newsletter
השיחה מגיעה אליך
רוצה לקבל את מיטב הסיפורים של שיחה מקומית ישר למייל? הניוזלטר השבועי שלנו הוא התשובה בשבילך.

מורשת אוסלו תישאר עד שהגדר תיפול

מי שחושבים שהסכם אוסלו נעלם, כדאי להם להסתכל על המחסומים, על גדר ההפרדה ועל משטר ההיתרים שהעניקו לישראל כלי נשק בירוקרטי רב עוצמה מול הפלסטינים. לא ביטחון הם נתנו לישראל, אלא שליטה

מאת:
משטר ההפרדה וההיתרים הפכו לתיאולוגיה ביטחונית, ללא קשר לצורך ביטחוני ממשי. חיילים ופלסטינים במחסום קלנדיה, 2007 (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

משטר ההפרדה וההיתרים הפכו לתיאולוגיה ביטחונית, ללא קשר לצורך ביטחוני ממשי. חיילים ופלסטינים במחסום קלנדיה, 2007 (צילום: מיכל פתאל / פלאש 90)

אוהבים להספיד את הסכם אוסלו ולומר שלא נשאר ממנו שום זכר. אבל אין דבר רחוק יותר מן האמת: הסכם אוסלו יצר את משטר האיסורים הישראלי, שהפך את החלוקה הטריטוריאלית המופיעה בהסכם לאזורי A, B ו-C, לכלי נשק ביורוקרטי רב עצמה לשם שליטה על הפלסטינים באמצעות משטר התנועה. זו מערכת שליטה על אוכלוסייה אזרחית, בין המפותחות בעולם, שהצליחה לעצב פוליטיקה של הפרדה: יש גבול שהפלסטינים אינם יכולים לעבור, בעוד שעבור ישראלים הגבולות שקופים.

ההפרדה הפיסית – שנורמלה באמצעות מחסומים, חומת הפרדה, נוכחות של טכנולוגיות מעקב, משמר הגבול, חוקים נפרדים ואכיפה על בסיס גזע – הפכה את הגיון ההפרדה ללגיטימי ומקובל בעיני חלקים גדולים בציבור הישראלי.

באופן הזה, אוסלו תרם לשינוי פניה של החברה, לא רק בפלסטין אלא גם בישראל, שכן העניק לגיטימציה לפגיעה אנושה ויומיומית בזכות החשובה ביותר, אחרי הזכות החיים, הזכות לחופש התנועה. הטענה שהפגיעה בחופש התנועה היא צורך בטחוני, הפכה לסוג של תיאולוגיה ביטחונית. הגיון ההפרדה הפך גם עליונות יהודית ללגיטימית בפועל. כל ישוב יהודי חדש שהוקם, ולא רק בהתנחלויות, אלא גם במסגרת הפרויקטים של ייהוד הנגב והגליל, הפכו לנקודה נוספת במערך ההפרדה, עם גדר, מחסום בכניסה ומאות מטרים שאסור לנוע בהם בלי להסתכן שירו בך למוות.

מי תמך בהקמתו של משטר ההיתרים המסועף, המסובך, ובהשקעה הפיזית, הטכנולוגית והכלכלית בהקמתו ותפעולו? מי בעצם רצה את הגדר?

הנציגות הפורמלית של "מחנה השלום" קידמה באופן אקטיבי את תוכניות ההפרדה. גם הפלסטינים וגם הימין המתנחלי מסכימים, שגדר ההפרדה היא בעצם פרויקט שנועד לקבוע גבול מדיני ולא צורך ביטחוני. על יסוד טענה שמדובר בצורך ביטחוני, לאורך לפחות 25 מתוך 30 השנים שחלפו מאז הסכם אוסלו, היו מי שקשרו בין פתרון שני המדינות למשטר התנועה האכזרי על הפלסטינים.

