השבוי המנהלי עואודה, הנקודה הארכימדית של האפרטהייד הישראלי

על אף ההשתוללות הרבתי של ישראל בתגובה לדבריו של אבו מאזן על כך שישראל עשתה לפלסטינים "חמישים שואות", אני מתקשה להאמין שתמונותיו האחרונות של השבוי המנהלי ח'ליל עואודה – השובת רעב מזה חודשים במחאה על שלילת חירותו ללא משפט ונמצא כבר על סף מוות – לא מהדהדות בתודעתם של הצופים בהן תמונות אחרות, מזמנים אחרים, של שבויים-אודים במקום אחר.

גם אם מכונת התעמולה הישראלית פועלת לילות כימים כדי להגביל את זכר השואה רק לשימושים שייקבעו את מעמדה כקורבן הנצחי, ויכשירו, בהתאם, כל עוולה שלה, איפשהו בירכתי התודעה הקולקטיבית שלנו, התמונות האלה של עואודה הנמק במיטתו חייבות להזכיר תמונות אחרות, דומות להבהיל.

כיצד יכול אדם לראות תמונה של איש גווע למוות, שכלייתו העצמית נותרה הכלי האחרון שלו למאבק נגד חטיפתו בידי כוחות בעלי עוצמה בלתי מוגבלת, ולא להתחלחל? איך אפשר למשוך כתפיים באדישות מול הזעקה האילמת הזו של אדם חי-מת, שמוחזק במעצר שיכול להימשך עד קץ הימים מבלי שייאמר לו במה הוא חשוד, מבלי שיוגש נגדו כתב אישום, ומבלי שתינתן לו האפשרות להגן על עצמו?

גורמי משטר רבים חוברים בישראל כדי להנדס את התודעה הציבורית שלנו ולהשמיד בה את האנושיות הבסיסית, האינטואיטיבית, שאמורה היתה להתקומם נגד הזוועה הזאת. שניים מהמרכזיים שבהם – עגל הביטחון ועגל המשפט – מזדקקים בהחלטה של בג"ץ, שדחה אתמול (שלישי) עתירה נוספת לשחרורו של עואודה הגוסס.

בהחלטה הקצרה, סוקר הרכב השופטים – ענת ברון, אלכס שטיין וחאלד כבוב – את השתלשלות הדברים שהביאו את עואודה למצבו הנוכחי: המעצר המנהלי שלו בסוף 2021, חידוש המעצר המנהלי שלו באמצע 2022, פתיחתו בשביתת רעב במרץ 2022, עתירתו לבג"ץ, התליית צו המעצר שלו, דחיית העתירה על ידי בית המשפט, והגשת עתירה נוספת לאור ההחמרה במצבו של עואודה, שכאמור, נדחתה גם היא.

הלקוניות של המסמך הזה מעוררת פלצות, כאילו לא מדובר בפועל בהכשרת הוצאתו להורג – בעינויים וללא משפט – של אדם שחייו מונחים על הכף.

בית המשפט, חותמת הכשרות הנצחית של פשעי משטר האפרטהייד, מזכיר שוב ושוב בהחלטתו כי קיימת למעצר "הצדקה מוצקה ואיתנה" המעוגנת בחומרים החסויים שהוצגו בפניו.

הצצה לטיבם של אותם "חומרים חסויים", שבחסותם ישראל מעוללת לפלסטינים ככל העולה על רוחה בהכשר בית המשפט, קיבלנו רק לאחרונה בפרשת ההכרזה על ששת ארגוני החברה האזרחית הפלסטיניים הבכירים ביותר כארגוני טרור.

כל הגורמים החיצוניים שבדקו את "הראיות החסויות" שסיפקה ישראל, ואשר בניגוד למערכת המשפט הישראלית אינם שפוטים של השב"כ, הגיעו למסקנה שהן משוללות כל בסיס ושאין בהן דבר ממשי. כלום.

המדינות התורמות האירופיות, האו"ם, אפילו ה-CIA האמריקאי, הגיעו למסקנה ברורה שהחומרים החסויים שעל בסיסם ישראל רודפת את הארגונים הפלסטיניים הם בלון נפוח וחלול. רק בית המשפט הגבוה לצדק הישראלי ממשיך להשתחוות אפיים מול אותם חומרים, שמגיש לו השב"כ מאחורי דלתיים סגורות.

ההתעקשות הנואלת הזו על המשך כליאתו של אדם גוסס, שלא הואשם בדבר ובטח שלא הורשע בדבר, יכולה ליצור את הרושם כאילו הביטחון הישראלי כולו עומד על הצורך להחזיק במעצר את שלד העצמות עטוי העור, שהולך ונמוג במיטתו בבית החולים אסף הרופא.

ובמובן מסוים, זה גם נכון. אפשר לראות במעצרו של ח'ליל עואודה את הנקודה הארכימדית שעליה מושתת משטר האפרטהייד הישראלי כולו, שההיגיון המניע הבסיסי ביותר שלו הוא השליטה האבסולוטית בעם הפלסטיני. על אדמותיו, על חופש התנועה שלו, על חירותו, על חייו.

רק כך אפשר להבין את העמידה של בית המשפט על הרגליים האחוריות בשירות כוחות הביטחון. האימה מפני האפשרות שאיפשהו במורד שרשרת השליטה והדיכוי, עציר פלסטיני ייקח את השליטה על חייו לידיו שלו, גם במחיר מותו, היא האימה מפני סכנת ההתמוטטות של המערכת, שבה יש לישראל שליטה מוחלטת על כל נשימה של כל פלסטיני במרחבי השליטה שלה.

הפחד שכל מגדל הקלפים הזה יקרוס באחת אם בתחתית שלו, החולייה החלשה ביותר, עציר מנהלי נטול זכויות וגוסס יפקיע מידי ישראל את השליטה על חירותו וישתמש לשם כך בנשק האחד שנותר לו – חייו.

וצריך לומר גם מילה על השמן שמחליק את גלגלי מכונת האימה הזו: הפחד. הפחד המתמיד והאלים שהמשטר הישראלי מזריק לוורידים של אזרחיו היהודים מפני פלסטינים, באשר הם, שמכשיר בתורו בתודעתם גם את הפשעים הנוראיים ביותר שישראל מעוללת.

את זה בדיוק משרתת הטאוטולוגיה שבבסיס המעצרים המנהליים: עצם העובדה שעצרנו אותם מעידה על מידת מסוכנותם. נשים, קטינים, חברי פרלמנט פלסטינים, קשישים – איש לא חסין. רולטת המעצרים השרירותית הזו משרתת את הצורך של ישראל בקיומו של הפחד הכפול: שלנו מפני הפלסטינים, ושל הפלסטינים מפני ישראל.

שליטה, הפרדה, אלימות ופחד. אלה אבני הבסיס של המשטר, שיילך בעוד חודשיים לעוד סבב בחירות, ולהקמתה של עוד ממשלה שתמשיך לשמן את גלגליו. אם איש לא יתעשת עד אז, ספק אם ח'ליל עואודה יזכה לראות את התפארת הדמוקרטית של המשטר שמרוקן מתוכו את חייו, טיפה אחר טיפה.