חברון, תהליכים ותוצאות: כשהצופים הופכים לשותפים ואחראים

לאחרונה צפיתי בשתי יצירות: הסרט H2 – מעבדת השליטה (מאת נעם שיזף ועידית אברהמי), וההצגה איך לעשות מהפכה (מאת עינת ויצמן ועיסא עמרו). מלבד ערכן האומנותי והפוליטי, אני רוצה להתייחס גם לערכן החינוכי.

מדובר ביצירות חינוכיות, משום שהן מעבירות את האחריות אל כל אחת ואחד מהצופים בהן. הסרט באמצעים אומנותיים קולנועיים, וההצגה באמצעים אומנותיים דרמטיים, מותירים אמנם את הצופה ישוב עם עצמו באולם החשוך, אולם אין זאת ישיבת תענוג נינוחה. אל היצירות האלה באים לעבוד. היוצרות והיוצרים מטילים עלינו את מלוא האחריות לחקור את העולם, לארגן את המידע, לפענח את הסמלים, ולפרש את המשמעויות.

תהיה הפרשנות אשר תהיה, בכל מקרה יתברר שאני, את ואתה אחראים ישירים (אפילו בלעדיים) למציאות הנחשפת בסרט ובהצגה. אנחנו ראש הממשלה ואנחנו גם הש.ג. אין היכן להתחבא, וזה ערכן החינוכי.

מועקה וחנק, פרוסה אחר פרוסה

"H2 מעבדת השליטה" הוא סרט דוקומנטרי, הפורס בפנינו את "התהליכים" שעיצבו את שלטון צה"ל ומדינת ישראל במרכז העיר חברון מאז 1967 ועד היום. שיטתו של הסרט שמוצגים בו בזה אחר זה, על פי סדר כרונולוגי, קטעי סרטים ארכיוניים, המתעדים "אירועים" בתולדות הכיבוש: התפילה הראשונה, ההתנחלות הראשונה, האינתיפאדה הראשונה וכך הלאה.

עם כל סרטון, ועם כל שנה שחולפת, משתנה מתודת השליטה בעיר. צעד אחר צעד, המכבש הישראלי הולך ומתהדק. פרוסה אחר פרוסה נוגסת ישראל בחופש התנועה של הפלסטינים ובזכויות האדם שלהם.

כמו במשל הצפרדע המתבשלת לאיטה מבלי להבחין בחום המים העולה, כך גם אנחנו הצופים "מתרגלים" בכל פעם מחדש להכבדת היד הישראלית: עוד מחסום, עוד פשיטה לילית בחגור ונשק לבתי אזרחים, עוד התעמרות בזקן המבקש לעבור, עוד הסדרה של חירות המתנחלים. צריך לעבור סרט שלם כדי להיווכח עד כמה התבשלנו.

במחצית הסרט רציתי הפסקה. לנשום אוויר. אבל בחברון העיר אין רחמים, ולכן אין מהם גם באולם ההקרנה.

בשונה מהזמן הנע קדימה, המרחב נותר קבוע ומצומצם: מרכז העיר חברון שבשליטת ישראל, השטח המכונה H2, ובתוכו קטע של קילומטר אחד – בין בית הדסה למערת המכפלה – שהיה בעבר רחוב השוהדא, וכיום הוא רחוב דוד המלך.

איפה דוד… מלכי המרחב המצומצם הם המחסומים: גדרות, שערים, קרוסלות מעבר, מנעולים, חביות, בטונדות, עמודים, לוחות פח, דלתות מרותכות, ושוב גדרות. כל המרחב כולו ברזל גס ועבה.

בשטח הקטנטן של H2 מוצבים, על פי דו"ח בצלם, 86 מחסומים וחסימות. כולם נועדו למשטר את תנועת התושבים הפלסטינים, ולמרר את חייהם. "כאן רק הילד יכול לעבור, אתה תלך למחסום שם", מסביר חייל צה"ל חמוש לאב ובנו הפעוט, באטימות בירוקרטית.

מצופים לשותפים, מאורחים לאחראים

אין זה סרט תעודה שבו היוצרים מובילים את המצלמה ואותנו כמדריכי טיולים, וגם לא סרט שבו היוצרים מספרים לנו סיפור המומחש על ידי התמונות. הסרט עשוי כמרקם של "מקורות ראשוניים" השזורים זה בזה במלאכת תפירה עדינה. בעזרת כותרות קצרות, וקטעי ראיונות עם מומחים לדבר, עובר הסרט מקטע ארכיוני אחד לאחר, מבלי שהצופים הולכים לאיבוד.

אבל לחסרונם של היוצרים כמובילי הסרט יש מחיר שאנחנו הצופים נדרשים לשלם. מקורות ראשוניים (במובן המחקרי), הם יחידות מידע (במקרה זה – סרטים), שנוצרו במהלך התקופה הנחקרת. הם לא בהכרח אוביקטיביים, שהרי גם האנשים שיצרו אותם היו בעלי עמדות. אבל הם אותנטיים, במובן זה שהם מציגים את הדברים כפי שהבינו אותם בתקופה שבה התרחשו.

מכיוון שהיוצרים אינם מפרשים עבורנו את מה שאנחנו רואים, האחריות נופלת עלינו. אם היו אומרים לנו מה לחשוב זה היה קל: היינו מסכימים או מתנגדים, והולכים הביתה. אבל אין עם מי לא להסכים. כל צופה נחנק בעצמו ולעצמו בשפע העדויות האותנטיות.

הבימוי והעריכה הם כאלה, שכל אחת ואחד מאתנו נותר אחראי אישית למציאות המעיקה. זהו קולנוע תיעודי שהופך אותנו מצופים ואורחים לשותפים ואחראים. וזה כוחו החינוכי.

