישראל. "הוא תמיד אמר לי שהוא רוצה לחזור לעזה ולהתחתן, אבל תנאי החיים כאן לא אפשרו לו", אומר אביו, סאמי.

ב-8 במאי 2022 עראם היה בטול כרם, בדרכו לעבודה. על פי דיווח של מרכז אל-מיזאן לזכויות אדם, בשעה שתיים לפנות בוקר עראם נורה על ידי חיילים סמוך למחסום ג'בארה, דרומית לטול כרם.

"התקשרתי אליו מספר פעמים בשתיים וחצי בבוקר, אבל הוא לא ענה. כשהייתי בדרך לים, קיבלתי שיחת טלפון מחבר שלו, שהודיע לי שמחמוד נהרג. לא האמנתי לו. מיהרתי הביתה, אבל את הפרטים למדנו רק מכלי התקשורת", מספר סאמי בקול חנוק מדמעות.

כיוון שישראל החזיקה בגופתו, מרכז אל-מיזאן ייצגה את המשפחה במערכת המשפט הישראלית והצליחה להביא לשחרור הגופה לאחר שלושה ימים. "אני עדיין לא מצליח להבין למה הם הרגו לי את הבן. הוא היה אזרח עני שעבד למחייתו".

לדברי סאמי אלאמסי, ראש הפדרציה הפלסטינית של האיגודים המקצועיים, בישראל עובדים כ-18,000 תושבים מעזה, 13 מתוכם נהרגו במהלך העבודה רק בשנה האחרונה. כ-16,000 עובדים מחזיקים באישורי עבודה על בסיס כלכלי, שאינם מכסים מקרי מוות או פציעות עבודה.

"עובדים אלה אינם יכולים לתבוע מעסיק ישראלי על הפרת זכויותיהם בגלל האישור", אומר אלאמסי. "אחוז גבוה מקרב המעסיקים הישראליים מסרבים לשלם על טיפולים רפואיים עבור העובדים מעזה בבתי חולים ישראליים, ובלית ברירה עובדים אלה נאלצים לחזור לעזה לצורך הטיפול". אף שעובדים רבים מעזה סובלים מפציעות עבודה, הפציעות שלהם לא מתועדות במשרד העבודה העזתי או אצל איגודי העובדים.

"הם לא מתעדים את הפציעות שלהם בגלל הפחד לסכן את אישור העבודה שלהם. הם חייבים לעבוד בישראל, כי השכר היומי בעזה עומד על 10 דולר ואחוזי האבטלה בשמים", אומר אלאמסי.

"תפסיק עם ההצגות ותמשיך לעבוד"

כשקיבל ח'אלד, חולה סוכרת הסובל מבעיות לב, את אישור העבודה, הוא האמין כי מצבו הכלכלי הבלתי נסבל עומד להשתפר. בעזה החזיק דוכן ירקות, שהניב הכנסה יומית של בין 5 ל-10 דולר, שהקשתה על משפחתו להתקיים.

ח'אלד, אב לשמונה, יצא לישראל במרץ 2023 והספיק לעבוד 12 ימים בלבד לפני שתקוותיו הפכו לסיוט, בעקבות פציעת עבודה, שהותירה אותו עם שבר במפרק הירך.

"העברנו ארגזי ירקות. כשנשאתי ארגז כבד, נפלתי לרצפה ומפרק הירך שלי נשבר, לא יכולתי לזוז. המעסיק שלי לעג לי ואמר 'תפסיק לעשות הצגות, תעמוד ותמשיך לעבוד'", הוא מספר. כעבור זמן מה, המעסיק הסיע אותו לקרבת מקום מגוריו, ולא לבית חולים.

"הוא סירב להרים אותי לחדר שלי בקומה השנייה, נשארתי מיילל מכאב כשעה עד שהגיעו שני עובדים שסחבו אותי למעלה. המעסיק סירב לקחת אותי לטיפול בבית חולים ואמר שהאישור שלי לא מכסה כל טיפול".

במשך יומיים, ח'אלד סבל מכאבים עזים כשהוא מטופל במשככי כאבים בלבד. לאחריהם, עובד אחר מעזה ליווה אותו בחזרה לרצועה, שם אמרו לו הרופאים כי הוא צריך להשיג הפנייה לטיפול רפואי בישראל, או לשכב על גבו ללא תזוזה במשך 60 יום כדי לאפשר למפרק השבור להחלים.

"לא יכולתי להשיג הפנייה. הייתי זקוק למצרכי מזון יקרים, כמו בשר, עוף וירקות, ותרופות בשווי של 120 דולר לחודש. התקשרתי למעסיק וסיפרתי לו על המצב הקשה שלי, אבל הוא לא שלח שקל", אומר ח'לאד כשהוא שוכב על מיטת עץ בביתו הצנוע. מצבו משתפר באיטיות, אבל הוא עדיין לא יכול לעבוד.

"למה לא תבעתי את המעסיק? כי האישור שלי לא מכסה פציעות עבודה ואני פוחד לאבד אותו. כשארגיש יותר טוב אסע שוב, אפילו עם אותו אישור, כי יש לי חוב של 4,000 דינרים ירדניים (כ-5,500 דולר) לשלם".