הצלחת מרוקו מציפה את בדידותה של המזרחיות בישראל

הרבה שנים חיבבתי משחקי כדורגל, ללא עמדה מיוחדת, ואז התחלתי לעבוד עם מפיק אנגלי שממש שנא אותם. הייתי איתו בשוק סרטים בשפילד, ועברה לידנו רינת קליין, שמנהלת את ערוץ 8. סיפרתי לבריטי על סרט ספורט שערוץ 8 בדיוק תמך בו, ועל הקשר המשפחתי של רינת: אבא שלה, רלף קליין, היה מאמן כדורסל אגדי. המפיק הגיב בזעם, וטען שספורט זה סם להמונים שנועד לגרום להם לשכוח מהמציאות הפוליטית שבה מתעמרים בהם. על מדף הספרים שלו, מן הראוי לציין, עמד פסל של ולדימיר איליץ' לנין.

החיבה שהיתה לי למשחקי ספורט נמהלה מאז באיזושהי זהירות. הלניניסט הצליח להיכנס לי למוח. מה גם שעם השנים אני מתמקד יותר רק בדברים שבאמת מעניינים אותי, ולכן לא חשבתי הרבה על המונדיאל האחרון, לפחות לא מהבחינה הספורטיבית.

המאמרים שקראתי התמקדו בכך שלפחות 6,500 מהגרי עבודה מהודו, פקיסטן, בנגלדש וסרי לנקה מתו בפרויקט הבנייה הקטרי הענק; ובמחאות נגד קיום המונדיאל בקטר בגלל הפרות זכויות האדם של המשטר שלה, שבעטיין אוהדי הולנד החרימו ברובם את האירוע. גם אני הייתי מוכן להתעלם מהטורניר הזה לגמרי.

אבל אז נבחרת מרוקו עלתה משלב הבתים, והתחלתי לשים לב – עדיין לא ממש לכדורגל – אלא לאיך שיהודים ישראלים מגיבים אליה.

הראשון ששמעתי את תגובתו היה האחיין שלי, בן 13. אכלנו ארוחת ערב בביתו במודיעין, ובכל פעם שאמרו את המילים "נבחרת מרוקו", הוא השלים "האנטישמים". כששאלתי אותו למה הוא אומר את זה, הוא ענה בהחלטיות, "כי הם אנטישמים". ההורים שלו ומבוגרים נוספים ניסו להוריד אותו מזה, אבל כמה שיותר דיברנו כך הוא יותר התלהב להגיד "מרוקו אנטישמים". לא בלי דאגה, הפסקנו להתייחס לאמירות שלו.

אבל במציאות הישראלית, האחיין שלי לא לבד. "אני חושב שהתגובות היו מאוד אוטומטיות", אומר רועי שושן, העורך הראשי של אתר המונדיאל והאפליקציה של כאן 11. "הורגלנו להסתכל על כל דבר דרך הזווית של בעד או נגד היהודים. גם על זה".

בפרסומיו ברשתות החברתיות, הצוות של כאן 11 דיגיטל שילב התייחסות מקצועית להישגים של נבחרת מרוקו, יחד עם ביטויים יותר ססגוניים להתרגשות מהצלחת הנבחרת – כמו הציוץ "וואעליה: מרוקו עולה ליתרון מדהים על פורטוגל"; או שיתוף השיר "אמא שלי ממרוקו" של צעירי קרית מלאכי, כשמרוקו גברה על ספרד בשמינית הגמר. התכנים נותנים ביטוי למבט המורכב של ישראלים על מרוקו, מדינה המהווה חלק אינטגרלי מהזהות היהודית-מזרחית, אבל גם חלק בלתי נפרד מהזהות הערבית שיהודים-ישראלים רבים מתנכרים לה.

"אני לא חושב שהיתה איזושהי היערכות מיוחדת לפני המונדיאל או בשלבים המוקדמים לסיפור של מרוקו", אומר שושן. בהתחלה, הוא אומר, מה שעניין את הצוות של התאגיד היה ההרכב המגוון של מרוקו, שכלל שחקנים שנולדו במדינות שונות ובחרו לשחק עבור מרוקו.