פועל פלסטיני חוצה לישראל דרך פרצה בגדר (צילום: רחל שור)

הפרצות בגדר היו מוכרות לכולם. פועל פלסטיני חוצה לישראל דרך פרצה בגדר (צילום: רחל שור)

הצורך הביטחוני הפך עם השנים לתיאולוגיה ביטחונית, שאין לה בסיס עובדתי, אלא אם מאמינים שעצם הקיום של פלסטינים נעים במרחב הוא סיכון, ושבכל פלסטיני מסתתר מחבל פוטנציאלי. הצורך הביטחוני הפך להיות אמורפי יותר ויותר ככל שנקפו השנים. פרצות בגדר, או איזורים שבהם לא הוקמה בכלל, היו ידועים לכל זרועות הביטחון. שחיתות וזיופי היתרים טופלו ביד קלה, ומעולם לא נטען נגד מזייפי ההיתרים, גם כשהרוויחו מיליונים מאלפים רבים של אישורים, שפגעו בביטחון המדינה.

דוגמה נוספת לכך שלמשטר ההיתרים אין משמעות ביטחונית של ממש קיבלנו עכשיו, כאשר ישראל הסכימה לאפשר לתושבי עזה בעלי אזרחות אמריקנית להיכנס לישראל. השב"כ התנגד, אבל ברגע שהממשלה ראתה מול עיניה את הפרס של פטור מוויזה לארה"ב, היא הסכימה לאפשר לפלסטינים מעזה, שיש לה אזרחות אמריקאית, לשהות בשטחי ישראל במשך 90 יום ואף להמריא מנתב"ג.

ההשקעה הכלכלית האדירה במערכת ההפרדה נעשתה בסיוע המדינות התורמות, ששילמו בכסף מלא על מכונות שיקוף מתקדמות והקמת מחסומים. אבל הביורוקרטיה של הכיבוש היא מערכת רזה ומורעבת, שאף אחת לא תכנן אותה מראש. חוסר היכולת להבין את הביורוקרטיה וחוסר הוודאות שהיא יצרה הפכו לכלי רב עצמה כדי להאט ולעצור את תנועת הפלסטינים ובעיקר לנתק פלסטינים זה מזה.

ריסוקה של ירושלים כעיר שחיברה בין בית לחם ורמאללה, והבידוד שנכפה על אוכלוסייה הפלסטינית במזרח ירושלים, הם דוגמה לאופן שבו משטר ההפרדה פעל כדי לפגוע באפשרות של הפלסטינים לנהל מדינה. חוק האזרחות והתקנות הדרקוניות שלו הפכו את משטר ההיתרים גם לדרך לפגוע בפלסטינים אזרחי ישראל ולנתק אותם מהחברה הפלסטינית בשטחים.

אבל משטר ההיתרים, מפלצתי בדרכו המשעממת, שבזמנים מסוימים הנפיק יותר מ-120 היתרים שונים, סיפק לשב"כ ולמשטרה אפשר להתערבות ישירה ולשליטה בחייהם של הפלסטינים. חידוש רישיונות עבודה כל שלושה חודשים סיפקו הזדמנות לפקח, להתערב, ולהתעמר בפלסטינים, בין אם במזיד או בשגגה, שכן הביורוקרטיה של הכיבוש רוב הזמן טועה.

לפלסטינים שהיו חייבים לנוע, בין אם לצרכים רפואיים או כדי לפרנס את משפחתם. הוצעה עסקה בלתי מתקבלת על הדעת: לתפקד בתור מודיעים של שירותי הביטחון הישראליים ולקבל היתר או להיות "מנועים ביטחוניים" ולהסתכן יומיומית במעצר או מאסר, לבחור בין הצורך החיוני האישי ובין בגידה בקולקטיב הלאומי. איננו יודעים כמה מודיעים גויסו בשיטה הזאת, אבל הדיל הזה הוצע לעשרות אלפי אנשים.

