בערב ירושלמי מרהיב ונורא, אשליית האחדות התנפצה לרסיסים

באחד משיריו היפים, כותב יהודה עמיחי על הדברים שאפשר לומר "ברעש לפני הדממה". אמש (ראשון), במחנה האוהלים שהוקם בגן סאקר בסופו של יום סוער, ירושלים היתה מפגן יוצא דופן ונדיר של שיח בדממה שאחרי הרעש. וזה היה מחזה מרהיב, מלא חסד, ונורא.

>> במלחמת האזרחים לתומכי ההפיכה יש זהות. למתנגדים – הרבה פחות

בדרך למאהל, עוד הספקנו לחלוף בכיכר פריז על פני הפגנה, שנחסמה על ידי פרשי משטרה על גב סוסים. מזווית העין דרך חלון המכונית הנוסעת לא הצלחנו להבין מאיזה צד ההפגנה, אבל ניכר שהיתה טעונה מאוד. כשהגענו לגן סאקר, כמו פסענו לתוך עולם אחר.

קשה לתאר את האווירה הסוריאליסטית ששררה אמש בגן, אפילו במונחים ירושלמיים: ערב רב של מפגינים על שלל החולצות שלהם, מאחים לנשק ועד "אין דמוקרטיה עם כיבוש", לצד עשרות רבות של אברכים ומשפחות חרדיות בהרכב מלא שהגיעו כדי לדבר.

אף שוטר לא נראה בשטח, הכהניסטים לא היו, איש לא הרים קול. מפגינים וחרדים ישבו זה לצד זה במעגלי שיח שאורגנו במקום, ושוחחו. המעגל הראשון שהצטרפנו אליו עסק באגדת החורבן הידועה, קמצא ובר קמצא, בהנחייתו של מרצי האהוב מלפני יותר משלושים שנה, אבנר דה-שליט. גם הנועם שבו התנהל הדיון לא הצליח לטשטש את הפער העמוק במוסר ההשכל, שגזרו מהסיפור שני הצדדים, החרדה מפני שנאת חינם ומחלוקת מכאן, הצורך בהכרעת המחלוקת מכאן.

 

ואולי זה היה הגרעין המתעתע שעמד בבסיס ההתרחשות כולה: על פניו, הערב הזה זימן הזדמנות נדירה לשני הצדדים להניח לדגלים, הקונקרטיים והסמליים, להניח למגאפונים, ופשוט לדבר. כמעט היה מפתה לראות בזה מעין וודסטוק ירושלמי, עם רצון כן, אולי אפילו נואש, לאחות את הקרעים שמשסעים את החברה המוכה וההלומה הזו. אם לא לכדי אחדות, אז לפחות לרגע של הידברות. אבל יותר מכל, השיחות האלה חשפו תהום לא רק בין שתי תפיסות עולם, אלא בין שני יקומים מקבילים.

החרדים ידעו מה הם רוצים. המפגינים – פחות

שני יתרונות ברורים עמדו למתדיינים החרדים על פני בני השיח החילונים שלהם: האחד, שהם מכירים את השפה ואת עולם התוכן החילוני לאין שיעור טוב יותר מאשר החילונים מכירים את עולמם של החרדים; והשני, שהם רטוריקנים הרבה יותר מיומנים.

במקום שבו אנשי המחאה החילונים דיברו על רגש וחרדות, השיבו החרדים בטיעונים עקרוניים ואמוניים. כשמפגין צעיר דיבר עם שני חרדים בני גילו על החרדה שלו מפני הכפייה הדתית בתחום הנישואין, ענה לו אחד מהם "נישואין על פי ההלכה באים לשרת אותך, לא אותנו. אני יכול להתחתן עם אחותו (מצביע על חברו החרדי), והוא עם אחותי. אבל בלי נישואים הלכתיים, הבן שלך לא יוכל להתחתן עם הבת שלי, אם ירצה בכך. אתם מדברים על אחדות, אבל אנחנו אלה שדואגים לשמור עליה, לפחות כאפשרות".