"ככל שמרוקו צברה מומנטום", אומר שושן, "הסיפור הלך וקיבל איזשהו טוויסט. הטוויסט הראשון היה הסיפור של הדגל".  קטר, שהיתה מודעת למחאות נגד הפרות זכויות האדם שלה, אסרה באופן מוחלט על כל הבעה של מחווה פוליטית במגרשים – כולל לבישת פרטי לבוש בצבעי הקשת, המזוהים עם הקהילה הלהט"בית. אולם, בעיני הצופה הישראלי, לא כל הסמלים הפוליטיים זכו לאותו היחס. "באופן שנראה מאורגן, בחלק מהמשחקים התנוססו דגלי פלסטין ביציעים… ככל שזה קרה, הציבור בארץ הלך והתעצבן מהדבר הזה. זה ניכר בתגובות ברשתות חברתיות".

על הפוסט "קולולולו מרוקו עלתה לחצי הגמר", שזכה לכ-1,900 לייקים בחשבון הפייסבוק של כאן 11, אחד המשתמשים הישראלים הגיב: "ביזיון שמפארים מדינה שבקהל האוהדים מניפים דגלי טרור", בהתייחסו לדגלי פלסטין. משתמש אחר כתב: "איזה מזל שהערוץ שלכם עוד רגע הולך להיסגר!!!" כנראה בהתייחסו להצעת החוק החדשה של ח"כ שלמה קרעי מהליכוד להפריט את תאגיד השידור הציבורי.

"הייתי היהודייה היחידה שתמכה במרוקו"

הדואליות בתגובה הישראלית-יהודית להצלחה של נבחרת מרוקו חוצה את גבולות המדיה החברתית. חן אלמליח, עורכת "רדיו אזורי", רצועת מוזיקה ערבית ומוגרבית לתאגיד כאן, אומרת על המשחק בין מרוקו לפורטוגל: "צפיתי בו באיזשהו בר גנרי בעיר התחתית בחיפה. הייתי היהודייה היחידה שהיתה בעד מרוקו. כל השאר היו ערבים וערביות סביבי. היו שם עוד כמה חבר'ה יהודים, שהיו ניטרליים מאוד, ונטו לכיוון פורטוגל לפי התגובות שלהם".

התוכנית "רדיו אזורי" של אלמליח בכאן 11 מושמעת אצלי בבית באופן קבוע. דרכה גיליתי אמנים כמו דג'ליל פלרמו. כשאחת האחיות שלי היתה אצלי בבית, שיר של צ'ב מימון התנגן. היא שאלה אותי אם אני באמת שומע מוזיקה כזאת. כשהיא גדלה באשדוד, בשנות ה-80 של המאה שעברה, היא שמעה ג'ניס ג'ופלין ופינק פלויד. על אף המוצא הצפון אפריקאי שלנו, היא אישה ישראלית שעבורה החיבור למוזיקת ראיי נראה זר. אבל, כמו שאומרת אלמליח, "ברגע שאתה משתף תוכן, או מתעניין או עוקב אחרי מרוקו, אז באופן טבעי אתה מתחיל לפתח קשרים שם, הכל הופך להיות נורא קרוב".

עבור אלה שרואים בעולם הערבי מרכיב חשוב בזהות שלהם, חלק מהתגובות להצלחת מרוקו מציפות את הבדידות שבמזרחיות היהודית בישראל. "אני עוד פעם מרגישה שהסיפור הפוליטי המזרח-תיכוני משאיר אותי כיהודייה מרוקאית לבד", אומרת אלמליח. "אני נורא מזדהה עם נבחרת מרוקו, ופתאום אני מוצאת את עצמי מהיחידים. זה מתחלק שוב לשתי אפשרויות – או שאת עם הרוב הישראלי-יהודי שרוצה להחרים את הנבחרת הזו, או שאת עם האוהדים הפלסטינים, שתומכים במרוקו ברוב גדול. כיהודייה מרוקאית, אני נשארת מחוץ לשני המחנות האלה.

"זה משהו שחוזר על עצמו המון בשביל יהודים מזרחים פה בארץ. שבגלל הסיפור הפוליטי כאן, לא יכולים לקיים את הזהות הזאת – שהיא גם חלק מהעולם הערבי, המוסלמי, האפריקאי".