המדינות התורמות מימנו את מכשירי השיקוף. מבט על מחסום קלנדיה, 2018 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המדינות התורמות מימנו את מכשירי השיקוף. מבט על מחסום קלנדיה, 2018 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

הדיל הזה – היתר תמורת שיתוף פעולה – השפיע עמוקות על החברה הפלסטינית. הוא יצר אי אימון, גם בתוך משפחות וקהילות, בין מקבלי היתרים לבין מנועים ביטחוניים. להיתר התנועה החיוני התלווה תג מחיר אישי כבד – החשד המתמיד שמי שהשיג אותו עובד עם ישראל. החשדות החמורים ביותר הופנו כלפי אנשי הרשות הפלסטינית, בעלי ההון, ואנשי ארגוני החברה האזרחית, והיכולת לכונן סולידריות חברתית ואימון בסיסי נפגעה מאוד.

משטר ההיתרים, שהקים בפועל גבול קשוח עבור הפלסטינים, שהיה בלתי נראה עבור היהודים, יצר גבול בלי להקים שתי מדינות. הוא יצר מציאות של מדינה אחת, שבה ישראל שולטת על כל השטח, אבל לא מספקת ביטחון ושקט למי שחי בו.

משטר ההיתרים הישראלי הוא חלק מארגז הכלים של השליטה הקולוניאלית. הוא גם מורשת של המנדט הבריטי והאובססיה שלו למנוע את תנועת ה"ילידים" באמצעות חוקי חירום, וגם מורשת של הקולוניאליזם ההתיישבותי, שמטרתו לייצר שטחים "נקיים" מפלסטינים כדי שאפשר יהיה ליישב אותם.

כדי להמשיך ולהצדיק את המערכת הביורוקרטית הזאת – שצומחת פרא, מנוהלת בשילוב אד הוק בין גורמים כלכליים וביטחוניים ובין מתנחלים אזרחים ולא על ידי הממשלה או הצבא, ואיש לא לוקח עליה אחריות, כולל בג"ץ – נעשה שימוש הולך וגובר בטיעונים לאומניים. החברה היהודית כולה אימצה למעשה את ההצדקות למשטר ההפרדה שסיפקו מפלגות כמו עוצמה יהודית והציונות הדתית, שמטרתן היא סיפוח וגירוש.

התפתחה תפיסה שהתנועה של כל הפלסטינים היא מסוכנת, בכל פלסטיני מסתתר פוטנציאל של מחבל, ועצם קיומם של הפלסטינים הוא איום דמוגרפי. וכך, הפכו הגדר ומשטר ההיתרים לכלי נשק לסיפוח והשתלטות בידיה של הנהגת המתנחלים, ולחלק מתיאולוגיה ביטחונית בעיני הגוש הליברלי.

הגדר ומשטר ההיתרים אמנם לא הביאו ביטחון, אולם הם ענו על הפחד והאימה אצל רוב הציבור היהודי. הם תרמו לכך שגם בקרב מחנה השלום ושוחרי שתי המדינות הפתרון המועדף במשך שנים היה פתרון של הפרדה.

ההתפכחות מרעיון ההפרדה צריכה להגיע למחאה. שלטים במחאת קפלן אחרי הפוגרום בחווארה (צילום: אורן זיו)

אבל לפחד ולאימה יש מענה אחר. כפי שרואים לפעמים אחרי שאנשים יוצאים לפנסיה משירותי הבטחון, הגיע הזמן שהיהודים יתפכחו ויכירו בכך שמשטר ההיתרים וההשקעה במניעת התנועה של פלסטינים במרחב הן שמייצרים את ההסלמה והם שמרחיקים את ישראל מהאפשרות להתקיים כמדינה דמוקרטית ובטוחה במזרח התיכון. ההפרדה הקולוניאלית של הפלסטינים גם הולידה את ההיגיון והלגיטימציה שהולידו את ההפיכה המשטרית, שמטרתה הם סיפוח, גירוש, מדינת הלכה, וכינון משטר סמכותני קבוע בכל המרחב.