לא רחוק מהם, אברך צעיר אמר למפגינה מבוגרת: "אני נמצא כאן בגלל האמונה בהבטחה האלוהית. אם את לא מאמינה בה, באיזו זכות כבשת את הארץ מהערבים שחיו כאן? למה את חיה על אדמה כבושה?". המפגינה הודתה מתוך תבוסה שהיא כאן כי אין לה לאן ללכת. "תאמין לי שהייתי נוסעת מכאן אילו יכולתי, אני רק רוצה לחיות במקום שיש בו שקט ושלווה".

הלאה משם, מפגינים מותשים נאספו לתוך שורות האוהלים, שהוקמו בסדר מופתי על המדשאה רחבת הידיים, מתכוננים לשנת הלילה. כאן המתחם של ההייטקיסטים, שם מדבקות האחים לנשק, לצידם "נאמני מגילת העצמאות" ובסמוך להם הכיבושניקים, ובמרחק מה משם, עשרות מפגינים צפו בפרצי צחוק קולניים בסרט "גבעת חלפון" שמוקרן על מסך ענק, בלי חרדים בקהל, כמובן.

היה משהו טבעי, ובו בזמן גם מכמיר לב כמעט, בבחירה בסרט הזה דווקא, סרט יום העצמאות האולטימטיבי מהימים שבהם ישראל עוד יכלה לספר לעצמה, על עצמה, איזה סיפור נאיבי ומיתמם, כשחיילים עוד יכלו להיות קומץ חלמאים מגוחכים, ולא שותפיהם של פוגרומיסטים בחווארה.

ואולי זהו ההבדל האמיתי בין שני העולמות שנפגשו אמש בגן סאקר: שבעוד האחד מונע מנוסטלגיה, שבנויה כל כולה על הונאה עצמית ארוכת שנים, ללא יכולת לנסח חזון ברור ומשותף לכל הפרגמנטים המרכיבים אותו ושאיפתו העיקרית, על כן, היא רק להחזיר את גלגלי הזמן לאחור, ליום שלפני ההפיכה המשטרית, המחנה שמנגד הוא מאוחד וצופה פני עתיד, עם חזון מנוסח וקוהרנטי שמהווה עבורו את כוכב הצפון, מסמן לו יעד. צד אחד יודע לומר בעיקר מה הוא לא רוצה כאן, הצד השני יודע לומר בדיוק מה הוא רוצה. בלי היסוס, בלי אפולוגטיקה.

אין בכל זה כדי להמעיט מחשיבות המרחב הנדיר של שיח, שהתאפשר לרגע אמש בירושלים; ממש להיפך, וחבל שהוא מתקיים רק על סף תהום. אבל קיומו לא יכול להשכיח שמדובר בעוד שיח פנים-יהודי, או להשכיח את משמעות הדיון על דמוקרטיה ומוסר בעיר שבה יהודים זורקים, מילולית, פלסטינים מביתם.

מה שבטוח שאסור לו לעשות הוא לנסות ולטייח את התהום העמוקה שהשיחות האלה חשפו, גם אם התנהלו בנועם ואפילו בחיבה. החזון העקבי והמנוסח של החרדים הוא החרדה הקיומית של המפגינים שהם שוחחו איתם ברחבי הגן. שום אחדות מזויפת לא תגשר על הפער הזה. בסופו של דבר לא יהיה מנוס מהכרעה, ורגע ההכרעה כבר כאן. זהו רגע כואב מאוד, אפילו מבעית, אבל בלתי נמנע, והסיכוי היחיד לבניית דמוקרטיה מהותית, שמעולם לא התקיימה כאן.

ההמרה המסוכנת והאנטי-דמוקרטית שהקולקטיב היהודי עשה אתמול בגן מ"אזרחי ישראל" ל"עם ישראל" היתה אמורה לשאת בחובה לכל הפחות את הנחמה של השתייכות קהילתית משותפת, על אף המחלוקות. מי שהאזין בתשומת לב אמש, בפסטורליה הלילית והשלווה הירושלמית, יכול היה לשמוע את האשליה הזו מתנפצת לרסיסים.