"הישראלים כל כך מלאים בעצמם, [הם] בטוחים שהעולם סובב סביבם ומתחלק לפרו ישראלים ופרו פלסטינים… המרוקאים – העם, לא המשטר – כמו כל הערבים, מזדהים עם סבל אחיהם הפלסטינים", אומר פרופ' סמי שלום שטרית, שפרסם סרטון של אמא שלו מברכת את ההפתעה של מונדיאל במרוקאית. שטרית רואה נכוחה את הזהות שלו: "אני מרוקאי. נולדתי שם ועודני אזרח מרוקאי".

שטרית, שאחד משיריו הוא על כאבם של אלה שעיברתו את שמם ("אלה שמות" מתוך "שירים באשדודית"), עוסק כבר שנים במשבר הזהות של יוצאי ארצות ערב והאסלאם בישראל. בפוסט בפייסבוק מ-8 בדצמבר כתב: "האפשרות היהודית הישראלית שנוצרה כאן היא יהדות אנטי ערבית. לא רק בביטחון, אלא במהות הזהותית-תרבותית. ולכן כל יוצאי ארצות ערב והאסלאם יהיו לעולם מחוקי זהות, מתוקני זהות, מתוחזקי זהות".

"תמיד הדור השני והשלישי הם אלה שמחפשים שורש"

התגובות לפוסטים של שטרית, אלמליח וכאן 11 – המחזקות והשליליות – מראות כי המונדיאל בקטר הופך כר פורה, דיגיטלי בעיקר, לדיונים על ערביות בישראל.

"זה אירוע הספורט הגדול בעולם", אומר שושן, "מספר ההורדות של האפליקציה שבר שיאים". שושן עצמו הוא בן למשפחה יוצאת מרוקו, ותחת ניהולו חלק מהתכנים של כאן עסקו בהיתוליות עדינה בסטריאוטיפים מרוקאים; כך, למשל, הודעת פוש שיצאה בניצחון מרוקו על בלגיה: "עוד לא הוצאנו את הסלטים וכבר 2-0".

שושן אומר, "לא חושב שזה הגיע מהזהות האישית שלי. אני חושב שזה היה תוצר של משהו שגדלתי עליו – ההומור העדתי… אולי לי יש את האפשרות להגיד את זה בעוד שלאחרים אין. אנשים קיבלו את ההומור הזה באווירה טובה, כי הבינו שזה הגיע ממקום מקרב".

שושן ואני הגענו מאותו רובע באשדוד, ושנינו בני אותו דור. כמוהו, גם אני גדלתי להורים צפון אפריקאים, אך מטוהר מזהות עדתית. יותר ויותר אני מרגיש את הצורך להבין מה זה אומר להיות מזרחי בישראל. ההצלחה של נבחרת מרוקו מעניינת אותי, כי היא מראה לי באילו אופנים אנשים אחרים מסתכלים על הזהות המרוקאית והערבית בישראל, ולכן גם עליי.

"תמיד הדור השני והשלישי הם אלה שמחפשים שורש", כותב לי שטרית, "לאחר שהם מזהים שהזהות שעליה ויתרו הוריהם היתה תמורת ריק אחד גדול או מי שמזמינים אותם להיכנס לספר התנ"ך. תחרויות ספורט בין מדינות הן הזדמנות עבור רבים בעולם הגלובלי שלנו להתחבר לשורש רחוק".

אך להתחברות הזו יש מחיר. אלמליח מספרת לי על שיחה שהיתה לה עם לב גרינברג, שאמר לה שבתור ארגנטינאי אוהד ארגנטינה, הוא מתרגש מכך שפלסטינים ויהודים יכולים לחגוג את הישגיה של מרוקו, מכיוון שיש הרבה יהודים מרוקאים. "כתבתי לו, לב, הפיד שלי ושלך לא מייצג את המציאות. המרוקאים בפיד שלנו הם אנשים שאין להם בעיה להזדהות, שהנפת דגל פלסטין לאו דווקא מרתיעה אותם. אבל במציאות הישראלית הרחבה – זה כן מרתיע.

"ואז הוא אמר לי, 'אסור להתייאש – כל סדק בחומה בסוף מפיל אותה'. אמרתי לו, אני חיה בסדקים, זה ה'קדה קדה', זה התוכניות ברדיו, זה הקיום היומיומי שלי. אני חיה בתוך הסדק. אני מחפשת את הסדקים להיכנס ביניהם, אבל אני לא חושבת שהם יפילו את החומה בסוף".