ההתפכחות היא מהלך תודעתי, כי הגדר צריכה ליפול בשלב ראשון בראש ובלב של היהודים בישראל שהאמינו עד היום שרק ההפרדה והגידור יביאו שלום. זהו מהלך שדורש אומץ, וגם פתרונות אמיתיים לפחד ולאימה שהם אמיתיים מאוד, לא רק עבור היהודים, אלא גם ואולי יותר, עבור הפלסטינים.

מי שרוצים דמוקרטיה וביטחון צריכים להפיל את הגדר ולבטל את משטר ההיתרים, שכן חופש תנועה ושוויון בחופש תנועה הם מרכיב מרכזי בבניית יחסי שותפות ובשיקומה של החברה הפלסטינית והחברה הישראלית. האחריות לכך לא נופלת רק על המנהיגות הישראלית, אלא גם על המערך הדיפלומטי והכלכלי הנרחב שהקים, מימן, שימר ותמך במשטר ההיתרים וההפרדה של אוסלו.

אולם חובת ההתפכחות חלה קודם כל על החברה בישראל. בהפיכה המשטרית יש סיכון אדיר, אבל גם הזדמנות גדולה לראות את האיוולת הכרוכה במשטר מניעת התנועה, את האופן שבו הוא מעצים את כוחם של הכוחות הסמכותניים שמקדמים מדיניות כהניסטית, ולפעול לביטולו.

ד"ר יעל ברדה היא חברת סגל במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתת מחקר ביוזמת המזרח התיכון בבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד, מחברת הספרים  Living emergency: Israel’s permit regime in the occupied West Bank ו"הביורוקרטיה של הכיבוש". חברה בתנועת "ארץ לכולם"

אנחנו המומות ומזועזעים, דואגות ומפוחדים מאירועי התקופה האחרונה.

בימים כאלה יש מי שדורשים מעיתונות "לבחור צד". הצד שבחרנו ברור: אנחנו עומדים לצד כל מי שאיבדו את יקיריהם במלחמה הזו; לצד כל מי שנאלצו לנוס על נפשם ולהותיר אחריהם בית; לצד כל מי שחרדים לחייהם ולחיי משפחתם ואהוביהם, בישראל, בעזה ובגדה המערבית.

בימים אלה, אנחנו מרגישות ומרגישים שקולנו, הקול של פלסטינים וישראליות נגד הכיבוש ולמען שלום צודק, ביטחון וחירות לכל, חשוב מתמיד. הסיפורים החשובים שלא מסוקרים בתקשורת המיינסטרים רבים מספור, אך משאבינו מוגבלים. בעזרתך נוכל להביא לציבור הולך וגדל סיפורים כמו זה שקראת עכשיו, ולהציע את הניתוח, ההקשר, והסיקור הנחוצים כל כך, במיוחד בתקופה הקשה והדרמטית הזו. הדרך הכי טובה להבטיח את היציבות והעצמאות שלנו היא התמיכה של קהילת הקוראות והקוראים באמצעות חברות בשיחה מקומית.

זה הזמן להיות חברות בשיחה מקומית

לתמיכה – לחצו כאן
מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

מתחבר למסורת עתיקת יומין של רודנים שנאבקו נגד החופש האקדמי. שר החינוך יואב קיש, פברואר 2023 (צילום: יונתן זינדל / פלאש 90)

המאבק על פרס ישראל: כוח השררה נגד כוח הרוח

בעתירה לבג"ץ נאמר כי לשר קיש אין סמכות לבטל את פרס ישראל וכי גם מלחמות לא מנעו מחלוקת הפרס בעבר. אבל מעבר להתנכלות הפוליטית לאיל ולדמן, מאחורי החלטתו של קיש עומד רצון עתיק יומין לפגוע בחופש של התרבות והאקדמיה

X

אהבת את הכתבה הזאת?

כדי לעשות עיתונות עצמאית שיחה מקומית צריכה גם את התמיכה שלך. לחץ/י כאן כדי להיות חלק מההצלחה שלנו
silencej89sjf