הרבה לפני מתקפת חמאס, הופקרנו לניאו-ליברליזם

לצד ההלם בעקבות המתקפה שחוותה החברה הישראלית ב-7 באוקטובר, הציבור נאלץ להתמודד גם עם ריק שלטוני מוחלט, שמעורר תחושות קשות. המערכות הציבוריות, כך גילינו, הגיעו אל המשבר הזה מיובשות תקציבית, על סף קריסה – ואת הוואקום נדרשים האזרחים למלא באין ספור יוזמות התנדבות מרשימות.

>> יוזמות ערביות-יהודיות שנאבקות בהסתה ובייאוש

אבל האמת היא, שהיעדרה של המדינה בכל הנוגע למתן שירותים לאזרחיה הוא רחוק מלהיות מפתיע, הנתונים ידועים מזה שנים. במערכת הרווחה חסרות 1,500 עובדות סוציאליות ו-16% מהתקנים אינם מאוישים; במערכת בריאות הנפש, זמני המתנה לתורים מגיעים עד לחצי שנה במרכז הארץ ועד למעלה משנה בפריפריה. היחס בין מיטות במחלקות הפסיכיאטריות למטופלים עומד על 0.3 ל-1000, רחוק מהסטנדרט המקובל בתחום; במערכת הבריאות, רבים מהרופאים קרובים לגיל פרישה וישראל היא השנייה מהסוף בין מדינות ה-OECD בהכשרת רופאים חדשים. ההוצאה הציבורית על בריאות עומדת על 12% מסך ההוצאה הממשלתית לעומת 15% במדינות המפותחות; במערכת החינוך קיים חוסר של 5,250 עובדי ועובדות הוראה וישנה ירידה של 22% בסטודנטים לחינוך בחמש שנים האחרונות. בחינוך המיוחד חסרים 1,800 מורים ומטפלים פרא-רפואיים; בתחבורה הציבורית חסרים 6,000 נהגי אוטובוס.

עם הכניסה לחודש שני של המלחמה, המוני אזרחים עומדים מול משבר כלכלי, כשלפניהם שוקת שבורה בצורת תוכנית פיצויים שלא תאפשר לרבים מהעסקים ומהעובדים לשרוד. גם הרעיעות הכלכלית אליה הגיעו האזרחים מהר כל כך אינה מפתיעה. בקרב 28.3% ממשקי הבית בישראל, ההוצאות החודשיות עולות על ההכנסות ו-38.5% מסיימים את החודש על השקל. החובות של משקי הבית זינקו ב-7.9% אחרי משבר הקורונה, ושיעור המשכנתאות המסוכנות – כאלה שההחזר עליהן הוא מעל 30% מההכנסה הפנויה – הוא 45%.

חשוב להזכיר שאל המלחמה הזאת הגענו בעיצומו של משבר חברתי בדמות מאבק סביב יוזמות חקיקה, שפיצל את החברה לשניים: מחצית הרגישו כי אם החוקים לא יעברו יהיה זה סימן לקץ הדמוקרטיה וביסוס שלטון של אליטות, והמחצית השנייה חששה כי אם יעברו, זה יהיה סופה הסופי של הדמוקרטיה ונצחונו של הימין הפופוליסטי.

המשבר של אז קשור לזה של היום. במדינת ישראל שורר מאז שנות השמונים, בתמיכתן של ממשלות מהימין ומהשמאל כאחד, שלטון של אידיאולוגיה כלכלית ניאו-ליברלית שמפרקת את הדמוקרטיה שלנו, נוטלת מאיתנו את היכולת לשלוט בהסדרים החברתיים והכלכליים של המדינה ומעבירה אותם אל ההון, אל גופים כלכליים בינלאומיים ומערכות טכנוקרטיות מחוץ לשליטתנו. לכאורה, אנחנו חיים בדמוקרטיה. היינו מצפים שהשליטה העצמית הזאת תוביל לשוויון אמיתי ועמוק, שיאפשר לכולם נגישות לדיור, בריאות, רווחה, חינוך ותעסוקה הולמת, אך זה לא המצב. בעומק נפשנו, אנחנו מרגישים שהכוח נלקח מאיתנו, אך האידיאולוגיה הניאו-ליברלית שהבנתה אותנו קודם כל כצרכנים, חינכה אותנו שחופש הוא יכולת הבחירה בין מוצרים, ולא שחרור משליטה של אחרים על נסיבות חיינו. אז אנחנו לא מצליחים להבין מה קורה.

מפלגות הימין הפופוליסטיות שצמחו בכל המדינות הקפיטליסטיות מזהות את הרגש הזה, ומנצלות אותו בכך שהן מציעות מנהיגות כריזמטית ומלהיבה שמבטיחה להגן על העם כנגד התקשורת, המיעוטים, המהגרים, שאותם – ולא את ההון – הם מציגים כמי שמאיים עלינו. וכך, בעוד שבנאומים ציבוריים מבטיחים לנו הגנה ואחדות, מאחורי הקלעים פועלות הממשלות שלנו, יחד עם פורום קהלת וגופים אחרים, לפירוק המערכות שאמורות באמת לספק לנו הגנה, מקדמות אינטרסים כלכליים של חברות ענק ומשאירות אותנו, כפרטים, ללא ביטחון כלכלי.

זוהי בגידה עמוקה ומתמשכת בפרויקט האנושי של יצירת חברה דמוקרטית ושוויונית. על כן, הדרישה עכשיו צריכה להיות עמוקה ונרחבת – לא רק עוד שקל פה או עוד תקן שם, אלא שינוי ייסודי ועמוק בפוליטיקה שלנו ודרישה למדיניות סוציאל דמוקרטית שדואגת לאזרחים ונותנת להם שליטה אמיתית על עיצוב החברה, במקום רטוריקה מתלהמת של מפלגות שלכאורה מתחרות זו בזו, אך למעשה מקדמות את אותם אינטרסים שפועלים כנגדנו.

ניצן תנעמי היא מזכ"לית משותפת של כוח לעובדים