אשם בהתנגדות לא אלימה

אם הסרט מציג את התהליכים (בזמן), הרי ההצגה "איך לעשות מהפכה" מציגה ביתר מיקוד את תמונת התוצאה: האפרטהייד במלוא הדרו. חכו חכו, גם מכאן לא יוצאים ללא הטחת האחריות ישר לפרצופנו הזחוח.

מדובר במחזה דוקומנטרי המבוסס על תמלילי משפטו של עיסא עמרו בבית המשפט הצבאי (על המשפט ראו כתבתו של אורן זיו). עמרו נולד וחי בחברון, בשטח H2, ובחר להיאבק בכיבוש בדרכים לא אלימות: הוא ייסד את תנועת "צעירים נגד התנחלויות", ארגן תהלוכות מחאה ומדריך סיורים לתיירים ומבקרים בחברון.

ההצגה מתקיימת בשלושה רבדים במקביל. גם הבמה מחולקת בהתאם, על ידי וילונות רפרפות ורטיקליים. במרכז הבמה, בין שני הווילונות, מתרחש המשפט. אנחנו הצופים, במעמד של מאין חבר מושבעים. דברי השופט, התובע וההגנה, כמו גם עדויות העדים, מושמעים לאוזנינו שנשפוט – אשם או זכאי?

ברקע הבמה מוצב מסך, שעליו מוקרנים מדי פעם קטעי עדות, שיעזרו לנו במלאכת השפיטה. הנה עמרו צועד במחאה בחברון עם דגל פלסטין ומסכה בדמותו של מרטין לותר קינג. אשם או זכאי?

האתגר הגדול מתרחש בחזית הבמה. עינת ויצמן יושבת על כסא, ממש לידינו, ומשתפת אותנו בלבטיה כיוצרת בעת כתיבת המחזה ובימויו. כיצד פגשה את עמרו, כיצד עבדו יחד בלונדון על המחזה, כיצד התמודדה עם לחצים פוליטיים ועוד.

במקביל לדרמה שבמרכז הבמה, מתקיים אם כך עולם שמעבר לדרמה (תיאטרון פוסט-דרמטי), העוסק בחוויה התיאטרונית עצמה ובקשר בין ההצגה לבין הקהל. עיסא עמרו (אותו מגלם השחקן קאמל באשה) הוא היחיד שעובר בין העולמות. לרגע הוא נראה בסרט צועד ברחובות חברון, לרגע הוא נאשם במשפטו המתנהל במרכז הבמה, ולרגע הוא חוצה את הווילון ומשתתף בשיחה עם ויצמן על עצם יצירת ההצגה.

עמרו של החיים האמיתיים כלוא בין המחסומים בחברון, אבל בהצגה הוא החופשי היחידי, מדלג בין המרחבים. כוחותיו העל מרחביים מפתים אותנו להזדהות איתו, הזדהות שעוד נשלם עליה.

השתיקה שלנו מאפשרת את זה

הדיאלוג הפוסט דרמטי מגיע לשיאו בשלהי ההצגה, כאשר עמרו שואל: "נו, הבנת איך עושים מהפכה?". ויצמן שותקת לרגע, מה שמותיר לנו שהות להתענות בשאלה. לכאורה קיבלנו די מידע על מנת להשיב בחיוב: הפגנות, מחאות, עמידה על זכויות וכיוצא באלה.

אבל עמרו דוחה את רגשות ההזדהות שלנו. אנחנו שונים מעמרו, לא רק משום שנולדנו ובגרנו כבני אדם חופשיים, אלא משום שהחופש שלנו נקנה על חשבון אי החופש שלו: "האפרטהייד אפשרי בגללכם, בגלל העושר שלכם – הקניונים, בתי הקולנוע, השדרות, הכיכרות, התיאטראות – הכל עומד על העובדה שאני לא יכול להגיע לבית שבו נולדתי".

הכל מתהפך על ראשי. אנחנו הצופים לא הצלחנו "לעשות מהפכה" ולסיים את הכיבוש כאשר אנחנו בעמדה הפריבילגית של הכובשים, אז מאין היומרה שנוכל "לעשות מהפכה" ולסיים אותו מהצד המוחלש של הנכבשים?

ויצמן כמובן לא נופלת בפח היומרה, ומשיבה לעמרו: "ואתה הבנת איך עושים הצגה?". גם כאן השאלה היא על חשבוננו. לכאורה אנחנו יודעים: פרוטוקול בית המשפט, שני וילונות, חמישה שחקנים (עוד משחקים: תאמר נפאר, נינה קוטלר ושהיר כבהא).

אבל במהלך כל הערב שיתפה אותנו ויצמן במורכבות יצירת ההצגה, ובשאלות הבלתי פתורות שאיתן התמודדה (ראו ביקורת וריאיון מאת רוני פלזן). אז אם היוצרת והבמאית לא יודעת את התשובה, מניין לנו היומרה שאנחנו יודעים?

כללו של דבר, צפיתי בהצגה כדי להגיע למסקנה הכואבת שאני לא יודע לעשות מהפכה ואני לא יודע לעשות הצגה … אז בכל זאת, מה אני כן? עמרו משיב על כך ישירות: "השתיקה שלכם מאפשרת את זה". וכך מסתיימת גם ההצגה, בשתיקה גדולה ובמבוכה גדולה עוד יותר. וזה כוחה החינוכי.

טריילר לסרט "H2 – מעבדת השליטה"

הסרט יוקרן במרכז אינס ביפו ב-13 בנובמבר ב-21:30; בדוקו שפירא ב-30 בנובמבר; ולאחר מכן בערוץ HOT8

טריילר להצגה "איך לעשות מהפכה"